שנת 2019 הולכת ומתקרבת לסיומה, וכבר עכשיו ניתן לומר שהיא הייתה שונה בתכלית מקודמותיה. השלום לא פרץ במזרח התיכון, והמשברים הכלכליים הרבים עדיין מאיימים למוטט את המשטרים הקיימים באזור.

התקוממות שפרצה כמעט בו-זמנית בלבנון, עיראק ואיראן מאיימת על הסדר החדש שנוצר באזור לאחר קריסתה של עיראק של צדאם חוסיין, גם אלג'יריה וסודן הצטרפו למעגל של "האביב הערבי 2:0".

הכורדים גורשו מערים וכפרים בצפון-מזרח סוריה אחרי שננטשו על ידי ארה"ב, המתיחות בעזה ובגדה הולכת וגוברת, וסוריה לאט-לאט חוזרת לחיים, רק כדי לגלות שאין מי שישלם על שיקום הערים והתשתיות שנהרסו כליל

הכורדים גורשו מערים וכפרים בצפון-מזרח סוריה אחרי שננטשו על ידי ארה"ב, המתיחות בעזה ובגדה הולכת וגוברת, וסוריה לאט-לאט חוזרת לחיים רק כדי לגלות שאין מי שישלם על שיקום הערים והתשתיות שנהרסו כליל בעת המלחמה הנוראית. כך נראית תקופת פוסט-דאע"ש במזרח התיכון – עדיין לא מקום שמח במיוחד, ובכל זאת הולך ומשתקם.

after isis

"אחרי דאע"ש" – ספרו של סת' פרנצמן, כתב ועורך מוכשר, על עלייתו ונפילתו של הארגון הרצחני, שוטח בפני הקורא הסקרן את הסיבות להופעתו ומתאר בלשון חיה וציורית את שרשרת האירועים הדרמטיים שזעזעו את כל העולם. התקופה עליה כותב פרנצמן היא 2013-2019. במהלך השנים הללו הוא עצמו ביקר בעיראק, טורקיה, מצרים ואבו-דאבי, שוחח עם הניצולים היזידים אותם אנשי דאע"ש ניסו להשמיד בלי להשאיר זכר, עם הלוחמים הכורדיים ועם מקבלי ההחלטות בארה"ב.

התיאורים של הסבל האינסופי שנפל בחלקם של רבים מתושבי סוריה ועיראק, הרשמים מקרבות עזים, כשלונות וניצחונות צבאיים, ניתוח מעמיק של התהליכים שהביאו להופעת דאע"ש ולדחיקתו מרקה ומוסול לאחר מספר שנים – כל המרכיבים הללו הופכים את ספרו של פרנצמן לחוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, מתנה אמיתית לכל מי שמתעניין במזרח התיכון ובתהליכים שמעצבים את האזור הזה.

האם מי שלא קיבל במחצית הראשונה של המאה ה-20 מדינה משל עצמו – כמו העם הכורדי – יישאר לעד חסר בית וריבונות במולדתו ההיסטורית? מדוע לא חזו את תופעת דאע"ש, וכשלו בהגנה על העם היזידי מרצח עם?

"אחרי דאע"ש" מעלה שאלות רבות ומורכבות בתחום האתיקה, יחסים בינלאומיים, הגירה ולימודי איסלאם. האם גם במאה 21 מזרח התיכון עדיין ממשיך לקיים את מסגרת של הסכמי סייקס-פיקו שחילקו את האזור בין מספר מעצמות אירופיות לפי שיקול דעתן?

האם מי שלא קיבל אז, במחצית הראשונה של המאה ה-20, מדינה משל עצמו – לדוגמא העם הכורדי – יישאר לעד חסר בית וריבונות במולדתו ההיסטורית? מדוע נכשלו במזרח ובמערב לחזות את התופעה ששמה דאע"ש וכיצד קרה שכל המערכת הבינלאומית על שלל חוקיה לא הצליחה להגן על בני העם היזידי מפני רצח עם?

פרנצמן, שכותב ופועל רבות למען היזידים, במיוחד מתעכב בנקודה הזאת. "לא ניתן לדמיין ולתאר איך זה לצפות ברצח עם פנים מול פנים" כותב פרנצמן ומתאר את הזוועה מתוך שדות הקטל בהר סינג'ר – עצמות אדם מבצבצות מתוך קבר ההמונים, גולגלת אדם עם כדור בראש זרוקה על הרצפה, שערותיה של אישה תקועות בין האבנים, בגדים ומסכות עיניים.

"לא ניתן לדמיין ולתאר איך זה לצפות ברצח-עם פנים מול פנים" כותב פרנצמן ומתאר את זוועת שדות הקטל בהר סינג'ר – עצמות אדם מבצבצות מתוך קבר ההמונים, גולגלת אדם עם כדור בראש זרוקה על הרצפה, שערות אישה תקועות בין האבנים

"בפעם הראשונה שראיתי את הפשעים של דאע"ש, חשבתי שזה פייק, שמדובר בסרט אימה. אחרים הסבירו לי שזה אמיתי, ובקרוב הופיעו גם סרטוני הוידאו. זה היה ביוני 2014.

כיצד המעצמות המערביות, עם כל המל"טים והטכנולוגיות שלהן, עם הפרלמנט האירופי, מועצות לזכויות אדם ובתי הדין הפליליים הבינלאומיים לא עשו כלום", שואל פרנצמן.

בפרק שעוסק בדין הבינלאומי וצעדי ענישה אפשריים כנגד אנשי דאע"ש שביצעו פשעי מזעזעים נגד האנושות, הוא מספר את סיפורה של זוכת פרס נובל לשלום נאדיה מוראד, הניצולה היזידית שהצליחה להימלט משבי דאע"ש. מוראד קיוותה שבית משפט בינלאומי יעשה צדק ויעניש את הפושעים, ושמדינות רבות בעולם יכירו ברצח העם היזידי, אך הדבר הזה טרם קרה.

אך בצד האימה והפחד יש גם חיים, ותקווה. המחבר משוכנע שלא תהיה עוד תופעה כמו דאע"ש בעתיד, שמדובר באירוע חד-פעמי, בשיא של הפונדמנטליזם האיסלאמי.

פרנצמן כותב שההפגנות בסודן ובאלג'יריה בסתיו של 2019 הם הדגמה לכך שדור שלם של אנשים במזרח התיכון דורש פתרון למצוקותיהם, בעוד שהמשטרים האוטוריטריים אינם מסוגלים לספק מענה למצוקות אלה.

אחד הלקחים החשובים של המלחמה נגד דאע"ש, כותב פרנצמן, זה מה שקורה באזורים המשוחררים לאחר הלחימה. אם אין שיקום, אם הם חוזרים לידי משטרים רצחניים – אז הניצחון בקרב נגד הרוע הוא חלקי בלבד

מבחינתם, המודל התוניסאי, שסולל דרך לחברה פתוחה יותר שאינה מאפשרת לקיצונים להרוויח מהשינוי – הוא המודל המנצח. אחד מהלקחים החשובים של המלחמה נגד דאע"ש, כותב פרנצמן, זה מה שבעצם קורה באזורים המשוחררים לאחר הלחימה. אם אין שם שיקום, אם האזורים האלה חוזרים לידי משטרים רצחניים – אז הניצחון בקרב נגד הרוע הוא חלקי בלבד.

כל מי שרוצה להבין, כיצד נוצרו התנאים להופעת דאע"ש, מדוע לקח כל כך הרבה שנים להילחם בו וכיצד השתנה מזרח התיכון בעקבות השנים הנוראיות הללו אני ממליצה לקרוא ולעניין בספרו המרתק של פרנצמן.

קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר במכון הבינתחומי הרצליה ועמיתת מדיניות במכון מתווים למדיניות חוץ אזורית. לשעבר חברת כנסת מטעם סיעת התנועה, והפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

הפיד שלי התמלא ביומיים-שלושה האחרונים בבקשות, תחנונים, המלצות וחגיגות: גנץ, תעשה לנו ילד ממשלת מיעוט, עם אמא חורגת משותפת שיכולה להסתכל רק מבחוץ.

למה מבחוץ? איזה מין ליברליזם זה שהם רק בחוץ? מה הם נגועים? מצורעים? או ש או ש. בלי צביעות. אם המשותפת בפנים שתהיה בפנים. למנהיג שלהם קוראים איימן עודה, לא מוסא רבנו. מותר לו לדרוך בארץ המובטחת.

הפיד שלי התמלא ביומיים-שלושה האחרונים בבקשות, תחנונים, המלצות וחגיגות: גנץ, תעשה לנו ילד ממשלת מיעוט, עם אמא חורגת משותפת שיכולה להסתכל רק מבחוץ

נדמה לי שהפיד שלי מלא בעיקר באנשים שבחרו בגוש השמאל, במנדטים זה פחות מעשירית מהאוכלוסיה. מעט אנשים שיודעים לעשות רעש ויושבים במקומות שמייצרים הרבה רעש. הדרישה שלהם מגנץ מטרידה. לא קראתי עדיין סקר שמפלח כמה בוחרי גנץ תומכים בממשלה כזו. לא הייתי מהמר על אחוז גדול.

הבוחרים של כחולבן הם בוחרי נמאס לי: נמאס לי מביבי, נמאס לי מהדתיים, נמאס לי מנתניהו, נמאס לי משרה ויאיר, נמאס לי מהערבים ותהליך השלום. תנו להם דחיפה קלה ונמאס להם מהחיים. אני לא רואה שם פוטנציאל לתמיכה בממשלת מיעוט. אני מכיר את האנשים האלו. אלו אוהבים את הערבים. כשהם שם. בחדר השני.

הבוחרים של כחולבן הם בוחרי נמאס לי: נמאס לי מביבי, נמאס לי מהדתיים, נמאס לי מנתניהו, נמאס לי משרה ויאיר, נמאס לי מהערבים ותהליך השלום. תנו להם דחיפה קלה ונמאס להם מהחיים

האיחול לממשלת מיעוט, עם ערבים בחוץ, אבל ליברמן בפנים, הוא שידור של נואשות. שבירת ערכים של השמאל הישראלי. הרצון לסלק את נתניהו עיוות את המוסר השמאלני עד לנקודה שבה הוא מוכן לשבת עם אחד האנשים היותר גזענים שיש לפוליטיקה הישראלית להציע. מי ששוכח עכשיו אמירות עבר של ליברמן, יתעורר יום אחד למציאות ליברמנית.

לא שזה יקרה. בדיוק כמו עם כחולבן, אבל בצורה הרבה יותר קיצונית, לליברמן אין שום מנדט מהבוחרים שלו לשבת עם ערבים או לקבל תמיכה מהם. גם לא עם דתיים.

יוצא שליברמן והמפלגה שלו הוא התמונה המדוייקת ביותר של הרוב הפוליטי בישראל: מרכז ימינה, מסורתיים אבל לא מתנגדים לאיזה סטייק לבן בפיתה ותחבורה ציבורית בשבת, ודי לא סובלים את כל מי שהוא לא אנחנו.

יוצא שליברמן והמפלגה שלו הוא התמונה המדוייקת ביותר של הרוב הפוליטי בישראל: מרכז ימינה, מסורתיים אבל לא מתנגדים לאיזה סטייק לבן בפיתה ותחבורה ציבורית בשבת, ודי לא סובלים את מי שהוא לא אנחנו

השמאל הישראל, שוב, מלבד הערבים מדובר בעשרה אחוז, צריך לאסוף את שבריו. כחול לבן היא לא מפלגת שמאל ואני לא בדיוק רואה איך היא נושאת אי אילו דגלונים מעולם השמאל. חונטה צבאית שהריצה קמפיין בחירות עם קרקפות פלשתינאים מעזה על החגורות שלהם, ביחד עם לווין תל אביבי היא שמאל? היא מייצגת ערכים של השמאל?

הבחירות האחרונות הן קריאה לחשבון נפש. בעד מי אנחנו? אנחנו רק נגד? איך נגרש את החושך, בעוד חושך? לא ניצחנו. הפסדנו. להדיח את ביבי זה לא נצחון, ולא הדחנו אותו. חשבון נפש ערכי. חשבון נפש על שלום פרקטי, על שלום פנימי, על הפסקת הפטרונות כלפי הערבים ותקווה שיתחילו לקחת אחריות על חייהם.

הבחירות האחרונות הן קריאה לחשבון נפש. בעד מי אנחנו? אנחנו רק נגד? איך נגרש את החושך, בעוד חושך? לא ניצחנו. הפסדנו. להדיח את ביבי זה לא נצחון, ולא הדחנו אותו

להפסיק לסתום פיות גם על מה שלא נוח לדבר, לדבר בעיקר עם האחר, השונה, על איך בונים פה איחוד אמיתי, לא ליברמני מזוייף, מושל ומפריד, אלא איחוד שבו דתיים וערבים ממגנטים אחד את השנים, לא דוחים.

זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים