כילדה, העיתונאית הדלי פרימן מעולם לא הייתה קרובה לסבתה מצד אביה, סאלה גלאס, שנפטרה ב-1994. למעשה, היא חשבה שהיא "מוזרה". רק מאוחר יותר הבינה פרימן שמה שסבתה הקרינה היה עצב עמוק שלא ניתן לבטא במילים.
המפתח לפענוחה של סאלה היה קופסת נעליים שהייתה מוסתרת באחורי הארון שלה בדירתה בפלורידה, שלאחר מותה התגורר בה דודה של פרימן, ריצ'רד. הקופסה הכילה את מזכרותיה של סאלה – מסמכים של משפחת גלאס, מכתבים, תמונות וחפצים אחרים משנות המלחמה ומהשנים שלפניה ואחריה.
"ידעתי שיש לי סיפור גדול יותר כשמצאתי את קופסת הנעליים של סבתא. זה כבר לא היה רק ניסיון להבין את העצב שלה", אומרת לי פרימן בשיחת טלפון מביתה בלונדון בזמן הסגר בעקבות מגפת הקורונה.
ב-2006, פרימן, שהייתה אז כתבת במדור האופנה של ה"גרדיאן", נתקלה בקופסה מאובקת כשסרקה את בגדיה היפים של סבתה, שנותרו כשהיו בארון שלה לאחר מותה. פרימן חשבה שתצא משם עם פריט מחויט, אך האוצר המסתורי שבקופסה גרם לה לצלול עמוק יותר אל תוך הסיפור המשפחתי שלה.
בין החפצים שעוררו את סקרנותה הייתה תמונה של סאלה עם גבר צעיר שפניו שרוטות וכמה תמונות של גבר צעיר במשקפיים עגולים, שבחלקן הוא עומד לצד גברים אחרים ליד מעין בקתה או ביתן. פרימן גם מצאה מכתב בצרפתית שמעיד כי משפחת גלאס הסתתרה בפריז בשם בדוי, תמונות של אלכס (שאימץ את שם המשפחה מגי עבור הקריירה שלו) עם פבלו פיקאסו ורישום של אדם המכוון אקדח לראשו, עם החתימה "Avec amitié, Picasso" ("בידידות, פיקאסו").
פרימן גם מצאה מכתב בצרפתית שמעיד כי משפחת גלאס הסתתרה בפריז בשם בדוי, תמונות של אלכס עם פבלו פיקאסו ורישום של אדם המכוון אקדח לראשו, עם החתימה "Avec amitié, Picasso" ("בידידות, פיקאסו")
בני משפחת גלאס הגיעו לצרפת בעקבות הפוגרומים בעיר הולדתם האוסטרו-הונגרית כשאנוב (כיום בפולין). סאלה, אמה חיה ושלושת אחיה המבוגרים ממנה – הנרי, ז'ק ואלכס – היגרו לפריז בשנות ה-20.
אבי המשפחה נפטר קודם לכן מסיבוכים בעקבות חשיפה לנשק כימי, לאחר שהתנדב כלוחם במלחמת העולם הראשונה.
סאלה, אמה ושניים מאחיה שרדו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. במקרה של סאלה, זה קרה בזכות העובדה שאחיה אלכס דאג לשלוח אותה לארצות הברית לפני המלחמה. היות שהיא נמלטה מהשואה, אפשר היה לחשוב שהעצב של סאלה היפה היה אשמת ניצולים – אבל זו הייתה טעות.
בתום מסע של 20 שנה שבו חקרה את העבר של משפחתה, פרימן גילתה שהדבר שסאלה התאבלה עליו יותר מכול במשך חייה הבוגרים היה היא עצמה: היא התאבלה על החיים הפריזאיים ועל קריירת האמנות שנאלצה לוותר עליהם לנצח לטובת חיים שגרתיים בפרוור של ניו יורק, שם נישאה לגבר שלא יכלה לאהוב.
פרימן, 41, מתארת את הסיפור של סאלה ושל אחיה בספר הזיכרונות המשפחתי החדש "בית גלאס: סיפורה וסודותיה של משפחה יהודית בת המאה ה-20". זהו מחקר קריא ומרתק על האופן שבו נסיבות היסטוריות, מאפייני אישיות, בחירות ומזל מצטלבים זה עם זה וקובעים מסלולי החיים.
פרימן, בעלת טור וכתבת ב"גרדיאן", עוקבת אחר בני משפחת גלאס – מיקרוקוסמוס של החוויה היהודית באירופה של המאה ה-20 – מהשטעטל ועד הניצחונות של אחרי המלחמה בפסגת עולמות האופנה, האמנות והעסקים.
לשרוד בעולם של גברים
סיפורי ההצלחה הגדולים של המשפחה נכתבו בידי ניצולים גברים – אחיה של סאלה אלכס והנרי. עם זאת, היה חשוב לפרימן להדגיש את סיפור החיים הביתיים השקטים של סאלה, שהיה אופייני כל כך לנשים בדורה. ברגע שפרימן התחילה להבין מי הייתה סבתה באמת, היא רצתה שגם אחרים יבינו.
"הסיפור של סבתא שלי בלבל אנשים, בעיקר יהודים אמריקאים, שבאופן מובן הניחו שכל סיפור על בריחה מהמלחמה לארצות הברית הוא סיפור שמח… סאלה עשתה מה שהיא הייתה צריכה לעשות כדי לשרוד, אבל בכך שהצילה את עצמה היא איבדה כל מה שעשה את חייה לראויים", כתבה פרימן ב"גרדיאן".
מאוחר יותר, כשדודה של פרימן מצא את ספר הזיכרונות של אלכס מ-2014, שלא פורסם, היא הצליחה לחבר הרבה מהנקודות שעלו מקופסת הנעליים ומהמחקר שערכה עד אז בעזרת ההיסטוריון דניאל לי. המחקר העוקב אישש את האנקדוטות שתיאר אלכס – רבות מהן מדהימות (התברר שכולן היו אמיתיות).
שלושת האחים – הנרי, ז'ק ואלכס – היו טיפוסים כל כך שונים זה מזה, שהאישיות של כל אחד מהם השפיעה באופן שונה מאוד על גורלו בתקופת המלחמה.
הנרי, האח הבכור והפיקח, ואשתו רבת התושייה סוניה נשארו בפריז והשתמשו בתעודות מזויפות. היה עליהם לעבור מדירה לדירה כדי שלא להיחשף, בייחוד כשהיו שכנים שהוקיעו אותם. לפני המלחמה, הנרי, היחיד מבין האחים שהיה בעל השכלה גבוהה, המציא גרסה מוקדמת של מכונת מיקרופילם. במלחמה הוא נסע עם המכונה שלו בחשאי ברחבי צרפת, והציל חומרים ארכיוניים ציבוריים ואישיים מידי הנאצים וממשלת וישי. מאוחר יותר, המכונה של הנרי הפכה אותו לאדם עשיר, אבל הוא המשיך בהרגלו מתקופת המלחמה לשמור על פרופיל נמוך.
האח השני, ז'ק, עם המשקפיים העגולים, תמיד היה הצייתן במשפחה. הוא עבד ללא הצלחה רבה בעסקי הפרוות ואהב לבלות עם חברים בבתי קפה בפלעצל (כיום המארה), הרובע היהודי של פריז. ז'ק נישא לבת דודתו מילה, בהוראת אמו.
עם פרוץ המלחמה הוא לחם בלגיון הזרים הצרפתי, וב-1940 נכלא בקמברה בידי הגרמנים. הוא נמלט מהשבי וחזר לפריז, מה שהופך למפתיעה את העובדה שזמן קצר לאחר מכן הוא ציית ללא היסוס לצו שהורה ליהודי צרפת להירשם ברשויות.
"אלכס אפילו לא חשב למסור את שמו למפקד האוכלוסין, והנרי החליט גם הוא שלא לעשות זאת. אבל ז'ק תמיד היה שונה מאחיו… אז למרות שהיה עליו להימלט מעיר הולדתו בגלל אנטישמיות, ולמרות שזמן קצר קודם לכן הוא נמלט מהשבי הגרמני, עדיין הייתה לו נפש צייתנית… ז'ק האמין שתמיד עדיף לציית לרשויות. אחרי הכול, אם תישמע להן, מדוע שהן ינסו לפגוע בך?", כתבה פרימן.
ז'ק נשלח למחנה העבודה והריכוז פיטיבייה בגל המעצרים הראשון בפריז, "הכרטיס הירוק", במאי 1941. במחנה הוטלה עליו עבודה אדמיניסטרטיבית, ובאופן מפתיע ניתנה לו חופשה קצרה ב-30 בדצמבר כדי להיות עם אשתו בפריז בעת לידת בתם לילי. אחיו הפצירו בו להימלט, אך הוא החליט לשוב למחנה מתוך תחושת סולידריות עם האסירים האחרים שם, שהיו עלולים להיענש אלמלא היה שב. ז'ק נשלח לאושוויץ ב-17 ביולי 1942, ומת שם ב-6 באוקטובר באותה שנה.
באופן מפתיע, ניתנה לז'ק חופשה קצרה ב-30 בדצמבר כדי להיות עם אשתו בפריז בעת לידת בתם לילי. אחיו הפצירו בו להימלט, אך הוא החליט לשוב למחנה מתוך תחושת סולידריות עם האסירים האחרים שם. הוא נשלח לאושוויץ
אלכס, הצעיר (פרימן מתארת אותו כ"קטן, קירח וקשוח כמו קליע"), היה ללא ספק בן המשפחה הססגוני ביותר. כמרדן מטבעו, הוא יצא כנער לרחובות כשאנוב במהלך הפוגרומים ללא חשש כדי להשיב מלחמה לאנטישמים. כנגד הסיכויים וללא כל תמיכה כלכלית, הוא ביסס עצמו בתחילת שנות ה-20 כחייט בפריז, והצליח לבנות מחדש את העסק שלו בריביירה הצרפתית במהלך המלחמה. השלטונות הנאציים וממשלת וישי עלו על עקבותיו, אך הוא הצליח לחמוק ממעצר הודות לקשריו עם קצין בכיר בצבא שהוא שירת תחתיו בגבורה בלגיון הזרים.
!["בית גלאס" מאת הדלי פרימן (צילום: Simon & Schuster)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/04/9781501199158-280x360.jpg ""בית גלאס" מאת הדלי פרימן (צילום: Simon & Schuster)")
כשאלכס נקלע לצרות, הוא נמלט והסתתר בכפר באוברן שבמרכז צרפת בעזרת המחתרת הצרפתית. למרות הביקורת שהשמיע לאחר המלחמה על משתפי פעולה, פרימן גילתה שאלכס לא בחל בשיתוף פעולה עם האויב כדי לשרוד. "פרגמטיזם מציל חיים קדם אצלו לנאמנות למטרה הנעלה יותר", כתבה עליו.
אחרי המלחמה, אלכס המשיך לעבוד בעולם האופנה הגבוהה, אך לא הסתגל לשינוי שחל בתעשייה מתפירה בהתאמה אישית לייצור המוני. היות שמעולם לא היה אדם שמוותר בקלות, אלכס המציא את עצמו מחדש כסוחר אמנות יוקרתית. הוא כבר היה מיודד עם אמנים ידועים דוגמת מארק שאגאל ומשה קיסלינג, וכעת נוספו לחוג החברים שלו מפורסמים כמו פבלו פיקאסו, שהיה נערץ עליו.
סאלה, מנגד, המשיכה לחיות כעקרת בית בארצות הברית, עד שלקתה בשבץ מוחי ונפטרה. היא מעולם לא הגשימה את החלום שלה לשוב להתגורר יום אחד בפריז האהובה. כמי שנתמכה היטב מבחינה כלכלית בידי בעלה ביל, היא השקיעה את מרצה בהופעה אופנתית ובטיפוח הבית, וכן בטיפול בילדיה ובנכדיה. היא אהבה אותם מעומק לבה, אבל לא היה בכך כדי לפצות על הסבל שלה. "בעיניה, לא היינו הפיצוי על מה שהיא השאירה מאחור, אלא ההסבר לכך", כתבה פרימן.
סאלה מעולם לא הגשימה את החלום שלה לשוב להתגורר יום אחד בפריז האהובה. היא אהבה את ילדיה ונכדיה, אבל "בעיניה, לא היינו הפיצוי על מה שהיא השאירה מאחור, אלא ההסבר לכך", כתבה פרימן
סיכון מחושב
"היה לי קשה רגשית לכתוב את הספר הזה. רציתי לעשות את זה, אבל נמנעתי", אומרת לי פרימן. "חששתי מההשפעה שתהיה לזה על אבי, על הדוד שלי ועל בני משפחה אחרים. "פחדתי שזה יחשוף סודות איומים. אבל הסיפור הוא למעשה על אנשים טובים שחיו בזמנים איומים", היא מוסיפה.
פרימן מעולם לא הכירה את סבתה באמת, והיא מתחרטת על כך שמעולם לא שאלה את אלכס – האחרון שמת מבין האחים – שאלות רבות יותר לפני שהיה מאוחר מדי. עם זאת, בזכות כתיבת הספר, פרימן שברה את מסורת השתיקה של המשפחה לגבי העבר. היא עשתה את זה בשביל עצמה, וגם בשביל שלושת ילדיה.
"מעולם לא חשבתי שאני אראה בתקופת חיי התעוררות של אנטישמיות כמו זו שאנחנו חווים עכשיו, אבל אני רוצה שהילדים שלי ידעו כמה מזל יש לנו כיהודים שאנחנו חיים עכשיו ולא בתקופת המלחמה. אני רוצה שהבנים שלי והבת שלי יכירו את המורשת היהודית שלהם מבחינה תרבותית והיסטורית, וידעו מה אבותיהם עברו כדי שהם יוכלו להיות כאן", היא אומרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו