מערכת החינוך בישראל ניצבת לפני האתגר הגדול של חייה, מהותה וסיבת קיומה.

אם שרת החינוך חושבת שמדובר ברפורמת הבגרויות שהיא מנסה לקדם, היא טועה ומטעה גם את עצמה. האתגר גדול ממנה וממספר בחינות הבגרות.

מערכת החינוך בישראל ניצבת בפני אתגר חייה. אם שרת החינוך חושבת שמדובר ברפורמת הבגרויות שהיא מנסה לקדם, היא טועה ומטעה גם את עצמה

תלמידי ישראל הלומדים במערכת החינוך הממלכתית, להבדיל מהחרדית, מוצפים במידע. מידע דיגיטלי אין סופי זורם למוחם יומיום דרך הרשתות החברתיות, רובו ככולן חסר ערך לחייהם. מידע ויזואלי ואינפורמטיבי זורם דרך שלל ערוצי שידור אלקטרוניים – הרדיו והטלוויזיה – ועיקרו חדשות ושעשועים.  חידונים ותחרויות סרק בין בשלנים לרקדנים.

אבל כמה תלמידים שילמדו לאחר הרפורמה ויתגייסו יבינו, אם בכלל, את המושג "הנני" שעליו ביסס הרמטכ"ל את נאומו בערב יום הזכרון? הם הרי יצטרכו לעשות עבודה על פרק אחד או כמה פסוקים ויתר הפרקים לא ילמדו.

כמה מהם מבינים את ההבדל בין חוקי ההלכה לבין חוקי מדינה דמוקרטית בעידן המודרני?

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון רוצה להוריד עומס מהתלמידים, להפוך את בחינות הבגרות במקצועות ההומניים – תנ"ך, ספרות, אזרחות, היסטוריה – לעבודות מחקר. משהו שלא יחייב מאמץ לימודי מתיש וארוך לקראת בחינת בגרות מסכמת ויאפשר יוזמה אישית ואולי אף העתקות באמצעות האינטרנט או סתם חברים.

"למידה לעולם לא מתישה את המוח" כתב פעם ליאונרדו דה וינצ'י. ובעידן המודרני כדאי לדבר על התשת המוח באמצעות הצפת מידע.

כמה תלמידים שילמדו לאחר הרפורמה ויתגייסו יבינו, אם בכלל, את המושג "הנני" שעליו ביסס הרמטכ"ל את נאומו בערב יום הזיכרון?

אלא שהידע, לעומת המידע, אמור להיות נחלתו של ביה"ס. תפקידו בחייהם של בני הנוער ועילת קיומו. ידע שיגרום לגירוי וסקרנות לצבירת עוד ידע, לפיתוח ידע להנחלת ידע. לשם כך הם זקוקים למערכת סינון  מפותחת יעילה, חכמה, שתדע לגרום להם להבין ולהבדיל בין  עודף המידע לבין הידע שיהווה בסיס לחייהם.

בעולם שבו מכשיר סלולרי חכם מדבר ומתכתב עם התלמידים בסלנג בין לאומי, בשפות זרות ובעברית לעיתים ייחודית לשפת הרשתות והאינטרנט, עם חדשות ותמונות מרחבי העולם ופיתויים אין סופיים בפרסומות, סרטים, וקבצים משלל תחומי חיים – ביה"ס אמור להיות בסיס קבע איתן של השכלה, ידע, תרבות, היסטוריה, שפה עברית, מקורות של זהות בתנ"ך ובספרות, ערכים יהודיים ואוניברסליים.

הניסיון למקד את חשיבות ההשכלה שהמדינה מציבה לפני דור העתיד רק בארבעה מקצועות (במתמטיקה, לשון, אנגלית ומקצוע מדעי אחד) ודחיקתם לאחור והצידה של מקצועות הומניים, רק תגרום נזק נוסף ליכולתם לנווט בעולם של עודף מידע.

התנ"ך לא הפך לספר הספרים ברחבי העולם כולו, כדי ששרת החינוך של מדינת ישראל תהפוך אותו ל"עומס בבגרות".

ההיסטוריה לא התחילה בגן עדן, קפצה לדוד המלך ודילגה משם לשואה. דרך ארוכה עבר העם היהודי, שגם אותה מכירים בני הנוער רק בחלקים שנלמדים בביה"ס. אלא שגם חלקים אלה עלולים לשקוע בתהום הנשייה של עידן הטלגרם הווטסאפ, הפייסבוק והטיקטוק.

הניסיון למקד את חשיבות ההשכלה שהמדינה מציבה לדור העתיד רק ב-4 מקצועות (מתמטיקה, לשון, אנגלית ומקצוע מדעי אחד) תוך דחיקת מקצועות הומניים, רק תגרום נזק נוסף ליכולתם לנווט בעולם של עודף מידע

שיעורי האזרחות בעידן של איום תמידי על הדמוקרטיה אמורים להיות חובה בכל מבנה חברתי שפוי במדינת חוק דמוקרטית ולא זכות לעבודת סיכום אחרי 12 שנה.

בוגרי בתי הספר יצטרכו מחר למלא פקודות ולהבדיל בין פקודה בלתי חוקית בעליל לפקודה בלתי חוקית. יצטרכו לבחור מפלגה בבחירות הקרובות לפי מצע וערכים ומטרות חברתיות וכלכליות.

ביה"ס הוא המקום שבו הם אמורים להבין מה חשוב ממה, מהם ההקשרים של מהלכים פוליטיים בימינו להיסטוריה של עם ישראל, מהי חשיבותם של מקומות ואתרים היסטוריים במדינת ישראל, מדוע אנחנו נלחמים על קבר מסוים, מי הם האישים שהשפיעו יותר מכל על גורלנו.

בית ספר הוא המקום שבו הם אמורים להבין מהם יסודות הבניין של מדינה דמוקרטית, מדוע הפרדת רשויות חשובה יותר מנוסחה במתמטיקה, ועל מה יוצאים מיליונים לרחובות כאשר הדמוקרטיה בסכנה.

בית ספר הוא המקום שבו הם אמורים להבין מהי כלכלה סוציאלית ומהי קפיטליסטית ומהי חובתה של מדינה לשכבות החלשות. כיצד נוצר הפער העדתי חברתי ומה מזין היום את ה"שד העדתי".

לכל השאלות הללו אין תשובות פשוטות, וארבע בחינות בגרות לא יהפכו את התלמידים לבעלי ידע שיעזור להם לקפוץ אל המציאות המבעבעת בישראל.

חווית הבגרויות בישראל הפכה את סוגיית הלימוד לסוגיה של תחרות ציונים בין מנהלים ובתי ספר, ותחרות הישגים בין התלמידים עצמם בדרך לתארים אקדמאים. אבל ביה"ס לא נועד רק להיות סלקטור בכניסה לאוניברסיטה, הוא אמור להיות מי שמצייד את בוגריו בכלים בסיסיים לחיים. ביכולת לשקול, להעריך, לבחון בעצמם, לבדוק לעומק, לחפש מידע, לסנן מידע, לפעול בשיקול דעת, לקבל החלטות על פי נתונים, עובדות וערכים מסוימים.

ביה"ס לא נועד להיות רק סלקטור בכניסה לאוניברסיטה, אלא מי שמצייד את בוגריו בכלים בסיסיים לחיים. ביכולת לשקול, לבדוק לעומק, לחפש ולסנן מידע, לקבל החלטות עפ"י נתונים, עובדות וערכים

נדמה לי שלא שמעתי את שרת החינוך מבהירה את כל אלה בהסברים לרפורמה. האתגרים הם הרבה יותר רחבים וארוכי טווח משאלת צמצום מספר הבחינות.

בגרות בעידן המודרני היא אתגר שהמדינה חייבת להקדיש לו מחשבה. ממשלת ישראל חייבת להתכנס ולדון בנושא. הכנסת וארגוני המורים, רשתות התקשורת והציבור חייבים להיות מעורבים עד לשד עצמותיהם. שינוי דרמטי כזה הוא כמו יציאה למלחמה בלי תחמושת ודלק, בלי מודיעין וללא מטרה מדינית ארוכת טווח.

"זה שלומד אבל לא חושב, אבוד! זה שחושב אבל לא לומד נמצא בסכנה גדולה"(קונפוציוס).

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך.

אם היום מוגדרים זקנינו (בישראל למשל) כבני הגיל השלישי, וזאת החל מגיל 62 לאישה הישראלית ו-67 לגבר הישראלי, אזי נוצר מצב פרדוקסלי, בו נשים וגברים בני 100 (כיום בישראל למעלה מ-10,000 בני אדם, שמהווים כמעט אחוז מסך האוכלוסייה המבוגרת, המונה כמיליון ושלוש מאות אלף אנשים) מיוחסים לאותה שכבת גיל כנשים וגברים בני 62 ו-67 בהתאמה.

העלייה הדרמטית בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט הביאה למצב בו הגדרות עולם האנשים המבוגרים חייב לעבור שינוי וורבלי מחד ותכנוני-ארגוני מאידך

ברור שיש צורך חיוני ומיידי להגדיר קבוצה גדולה זו בשם אחר ולפצלה. למשל, ניתן לחלק אותה לשתי קבוצות. האחת, בני 60 עד 80, שדומים למדי אלו לאלו בתכונותיהם ויכולותיהם הקוגניטיביות, התרבותיות, השכליות, הביולוגיות, הנפשיות והתפישתיות, וקבוצת בני ה-80 ומעלה, שגם בהם הזכות רבה אך הפערים הביולוגים, פיסיולוגיים, נפשיים ואחרים לבין הקבוצה הראשונה, בולטים. אין המשמעות שצריך להפלות בין קבוצות  אלו אך ראוי שנקרא לבני הקבוצה הראשונה בני הגיל השלישי והשנייה בני הגיל הרביעי.                                                                                                                                                                    בכל מקרה הגיע הזמן שניצור תכניות ארוכות טווח עבור אנשים אלו (בשתי הקבוצות), במקום להמשיך לפעול בפרויקטים חד-ממדיים ומוגבלי זמן ותקציב, כמו למשל פרויקט המאבק בבדידות של זקנים, שהוא פרויקט מבורך אך הוא אינו חלק מחקיקה מקיפה, בסיסית ומהותית יותר.

ראוי , חיוני ונדרש שייחקק חוק אשר ייתן מענה לצרכיהם, רצונותיהם, חסכיהם של בני הגיל השלישי, ועל אחת כמה וכמה בני הגיל הרביעי. הגיע הזמן להשלים את החסר בשירותים שהם נזקקים להם.

רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי.

הצלחת השמירה על תוחלת חיים ארוכה אבל איכותית, מיטבית, ראויה, מכבדת ומספקת היא היעד שחברה נורמלית חייבת לשים לפניה. קיים צורך חיוני וקיומי לפרוש את כל צרכי האדם המבוגר בגיל השלישי ובגיל הרביעי ולהעמיד מול הצורך את התשובה של מערכת השירותים לזיקנה, וכל זאת במסגרת חוק בר-קיימא, שראוי, חשוב וחובה לחוקק.

רק חוק ארוך טווח יוכל לתת לנו מענה ויוכל לכסות את השירותים השונים שמערכת השירותים לזיקנה אמורה לתת להורינו, ה"אבות המייסדים", לזקנינו ולבני הגיל השלישי והרביעי

די לפרויקטים המחזקים את הפוליטיקאים שבינינו לרגע קט, ומתעלמים מכך שכדאי לערוך תכניות ארוכות טווח כדי ש"פירמידת החיים" שהגה סאראמאגו, חתן פרס נובל לשלום, בספרו "מוות לסירוגין", תתקיים הלכה למעשה. כדי שהאנשים הראויים הללו, זקנינו, יזכו לכל מה שמגיע להם, בזמן, במקום, באיכות המיטבית ובצורה המתאימה, הזולה והמקצועית ביותר. ונסיים במילים הכול כך נכונות: "עד מאה ועשרים".

ד״ר אבי ביצור, ראש לימודי הזיקנה במכללה האקדמית בית ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה לשעבר. בנוסף: חבר הנהלת האידיששפיל, חבר הנהלת מילבת, יו"ר הוועדה הלאומית למאבק באלימות, התעללות והתעמרות בזקנים, ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל. אבא ל3 סבא ל3