יאיר גולן כתב ב- 7 למאי, באתר הפייסבוק שלו:
"בישראל הולך ומסתבר כי יש קרב איתנים בין שני מחנות: המחנה המשיחי כנגד המחנה הלאומי. היום יותר מתמיד אני חש שאני וחברי מייצגים את רצון העם – מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק. המחנה הלאומי האמיתי".
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מדיניות הבידול בין עזה ליו"ש נמשכת גם בעקבות המלחמה, ואין שינוי בעניין במדיניות בנימין נתניהו והימין הקיצוני.
העולם לוחץ ומעקר יכולת אמיתית לתקוף באופן רחב היקף ברפיח. מה שלא נעשה עד כה כבר יהיה קשה לעשות. נתניהו מורתע. הוא מאיים ונסוג, מפגין שרירים ומתקפל, נחוש בהצהרותיו ורכרוכי במעשיו. סוג של "תפסו אותי שאני לא ארביץ".
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
התותחים עוד רועמים, דובר צה"ל מתיר לפרסום כמעט מדי יום שם של הרוג נוסף ועוד אחד, המסוקים פורקים את הפצועים בבתי החולים, הידיעות על עשרות אלפי הרוגים פלסטינים ממשיכות לזרום, ברקע שיחות הגישור והתיווך להפסקת אש ולהסכם חטופים – ובמקביל ניצבים ארגוני השלום.
ארגוני השלום שחוו שבר ענק, שלא חוו כמותו בעבר.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
בכניסה לטבריה שמנו ווייז כדי להגיע למלון נוף כנרת, וגילינו שאנחנו בשדה התעופה רפיק אל חרירי בביירות. אולי ווייז צדק. נהג אמבולנס לא אדיב הסביר לנו את הכיוון הכללי, ואחרי נהיגה ברחובות תלולים הגענו לחניה בגינה פורחת, שאכן השקיפה על נוף הכנרת מגובה 300 מטר מעל פני הים.
באתי לשבעה של אהרל'ה. אביו של שי, בן כיתה וחבר טוב.
מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בגדול זה נכון מה שנאמר פה דהיינו שיש שינוי בהלך הרוח. בעבר הניסוחים הקשים שבאו מהשמאל הקיצוני – על הכיבוש, הגזענות, המשיחיות, הפשיזם ועוד כהנה וכהנה – רק דחו אנשים. כי היו בעליל
קיצוניים, מוגזמים וגם לא ריאליים.
מהשטחים אי אפשר היה לצאת מאוסף גדול של סיבות. הרגשת השתייכות למורשת היהודית זה עדיין לא משיחיות. והעניינים עם ערבים לא נבעו מגזענות אלא משיקולי קיום, אדמות ובטחון.
אך עתה באמת קרה משהו. ההתקפות על מערכת המשפט כבר הגיעו באמת לרמה מסוכנת. חלק מהציונות הדתית הלך לכיוון של חרדלות. והחרדים עצמם, שמנהלים בעצם אג'נדה סקטוריאלית עצמאית, גדלו דמוגרפית ולכן אלקטורלית – מה שמתחיל כבר ליצור איום על ה"גוף הראשי".
גם נתניהו השתנה. בעבר הגופים לעיל השמיצו אותו בצורה לגמרי מוגזמת – כמו שהם גם נהגו בעניינים האחרים כבדרך שיגרה – כאשר סה"כ הוא היה די מועיל, אפקטיבי, שקול ומאוזן. היום ה"סיפור" שלו הוא כבר די בעייתי. כמו למשל הבלוק שלו עם החרדים.
בקיצור אכן נפל דבר בישראל. המרכז הפוליטי בישראל אכן כבר די מבוהל עתה. זה גם מה שהביא לעליית כחול לבן שהיא הביטוי הפוליטי לכך ברגע זה.