אישיות
חנה סנש

הוול של חנה סנש הצנחנית היהודייה הונצחה בציור קיר ענק בסן-דייגו

"זו ההעצמה הנשית האולטימטיבית, היא הייתה כזו גיבורה, וזה מגניב", מספרת האמנית האמריקאית-יפנית ג'ולי רוברטסון, שיצרה את הציור במסגרת פסטיבל אמנות נשית ● מדי הצנחנית של סנש המצוירת מקושטים בעיטורים של קימונו

חנה סנש אולי אינה התשובה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על מקורות ההשראה של ג'ולי רוברטסון, אמנית אמריקנית נוצרייה שנולדה ביפן. אבל אחרי ביקור קצר בישראל, במהלכו נחשפה לראשונה לסיפורה של הצנחנית היהודייה, החליטה רוברטסון שאומץ ליבה של סנש ראוי לתפוס מקום ביצירתה.

במשך ארבעה ימים עבדה האמנית על ציור בגודל של כ-9×12 מטרים, שמעטר כעת קיר ענק בסן-דייגו. "לשמוע את סיפורה של בחורה כה צעירה, שהיה לה הכוח הפנימי לצאת לפעולה כה מסוכנת, ושלא נשברה ולא מסרה מידע גם אחרי שנשבתה – זו הגיבורה שלי", אומרת רוברטסון. "לכן, רציתי לצייר אותה".

רוברטסון, המכונה גם ג'ורי (JUURI), ציירה את הציור בשכונת איסט וילג' בסן דייגו. היא שמעה את סיפורה של סנש, שצנחה מעבר לקווי האויב של הנאצים, במסגרת מסע לישראל מטעם פרויקט פילוס, ארגון נוצרי פרו-יהודית.

היה זה ביקורה השלישי בישראל. בפעמיים הקודמות היא השתתפה במשלחות מטעם Artists 4 Israel (אמנים למען ישראל), קבוצה המביאה אמנים מתחומים מגוונים לביקורים בארץ. "שמעתי על ישראל כל חיי, אבל אי אפשר להבין את ישראל באמת עד שמבקרים בה", מספרת רוברטסון, המתגוררת באוקלהומה.

ג'ולי רוברטסון. שואבת השראה מאמנות יפנית בציורי הקיר שלה (צילום: באדיבות רוברטסון)
ג'ולי רוברטסון. שואבת השראה מאמנות יפנית בציורי הקיר שלה (צילום: באדיבות רוברטסון)

במסגרת המשלחות מטעם Artists 4 Israel ציירה רוברטסון ציורי קיר בכל רחבי המדינה, כולל על קיר בגבול לבנון – חוויה שאותה היא מתארת כ"ייחודית".

נדרשו לה שבעה ימים להשלמת הציור שגודלו כ-4×9 מטרים, ובו פני אישה המוקפים בסוסים שמתבוננים ביונה האוחזת בענף זית. "זה היה קצת שונה", היא מתארת את העבודה על הפרויקט בגבול, "בגלל החיילים שכל הזמן עברו במקום".

רוברטסון, שאימה יפנית ואביה יפני-אמריקני, חיה ביפן עד גיל 6. היא ומשפחתה עזבו כשאביה, ששירת בצבא ארצות הברית, הועבר לקנזס. היא שואבת השראה ממולדתה ומשלבת מוטיבים פרחוניים יפניים עם דימויים של פנים נשיות. בציור הקיר של חנה סנש עיטרה רוברטסון את מדי הלוחמת בפרחים מקימונו יפני.

ציור הקיר הוא חלק מפסטיבל "נשים שמציירות", (Ladies Who Paint), פסטיבל בן שבוע שבמסגרתו 12 אמניות הציגו ציורי קיר בשטח ציבורי בסן דייגו.

רוברטסון לא הייתה בטוחה שהמארגנים יאהבו את הרעיון שלה, כיוון שרובם המוחלט של האמנים האחרים נמנעו מתיאור דמויות היסטוריות.

"אבל הראיתי להם את התכנית והסברתי להם, והם אמרו, 'זו ההעצמה הנשית האולטימטיבית, היא הייתה כזו גיבורה', והם חשבו שזה מאד מגניב", היא אמרה.

ציור קיר של רוברטסון על גבול ישראל-לבנון (צילום: באדיבות רוברטסון)
ציור קיר של רוברטסון על גבול ישראל-לבנון (צילום: באדיבות רוברטסון)

אמנם שמה של סנש אינו מופיע בציור הקיר, אך דמותה לובשת מדים עם סמלים של צנחנים בריטיים. רוברטסון מקווה שהאמנות שלה תעורר השראה הן אצל אלו שמזהים את הדמות והן אצל הצופים שמעולם לא שמעו על חנה סנש.

"אני חושבת שהציור מפגין רצון טוב עבור העיר והקהילה היהודית, ועבור כולם והוא פשוט יפה", היא אמרה. "גם אם הם לא יודעים מה המשמעות שלו, יש משהו ביצירות אמנות ענקיות כאלה שמשפיע על אנשים".

עוד 401 מילים

שחקנית ממוצא ירדני מגלמת את הצנחנית היהודייה בניו יורק

הבמאי והיוצר דיוויד שכטר: "אנחנו אומרים שיש ללקסי רבאדי נשמה של יהודייה" ● "המחזה של התיאטרון היידי לא מציג סצנת צניחה גדולה או את העינויים, ודמות אמה של סנש רק אומרת: 'לא נהגו בחנה באדיבות'"

בעוד שתיאטרון הפולקסבינה ידוע במחזות היידיים שלו (כמו העיבוד המצליח ל"כנר על הגג" מהשנה שעברה, שנמצא כעת בסבב הופעות), העונה ה-104 שלו נפתחה בבחירה בלתי שגרתית: "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)".

זו הצגת יחיד – בכיכובה של השחקנית ממוצא ירדני לקסי רבאדי – על חייה של הצעירה היהודייה מבודפשט, שלחמה בנאצים כצנחנית בריטית.

סנש היגרה לפלשתינה ב-1939, עבדה בקיבוץ שדות ים ואז הצטרפה לארגון ההגנה במשימה סודית ביוגוסלביה.

חנה סנש בקיבוץ שדות ים, 1939 (צילום: לע"מ)
חנה סנש בקיבוץ שדות ים, 1939 (צילום: לע"מ)

אבל היא גם הייתה משוררת וחיברה יומנים, והמחזה, שנכתב על ידי דיוויד שכטר והופק לראשונה ב-1984, משתמש במילותיה שלה כדי להלך על הקו שבין האקטיביזם שלה, המביט קדימה, לבין תשוקותיה הפנימיות.

עלילת המחזה עוקבת אחר סנש מגיל 13 ועד מותה הטרגי עשר שנים לאחר מכן. ובניגוד למסורת בתאטרון היידי הלאומי בניו יורק, העלילה והשירים מוגשים באנגלית. שאלתי שכטר, שגם ביים את רבאדי, כיצד הוחזר לחיים המחזמר הקטן שלו, שעלה לראשונה בניו יורק לפני 34.

לדבריו, "המנהל האמנותי השותף של הפולקסבינה, מוטל דידנר, ראה את המחזה שךח מחוץ לברודווי בנעוריו, אהב אותו ולא שכח אותו מעולם. הוא אמר לי שהוא תמיד רצה להעלות אותו יום אחד, ועכשיו היום הזה הגיע".

האם הוא רלוונטי בכלל לשנת 2019?

"הוא בהחלט תואם את רוח הזמן הפוליטית. הוא עוסק באנשים שלא יושבים על הגדר, ויש לו תהודה בכל העולם, מבחינת הגזענות והאנטישמיות הגוברות. המחזה מדבר על הצורך לנקוט פעולה, בין אם בקלפי או בארגון קהילתי. זה עדיין לא הגיע לצורך לצאת למלחמה, ונקווה שזה גם לא יגיע לידי כך, אבל זה לא אומר שאין אלימות. חנה הייתה גיבורה מפני שהזמנים דרשו את זה, והיא נקראה לפעולה מכורח הנסיבות. אנו נקראים כעת שוב לצאת מאזור הנוחות שלנו".

מתי אתה התוודעת לסיפור של סנש?

"עשיתי בעבר עיבוד לסיפור של יצחק בשביס זינגר בתאטרון ניסיוני בניו יורק. זינגר אהב את זה. הוא בא כמה פעמים, וכתב לי מכתב נפלא. אחרי זה אנשים באו אליי עם רעיונות לפרויקטים יהודיים אחרים. אתה יודע, כשיש לך הצלחה עם סוג מסוים של דברים, אנשים אומרים שאתה צריך לעשות עוד מאותו הדבר.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה"

"בכל מקרה, מישהו הביא לי עותק של 'יומנה של חנה סנש', והתחברתי למאבק הפנימי שהיא הייתה נתונה בו בגלל הרצון שלה להיות משוררת, אבל גם להשפיע על העולם. היה לי חזון ברור איך לבטא את הדרמה הפנימית הזאת.

לקסי רבאדי עם דיוויד שכטר, מחבר ובמאי המחזה (צילום: ויקטור נחאי/ Properpix.com)
לקסי רבאדי עם דיוויד שכטר, מחבר ובמאי המחזה (צילום: ויקטור נחאי/ Properpix.com)

"כשהעלינו את המחזה בעבר, הגענו איתו גם לשדות ים, הקיבוץ שלה. אחיה ג'ורג' היה שם. הוא ניגש אליי וסיפר שבהתחלה הוא התרגז כששמע שאנחנו מעלים את המחזה מבלי להתייעץ איתו ועם אימא שלו, אבל אז אמר, 'צדקת שלא עשית את זה. היינו משגעים אותך כדי לוודא שכל העובדות נכונות במאה אחוז'. לבסוף הוא אמר, 'הפכת את החיים של אחותי לשיר', שזה כל מה שיכולתי לקוות לו.

בטח חשת סיפוק גדול.

"בהחלט. אחרי ג'ורג' הצגנו את המחזה לפני קתרין, האם. בתחילת המחזה ובסופו השחקנית מגלמת את אמה של חנה, מספרת חלק מהסיפור שלה, מתארת את בתה, ואז העלילה חוזרת אחורה. אז היינו בבית אבות בחיפה, כשקתרין סנש במרחק שלושה מטרים מאיתנו, בקהל. והשחקנית על הבמה מגלמת את קתרין סנש. מדברת איתה על בתה ואז מגלמת את בתה. החיים והאמנות התערבבו זה בזה. אחר כך קתרין ניגשה אליה ואמרה לה, 'את בתי השנייה!'. ובכן, כולם בכו.

האם חלו שינויים במחזה במהלך השנים?

"שמרנו על התיאטרליות. המחזה לא מציג סצנת צניחה גדולה, או את העינויים. הדמות של אמה אפילו לא ממש מתארת את זה, היא רק אומרת, 'הם לא נהגו בה באדיבות', ואנחנו משאירים לקהל למלא את הפערים.

"בעבר השתמשנו באוהל, עכשיו אנחנו משתמשים רק בארגז עם נר עליו. אנחנו מפשטים. אני חושב שכשאתה מתבגר אתה נוטה לפשט".

לקסי רבאדי מככבת בהצגת היחיד "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)" בתאטרון היידי הלאומי פולקסבינה (צילום: צילום: ויקטור נחאי/Properpix.com)
לקסי רבאדי מככבת בהצגת היחיד "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)" בתאטרון היידי הלאומי פולקסבינה (צילום: צילום: ויקטור נחאי/Properpix.com)

ספר לי על הליהוק. זו הצגה של אישה אחת.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת – וזה הרבה. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה.

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה"

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה. היא צעירה, אבל מגלמת גם את האישה המבוגרת יותר, את האם. והיא עושה את זה בהצלחה.

"זה מעניין, כי אביה הוא ירדני. היא לא יהודייה. אבל אנחנו אומרים שיש לה נשמה של יהודייה. אני תמיד אומר שלא צריך להיות יהודי כדי לצייר דיוקן של האישה הזאת.

עוד 739 מילים
כל הזמן // שבת, 14 במאי 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

סער נגד גנץ: חידוש הכנסת פועלים - לא צודק ולא נכון

פריג׳: צעד חכם ונכון ● זעם במשטרה על בר-לב על רקע ההוראה לחקור את התנהלות השוטרים בהלווית אבו עאקלה ● סמוטריץ׳: אבו עאקלה - חלק ממכונת המלחמה הערבית ● הנשיא הרצוג ייצג את ישראל בהלוויית נשיא איחוד האמירויות ● יאיר לפיד ספד לאורי סביר: תרומתו למדינת ישראל עצומה ומורגשת עד היום ● רם שפע על חיבור למרצ: שיתכבדו ויחברו למשותפת

עוד 18 עדכונים

בין קו 300 לסיגריה

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 576 מילים

למקרה שפיספסת

ישראל צריכה לדאוג לכך שעיתונאים המתעדים את מה שמתרחש בשטחים לא ייפגעו בעת מילוי תפקידם ● לבנון הולכת לבחירות: אלפים המתגוררים בחו"ל כבר הגיעו לקלפיות ● הרומן בין המדינות הערביות לרוסיה ממשיך לפרוח ● תיירות זרות הוטרדו מינית באזור הפירמידות ● והשבוע לפני 55 שנה, שר סובייטי העביר מידע שגוי לבכירי הצבא המצרי ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,351 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

בחזרה לשנות השמונים

הוועידה הלאומית לאנרגיה תתקיים השבוע בלי נציגות לירוקים ובלי אף מילה על אנרגיות מתחדשות ● בשביל לדעת שישראל מוצפת במינים פולשים לא צריך את דוח המבקר, מספיק להסתכל מהחלון ● משרדי הממשלה יפסיקו לקנות חד"פים אבל טובעים בכלים שמגיעים עם המשלוחים ● קליפורניה חוותה "רגע קצר נוצץ" של 100% אנרגיה מתחדשת ● ובבית ספר בהולנד יוצאים לטיול שנתי באופניים

עוד 1,393 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַכְחָשָׁה 132

בעולם שבו המציאות עצמה מוכחשת - אין ולא יכולות להתקיים עובדות, אין ולא יכולה להיות "אמת". יש מקום רק לסיפורים, מיתוסים ונרטיבים. להכחשות ולהכחשות שכנגד. לתיאוריות ולתיאוריות קונספירציה

עוד 1,433 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

שגרירי ארה"ב הזהירו מעליית היטלר לשלטון – הממשל התעלם

ריאיון שגריר ארצות הברית לשעבר דיוויד מק'קין טוען בספרו החדש, "לחזות ברדת החשכה", כי אנטישמיות, אדישות ופוליטיקה פנימית עיכבו את ארה"ב מלהתערב במלחמה בגרמניה הנאצית ● בריאיון לזמן ישראל הוא מסביר: "אזרחי ארה"ב לא חשבו שהממשלה צריכה להתעניין בזה"

עוד 1,326 מילים ו-1 תגובות

מותה הטרגי של עתונאית (ועוד)

כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You’re on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 417 מילים
עודכן אתמול
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לכולם יש מה לומר על חוק יסוד זכויות הנאשם של סער

חוק יסוד: זכויות במשפט הפלילי עלה לדיון בוועדת החוקה השבוע, או אז התברר כי החוק מושך תשומת לב מאין-ספור גורמים בעלי אינטרס - מהסנגוריה הציבורית, דרך מכון קהלת ועד המכון הישראלי לדמוקרטיה - וספק אם גרסתו הסופית תדמה לנקודת ההתחלה ● בנושא אחר הקרוב לליבו של סער, מתברר שהיועמ"שית מתנגדת לפיצול התפקיד ● והשופט חאלד כבוב עשה השבוע היסטוריה כפולה

עוד 1,304 מילים

דיווח: עודה ניסה לבקר בביה"ח את אחיו של זכריה זביידי שנפצע בחילופי האש בג'נין

מחשש לעריקה נוספת, כהנא התפטר מתפקיד שר הדתות – יחזור לכהן כח"כ ● נקבע מותו של לוחם הימ"מ שנפצע באזור ג'נין; בנט: "מסר נפשו למען ביטחון ישראל" ● השר פריג': "המשטרה ביזתה את הלווייתה וזכרה של שירין אבו עאקלה" ● דיווחים בסוריה: ישראל תקפה מטרות במערב המדינה ● ח"כ כסיף תקף שוטר; רה"מ: מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות

עוד 56 עדכונים

תחקיר אמין של מותה של עיתונאית אל ג'זירה בג'נין הוא הכרח המציאות עבור ישראל, בלי קשר לתוצאותיו ● בישראל מבינים היטב את פוטנציאל הנזק מטיוח האירוע, שיכול להגיע עד כדי הצרת צעדיו של צה"ל בפעילות בגדה ● לכן מתעקשים בירושלים על בדיקה משותפת ושיתוף משקיפים בינלאומיים נוספים בחקירה ● פרשנות

עוד 817 מילים ו-1 תגובות

מחקר חדש קובע כי נשים יהודיות מגיעות להישגים אקדמיים גבוהים יותר מנשים לא יהודיות בארה"ב ● עוד קובע המחקר של פרופסור אילנה הורביץ מאוניברסיטת טוליין כי הישגי הנשים גבוה יותר בפעם הראשונה בהיסטוריה גם מהישגי הגברים היהודים ● לטענת החוקרת, הפער נובע מהתרבות הדתית ומתפיסה עצמית חדשה וליברלית

עוד 1,037 מילים

ריאיון "בלי הסכמה נגיע להתפרקות והתפוררות"

לפני שנתיים המדינה נכנסה למשבר חסר תקדים שהביאו לשיא תהליך של אובדן אמון בין הרשויות והאזרחים ● ספר חדש טוען כי משבר האמון בכללים, במוסדות, בתקשורת ובתאגידים, מקשים עלינו לחכות בתור, גורמים לציפיות נמוכות, מוסר תשלומים ירוד וחשדנות כללית ● ד"ר עמית לביא-דינור, ממחברות הספר, קוראת להקמת "מעין 'סנהדרין', שישקף את המגוון הישראלי וישאף להסכמות ובסיס משותף"

עוד 2,054 מילים

עדיין לא ברור מי ירה למוות בכתבת הבכירה של אל ג'זירה אתמול בג'נין, אבל ישראל נמצאת כרגע במרכזו של ארוע בינלאומי עם השלכות הרסניות ● בניגוד לפגיעה במגדל התקשורת בעזה לפני שנה, הפעם ניכר שהצבא והממשלה הפיקו לקחים - אבל עדיין עושים טעויות קריטיות ● לאור התגובות של האמריקאים, ישראל לא תוכל להסתפק בבדיקה פנים-צה"לית ● פרשנות

עוד 619 מילים ו-1 תגובות

השגריר בארה"ב: "הצענו לאמריקאים להשתתף בחקירה"

אלרעי פרייס על החשד לזיהום בתנובה: "אין חשש לבריאות הציבור" ● בנט: "הפלסטינים מונעים חקירת מותה של הכתבת מאל-ג'זירה" ● מועצת התכנון אישרה בניית כ-4,000 יחידות דיור ביו"ש ● אבו מאזן בטקס האשכבה לאבו עאקלה: "ישראל אחראית למותה; נפנה להאג" ● בית המשפט המחוזי מרכז בלוד התיר לפרסום שהחשודה בשליחת מכתבי האיומים נגד בנט ובני משפחתו היא אילנה ספורטה חניה

עוד 38 עדכונים

עבאס עושה לכולם מדרסה

יו"ר רע"ם הוכיח אתמול שהוא שולט שליטה מלאה לא רק בחברי סיעתו אלא גם במועצת השורא של התנועה האסלאמית ● "לא הייתי צריך להתאמץ מדי כדי לשכנע", אמר אמש, אחרי ההודעה כי רע"ם נשארת עם הקואליציה ותשוב להצביע איתה ● בשורה התחתונה: עבאס הוא אידאולוג אמיץ ומרשים, ואפשר כבר לומר שלא קם מנהיג כמוהו בחברה הערבית ● פרשנות

עוד 565 מילים

החוק הישראלי לא חל על העצים של אלקנה

אם נדמה שבישראל עצים נכרתים בקלות לטובת אינטרסים נדל"ניים ואחרים, זה עוד כלום לעומת המציאות בשטחים ● תושבי אלקנה יצאו למאבק נגד כריתת עצים בשדרה המרכזית של ההתנחלות, אחרי שגילו את תוכניות הכריתה באתר נידח ● אולם אותו גורם שדן בערעור, הוא זה שאישר את הכריתה ● שלא במפתיע, הערעור נדחה

עוד 821 מילים

אמנות או נמות

עיר ואוּם בישראלאי אפשר לבקר באום אל-פחם ולא לשמוע על "הגלריה" - המוסד האמנותי שהוקם בעיר לפני כ-25 שנה והפך לגאוות המקום ● יוקו אונו הציגה שם ב-1999, במקום מוצגות תערוכות של אמנים יהודים וערבים, והאמנית רינה פלג מעבירה שם סדנאות קרמיקה לנשות העיר ● ראש עיריית אום אל-פחם: "הגלריה היא הרבה יותר מאלפיים מטר של אומנות"

עוד 2,093 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה