הדיון הציבורי על משבר הקורונה הוא מייגע אך הכרחי, ונראה שהגענו לשלב הבדיקות האקראיות. וכרגיל עם האסון הזה – אבל בעצם גם בחיים בכלל – הביצוע מסובך והבחירות קשות.
בבסיס העניין ניצבת העובדה ששיעור התמותה האמיתי של מחלת הקורונה הוא נתון קריטי שיש לשקול מול מידת הנזק שאנו מוכנים להסב לכלכלה ולחברה. זו המשוואה בלב ההחלטה להקל על ההגבלות ולהסיר את ההסגרים.
שיעור התמותה האמיתי של מחלת הקורונה הוא נתון קריטי שיש לשקול מול מידת הנזק שאנו מוכנים להסב לכלכלה ולחברה. זו המשוואה בלב ההחלטה להקל על ההגבלות ולהסיר את ההסגרים
יש אנשים שמגיבים לעצם אזכור השיקול התועלתני הזה בבוז צדקני. אבל עובדה אכזרית נשארת עובדה: אנשים מעטים היו בוחרים בשפל כלכלי בינלאומי למשך עשור כדי למנוע מקרה מוות בודד. בין היתר, גם משום ששפל כזה בעצמו יביא למקרי מוות.
נושא התמותה קשור לשתי נתונים סטטיסטיים: כמה אנשים מתו, ואיזה אחוז הם מהווים מקרב הנדבקים.
הנתון הראשון די ידוע, כי אנחנו כנראה מזהים את רוב המקרים בזכות חקירות מקרי מוות; לא תמיד אולי, אבל כאן הקרקע יחסית מוצקה. אך למצער, הנתון הזה לא עוזר הרבה בעניין הסרת ההסגר – משום שגם אם הוא נמוך, הסיכוי גבוה שההסגר עצמו גרם לכך.
במקרה של ישראל, אם יש "רק" כ-200 מקרי מוות הקשורים לקורונה, אולי אין די בכך כדי להפוך עוד מיליון אנשים נוספים למובטלים; אך מה אם היה מדובר ב-20,000 (כפי שחזה גורם מדיני בכיר שהיה לו כדאי מאד לזרוע פאניקה)? אין לדעת אם ללא הסגר זה לא היה באמת המצב, ואז המסקנה היתה אחרת, ובצדק.
לכן הנתון השני, אחוז התמותה, הרבה יותר רלוונטי. אם היינו מבטלים את כל המגבלות ומסתכנים בהדבקת יותר מחצי מהאוכלוסיה, כמה מהנדבקים היו מתים? מה האחוז? כדי להבין זאת עלינו לדעת כמה אנשים באמת נושאים את הנגיף ברגע זה – ולחלק את ה-200 מתים במספר הזה.
אם היינו מבטלים את כל המגבלות ומסתכנים בהדבקת יותר מחצי מהאוכלוסיה, כמה מהנדבקים היו מתים? מה האחוז? כדי להבין זאת עלינו לדעת כמה אנשים באמת נושאים את הנגיף ברגע זה
אי לכך, אפשר להסכים ששיעור הנדבקים האמיתי כרגע הוא נתון חשוב מאד כאשר אנו שואלים את עצמנו כמה זמן להמשיך לגרור את האזרחים לכיוון פשיטת רגל ודיכאון. מי שיקפצו מהחלון אולי לא יפרו את מגבלת ה-100 מטר, אך הסיכוי שלהם למות ללא ספק גבוה בהרבה מהתמותה של הקורונה.
בישראל רואים כיום אחוז תמותה כנראה מנופח של 1.3% בהתבסס על 200 מקרי המוות מתוך כ-15,000 חולים. אך ברור לכל שמספר החולים האמיתי גבוה בהרבה – דהיינו שאחוז התמותה נמוך בהרבה. רק אנשים עם תסמינים נבדקים (ואפילו לא כולם). והמחלה, במיוחד בקרב אנשים צעירים, לעיתים קרובות אינה סימפטומטית.
אז כמה באמת נגועים? כפול המספר הידוע? פי שלושה? אם זה היה פי ארבעה ויותר, אז שיעור התמותה שיתקבל היה דומה למעשה לזנים רבים של שפעת רגילה, שמעולם לא גרמה לאף אחד לשקול סגירת משק, ביטול עונות כדורגל, ואיסור על לחיצת ידיים.
דרך אחת לגלות את מספר החולים היא לבדוק את כל אוכלוסיית המדינה – כ-9 מיליון איש. זו תהיה הוצאה אדירה (אחרי שנה שחווינו שלוש מערכות בחירות יקרות, כפי שלא מפסיקים להזכיר לנו). ונראה שלוגיסטית זה גדול עלינו: משרד הבריאות מתבשם מההישג כשבודקים כמה אלפים. אז לא, זו לא הדרך.
אפשרות אחרת היא בדיקות אקראיות, המקבילות לסקרי דעת הקהל או כל דבר אחר. האם זה מעשי יותר? אולי.
כמה אנשים צריך לדגום כדי להבין מה חושבים על נתניהו או גנץ? בסקרים פוליטיים, כ-700 איש זה ממש מספיק, ובתנאי שהמדגם מייצג. לא בוחרים אותם בקרב האנשים שנכחו בהפגה בעד אלאור עזריה, וגם לא מהחוג לספרות קלאסית באוניברסיטת חיפה.
בעיקר אסור שהמדגם יבחר את עצמו – וזה בדיוק אופי המדגם שאנחנו מקבלים כרגע עם בדיקות שאנשים מבקשים לאור חשש כלשהו שהם חולים. זה יוצר תופעת שנקראת הטיית בחירה, שבעצם מבטלת את משמעות התוצאה.
אז גורם נייטרלי ומרכזי צריך לבחור באקראי קבוצת נבדקים שתהווה מדגם מייצג בגיאוגרפיה, גיל, מגדר, מגזר, רקע רפואי וכאלה עניינים דמוגרפיים.
הבעיה היא שכשמדובר בהליכים רפואיים, אפילו פשוטים, סביר להניח שיש כאלה שיסרבו. בהתחשב ברמת האמון בשלטון בימינו, יש הרי אנשים שיסרבו לכל דבר באופן עקרוני.
הבעיה היא שכשמדובר בהליכים רפואיים, אפילו פשוטים, סביר להניח שיש כאלה שיסרבו. בהתחשב ברמת האמון בשלטון בימינו, יש הרי אנשים שיסרבו לכל דבר באופן עקרוני
כמובן שאנשים מסרבים לענות לסוקרים לפעמים. בסקרים פוליטיים במיוחד הם נוטים להטעות. לפעמים הם מוכנים להתחיל אך לא מסוגלים להשלים שאלון. לפעמים קשה להגיע לאנשים בגלל מגבלות גאוגרפיות, טכנולוגיות או אחרות. הסוקרים התמודדו עם בעיות אלה בדרגות שונות של הצלחה (ראו מחקר זה על אי-תגובה מכון PEW המוערך).
וזה מוביל לשתי שאלות:
- האם הלא-מגיבים ניתנים לחיזוי? בפוליטיקה יש אפשרות סבירה שאחוז גבוה מהלא-עונים מחזיקים בדעה מסויימת, ובארץ לרוב זה הימין (מה שמסביר מדוע בישראל נהגו הסקרים כמעט תמיד להיטיב עם השמאל). לאחר שמבינים נטיות כאלה, ניתן לשקלל את ההטיות, כך שלעיתים "סקרים" אינם משקפים רק את התשובות בפועל אלא מוסיפים "תיקונים" בהתאם להנחות מבוססות. לצערנו, אנשים שיסרבו להיבדק אינם ניתנים לחיזוי – כלומר, לא יהיה קשר משמעותי בין סרבנים לחולים.
- בעיה זו הופכת את השאלה השנייה לרלוונטית אף יותר: האם שיעור הסרבנים גדול דיו בכדי לערער קשות את אמינות התוצאות? אם זה היה מתחת ל -5%, אז אולי לא; אם 75%, ברור שכן. אפילו רבע או חצי זו בעיה.
אם לא ניתן לחזות את סיכוי ההדבקה בקרב הלא-מגיבים ומספרם גבוה מספיק, ויש הסכמה שחייבים את הבדיקות האקראיות כדי להבין את הסיכון שבהקלות, אזי דרושה תכנית שכנוע, או כפייה.
בדיקות רפואיות כפויות במקרה של אנשים כנראה בריאים נראה כדבר בלתי סביר. מצד שני, עד לא מכבר היה בלתי סביר שדונאלד טראמפ ההזוי יהיה נשיא או שראש ממשלה יכהן במהלך משפט שוחד נגדו; אולי אין כבר דבר כזה, "בלתי סביר". כמאמר מיכה שטרית הדגול: אֳנִיּוֹת יַפְלִיגוּ עַל עָנָן בַּשָּׁמַיִם / מְכוֹנִיּוֹת יִסְעוּ מִתַּחַת לַמַּיִם.
עם זאת, מוטב לחפש פתרונות במקום אחר.
האלטרנטיבות יהיו עונשים לסרבנים, או תגמולים למסכימים. כמה תשלמו למישהו כדי שיפתח את הפה למטוש, יסתום את הפה לביקורת, וייבדק בלי לבלבל את המוח?
אולי הצעד הראשון הוא סקר!
אם קיבלת טקסט המזמן אותך לבדיקת קורונה אקראית, האם היית מצדיע וניגש, או מקשה ומתפלפל?
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו