בכל הכבוד יש רגעים בהסטוריה שהם רגעי האמת.
היהדות, העם היהודי והציונות שהם חלק בלתי נפרד מהיהדות מזה אלפי שנים, בפיוט, בתפילה, באגדה ובמשפט העברי דוגלים בדבר פשוט, ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ורק לעם היהדוי.
כך גם פעלה תמיד הציונות.
עוד דונם עוד עז.
אבל עוד דונם עוד עז זו טקטיקה בלבד, בסופו של יום יש מטרה.
והמטרה היא הבעלות על ארץ ישראל.
לכן, כשיש אפשרות לממשה, יש לממשה.
תמיד האויב יתנגד.
תמיד שונאי העם היהודי יתנגדו.
תמיד תהיה התנגדות.
אז מתי הוא הזמן ה"נכון"?
לטעמם של המתנגדים, אף פעם אין זמן נכון.
אז תחילה, על התומכים ועל המתנגדים יש להשיב על השאלה הראשונית, האם הם ציונים?
האם הם תומכים בעם היהודי?
מתי, לדידם, הזמן ה"מתאים" להחלת החוק הישראלי על שטחי C בהם אין כמעט ערבים, כל המתנחלים שם וכמעט כל האינטרסים החיוניים למדינת ישראל, מים, תודעה, בטחון ועוד?
האם, "במקרה", המתנגדים הם לא אלה שגם מתנגדים לירושלים ישראלית, להר הבית והעיר העתיקה ישראליים?
ונניח, רק נניח, שלא נחיל את החוק הישראלי עתה, האם המתנגדים יהפכו לאוהבי ישראל?
יוקיעו את ה – BSD והאנטישמיות של השמאל והשחור ברה"ב ובאירופה?
אנו, יהודי ישראל לא טיפשים, אנו מבינים היטב.
גם מכירים היטב את אויבינו ומתנגדינו.
את הטירוף של ה"דמוקרטים" והשמאל האמריקאי שחלקו כבר עמוק באנטישמיות, אנו מכירים ומבינים היטב.
ראינו את מה שנראה כפוגרומים בארה"ב.
אתה יודע, מה שנראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז והולך כמו ברווז, הוא ברווז.
אנו רואים, בתדהמה, את הנסיון למחוק את העבר ולהשליט את השמאל הקיצוני, גם בארה"ב, על התודעה.
כולל הרס פסלים בסגנון דעאש.
למעשה, מר אייזקסון, יהודי ארה"ב צריכים להתעורר ומהר.
אם הם מסוגלים לכך.
אם הם בכלל עוד יהודים.
לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.
כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.
אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.
בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.
טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.
יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם