רבות מאחוזות המטעים ששגשגו במאה ה-19 בדרום ארצות הברית משמשות היום כמוזיאונים, שלא לומר אנדרטאות, לתקופה ההיא. אחת מהאחוזות האלה היא אחוזת מטעי הסוכר בון סז'ור בדרום לואיזיאנה, שזכתה לימים לכינוי Oak Alley Plantation, על שם שדרת האלונים המרהיבה שמובילה אליה.

מי שהגיע לבקר את בני משפחת רומאן, שהתגוררו באחוזה באמצע המאה ה-19, יכול היה להתרשם מהאדריכלות בסגנון התחייה היוונית, מהריהוט המפואר ומהגנים הפורחים ורחבי הידיים.

ספק רב אם מישהו מהאורחים ביקר בצריפי העץ הקטנים והצפופים בפאתי האחוזה, שבהם התגוררו העבדים של משפחת רומאן, ושעסקו בגידול קני הסוכר ובתחזוקת הבית.

ספק רב אם מישהו מהאורחים ביקר בצריפי העץ הקטנים והצפופים בפאתי האחוזה, שבהם התגוררו העבדים של משפחת רומאן, ושעסקו בגידול קני הסוכר ובתחזוקת הבית

כיום גם הצריפים הם חלק ממסלול הביקור באחוזה, וההבדלים הניכרים בין אורח החיים שלהם לבין אורח החיים של בעלי האחוזה דוקרים את העין.

לימים הוקם במקום לוח הנצחה לעבדים של האחוזה. הם מונצחים בשמם הפרטי בלבד. לא היו סימני זיהוי אחרים. 155 שנים עברו מאז ביטול העבדות בארצות הברית. הצלקות עדיין כאן.

עידו בן-יצחק אוהב לטייל, אוהב לצלם, והכי אוהב לשלב בין שניהם. כשהוא לא עושה את זה, הוא גר בירושלים, עובד כעורך דין ומגדל שני חתולים

הבדיחה הידועה על חגי ישראל היא "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". ל"ג בעומר הוא קצת אחר. יותר בכיוון של "ניסינו להרוג אותם, לא הצלחנו, בואו נזהם אוויר".

השנה לפחות נחסך מאיתנו הדבר הזה. מצד אחד אש זה אחלה. בלי האש אולי עוד היינו נשארים במערות. או אפילו גרוע מזה, לא היינו מתוודעים לטעמו של צ'יפס. אבל כשלא שולטים בה, היא יכולה להפוך לקטסטרופה.

עידו בן-יצחק אוהב לטייל, אוהב לצלם, והכי אוהב לשלב בין שניהם. כשהוא לא עושה את זה, הוא גר בירושלים, עובד כעורך דין ומגדל שני חתולים

כולם מכירים את הסיפור על כליאת היפנים בארצות הברית במלחמת העולם השנייה, אבל האמריקאים לא המציאו את הפטנט הפסיכי הזה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עצרו האוסטרלים אלפי אזרחים ממוצא גרמני, וכלאו אותם במחנות מעצר עד סוף המלחמה.

אחד המחנות האלה הוא Trial Bay Gaol, בצפון ניו סאות' ויילס. אחרי המלחמה בית המעצר ננטש, וחלקים ממנו נמכרו כחומרי גלם. החורבה שנותרה הוכרזה ב-1946 כשמורה. את העצירים הגרמנים החליפה בינתיים להקת קנגורואים שמצאה במבנה הנטוש מפלט, בהיפוך אירוני של ההיסטוריה: מקום שבו בני אדם כלאו בני אדם הפך לסביבת מחייה טבעית של חיות בר.

עידו בן-יצחק אוהב לטייל, אוהב לצלם, והכי אוהב לשלב בין שניהם. כשהוא לא עושה את זה, הוא גר בירושלים, עובד כעורך דין ומגדל שני חתולים

מסימני התקופה: כשצילמתי את התמונה הזאת, במדרגות המטפסות לראש שער הניצחון בפריז, חשבתי לעצמי "וואו, איזה מגניב זה כל השרוולים הצבעוניים האלה". עכשיו אני חושב לעצמי "יו, כמה אנשים נוגעים במעקה הזה".

עידו בן-יצחק אוהב לטייל, אוהב לצלם, והכי אוהב לשלב בין שניהם. כשהוא לא עושה את זה, הוא גר בירושלים, עובד כעורך דין ומגדל שני חתולים

האווירה היתה סוריאליסטית לגמרי. אנשים עטויים במסכות התקהלו במגרש נטוש וחיכו שיגיע תורם להיכנס לאוהל. פרמדיקים לבושים בחליפות מגן סייעו להם לחטא את ידיהם, נתנו להם כפפות גומי, והסבירו להם את שעתיד לקרות.

שוטר אומלל שנשלח להשגיח על האירוע, השקיף מרחוק על המתרחש, וזעק ברמקול כל אימת שדימה תנועה חשודה לכיוונו, לבל ייטמא בתחלואיהם של המתקהלים.

עידו בן-יצחק אוהב לטייל, אוהב לצלם, והכי אוהב לשלב בין שניהם. כשהוא לא עושה את זה, הוא גר בירושלים, עובד כעורך דין ומגדל שני חתולים

סמולנים, בוגדים, חמוצים, אנרכיסטים: לאורך השנים התרגל הציבור הליברלי בישראל להתעלם מהטבעת תוויות שליליות ומהטלת-דופי שיטתית ומסלימה נגדו. הציבור הזה התרגל לסגת לבועת חייו הפרטיים, תוך שימוש במנגנוני-הגנה נפשיים של פיצול, הכחשה והדחקה, במקביל ובדומה להשלמה עם שגרת הטפטופים בעוטף.

ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום שאליה הוסללנו כביכול מתוך בחירה, ובתוכה חשנו חופשיים ומשפיעים, רגילים ונורמליים, עוצמים-עין ברפלקסיביות להידלדלותה לכדי מרחב שולי ומצומק, מרוּקן וחלול.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

בציבור הישראלי יש הסכמה רחבה על הצורך בהחזרת החטופים: החיים לשיקום ולחיים בינינו, והמתים לקבורה ולהתרת ספק בקרב בני המשפחה (בנאומים ובתקשורת אומרים: "שלא יהיו לנו עוד רון ארדים").

החזרת חלק מהחטופים כנראה תסוכם בימים אלה ממש. כולם רוצים בהחזרת החטופים. האמנם?

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.

ויהי בימים בהם חזר האריה הזקן והמושחת לשלטון ביער, קם התן, שר בתי המטבח, והכריז שהגיעה העת לרפורמה בבית המטבח העליון. "הגיע הזמן להכניס לבית המטבח העליון טבחים התומכים בבישול בשר פיגולים", אמר.

"אני עוסק בנושא הזה למעלה מעשרים שנה, במהלכן התרעתי על נזקי המטבחיזציה וגיבשתי הצעות לרפורמה. לצערי, הסיכונים שמפניהם התרעתי התממשו, ולכן הגיע הזמן לפעול. אני משיק היום את השלב הראשון של רפורמת הטבחים שתכליתה חיזוק מערכת העיכול של כל חיות היער, שיקום הלסתות, השבת האמון במערכת המטבח והחזרת האיזון בין הטורף לנטרף. אנו נדון ברפורמה כאן בקרחת היער ובבית החיות. נדון בהרחבה ובאופן מעמיק".

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.