התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.
למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.
מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותודה ציפי. אעיד שברוב המקומות בצה"ל בהם הייתי, אתיקה או 'ערכים' נתפסת כתחום בפני עצמו, ולא בתור משהו שאמור לחלוש על כל תחומי הפעילות הצבאית. מסמך רוח צהל אינו מוערך כלל ואינו מוכר ללוחמים רבים, אף לא קצינים. ערכי צה"ל מדוקלמים כרשימה שמתפרשת מתוך ההבנה האישית של הדובר, ולא כפי שאמרת מתוך המובן שהוגדר לו. חיל חינוך אינו נוכח בשטח, וכשכן תופס את תפקידו לא פעם כמש"ק הווי ובידור, בחינת ארגון מנגלים, או כמתאם הרצאות בין חיילים ורבנים.
לדעתי לא ניתן לערוך דיון כמו זה שאת מציעה מבלי לדון ברמה התרבותית הכללית של העם, ובהשכלה הדלה על פי רוב של בוגר מערכת החינוך. בגרות (אמיתית, לא תעודה) היא תנאי שאין בלתו ליצירת סטנדרטים הולמים לצה"ל.