לא מכיר את הפרטים לעומק, אבל נראה לי שעבדו כאן על הבעלי הדירות והם יצאו פראיירים. מה שיש כאן בעצם זו עסקה שמשמעותה כמעט מכירה של גג הבניין תמורת 100,000 שישולמו ב 25 תשלומים שנתיים + מערכת גיבוי חשמל למקרי חירום (כמה כאלו היו להם ב 10 שנים האחרונות?)
לא יודע איך הדיירים מחממים את המים בדירות שלהם (אולי יש להם מספיק שטח נוסך בגג) אבל מערכת קולטים סולאריים לחימום מים הייתה נותנת ערך גדול פי 20. כן הם חסכו את ההשקעה הראשונית להקמת המערכת, אבל לדעתי (וזו רק דעתי) מכרו את הזכויות בגג ל-25 שנים ב"נזיד עדשים").
אני רק מקווה שההסכם בינם ליזמים כולל גם טיפול בנושאי איטום הגג מפני נזילות כי 25 שנים זו תקופה ארוכה שמחייבת תחזוקת איטום הגג וכאשר על הגג יש מערכות של גוף אחר זה מאוד מאוד מסבך את הטיפול.
אני מאוד בעד התקנת מערכות סולאריות לייצור חשמל, אבל נראה לי שכאן בעלי הדירות עשו עסקה לא טובה.
מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.
בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
האירועים הטרגיים שהתרחשו במתחם בז"ן בעקבות התקפת הטילים האיראנית, אשר גבו אובדן חייהם של שלושה עובדים מסורים, הם בראש ובראשונה טרגדיה אנושית שהותירה את כולנו אבלים וכואבים.
מבצע "עם כלביא", במסגרת מלחמת חרבות ברזל, הרחיב את הסיכונים הביטחוניים בכלל המדינה, ובתוך כך בערים כמו בת ים, ראשון לציון, בני ברק, תל אביב, באר שבע וחיפה. עם זאת, אין לגזור ממשבר ביטחוני זה מסקנות פזיזות באשר לעתידו של משק האנרגיה בישראל, כפי שמובאות בכתבתו של אביב לביא שפורסמה לאחרונה ב"זמן ישראל". למרבה האירוניה, העובדות המובאות בכתבה מובילות דווקא למסקנה הפוכה מזו שהכותב מציע – והן מחייבות חיזוק התעשייה המקומית, בוודאי שלא פירוקה.
ניר קנטור הוא מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים.
"אני לא מספיק רזה", "לא מספיק שרירי", "רחוקה מהאידיאל" – אלו רק חלק מהאמירות הנפוצות שמהדהדות בקרב רבים בקהילה הלהט"בית, המשקפות את הלחץ החברתי הנרחב בנושא דימוי הגוף. חודש הגאווה השנה היה אמור להביא איתו צבעוניות, שמחה וחגיגה של נראות – אך המלחמה השאירה את כולם במרחבים המוגנים מאימת הטילים האיראניים.
גם בימים כתיקונם, ללא ההסתגרות במקלטים ובממ"דים שחווינו במלחמה מול איראן, ישנם רבדים פנימיים עמוקים של התמודדות עם דימוי גוף ומשקל, המשפיעים באופן משמעותי על הבריאות הנפשית והפיזית של הקהילה.
ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם