כאשר ניל קריימר ואני שוחחנו בזום בסוף אפריל, הכותב בן ה-50 שהה בחדר ילדותו בבית אמו בקווינס. זה היה אחר הצהריים של יום ראשון, שבעה שבועות לאחר שהורו לקריימר ולשאר העובדים ה"לא-חיוניים" בניו יורק להסתגר בבתים. מתוך ארון צר מאחוריו, הציצו כפפת בייסבול, גביע ומשחקי קופסה משנות ה-70.
קריימר גר במגדל מגורים באחד מהחלקים בעיר שספגו את הפגיעה הקשה ביותר במשבר הקורונה. הוא חולק דירת שני חדרי שינה וחדר אמבטיה אחד עם אמו בת ה-86, איליין, ועם אשתו לשעבר, סופיה, ממנה התגרש לפני שבע שנים.
נכון למועד השיחה שלנו, היום האחרון שבו קריימר יצא מהבית לפעילות משמעותית היה ה-7 במרץ, יום ההולדת שלו. "אז עדיין התבדחנו על אלכוג'ל", הוא נזכר. "הלכנו לארוחת ערב וארוחת בוקר. סופיה שמה כפפות. אמא ואני חשבנו שזה מביך ושזה יעליב את המלצר". במילים אחרות, באותה נקודת זמן רק סופיה לקחה ברצינות את החדשות על המגפה הגלובלית.
קריימר ואני מכירים אחד את השני ברשת כבר קרוב לעשור, דרך קהילות של כתיבה ובלוגים. אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברנו בפועל, בעקבות בקשה שלי לראיין אותו – לא על הכתיבה שלו, אלא על הצילומים שלו מהסגר.
צילומי רחוב היו פרויקט צדי שלו במשך שנים. המצולמים היו בעיקר אנשים זרים – בתחתית, בפינת רחוב, במעדניה. אך "כל מה שהיה מגניב בניו יורק הוא רע עכשיו", הוא אומר. "לא יצאתי מהבית. לפני כן, חצי מהתמונות שלי היו בסאבווי". לדבריו, הסידור של מגורים בשלושה "לא קשור בכלל לווירוס, זה צירוף מקרים".
מאז שחזר מלוס אנג'לס לפני כמה שנים, קריימר חי לבד בדירה בה גדל, מלבד כמה חודשים בקיץ, בהם אמו חוזרת מהבית שבו היא גרה בדרום פלורידה בחורף. ההסדר הנוכחי נולד בקיץ הקודם, בעיקר בעקבות תקלה שסופיה חוותה במעבר דירות בלוס אנג'לס, לצד ההחלטה של איליין שלא להגיע לפלורידה השנה.
אבל אף אחד מהם לא חשב ששלושת השבועות עליהם הסכימו יהפכו למספר חודשים שלא נגמרו עדיין בעקבות מגפה עולמית. אך הם עדיין ביחד, בדירה קטנה ליד הסופרמרקט הכשר Aron's ובסמוך ל-Central Queens Yeshiva.
קריימר תיעד מעת לעת את הסדר המגורים הייחודי שלהם לפני שהמגפה פגעה בניו יורק, אך בסוף מרץ הוא העלה לאינסטגרם ולפייסבוק את הצילום הראשון של השלושה הקשור לסגר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים בצילומים שלו. בחזית של הצילום הראשון, הנשיא דונלנד טראמפ מדבר בטלוויזיה במסיבת עיתונים עם סגן הנשיא מייק פנס – אבל מה שמושך את העין הוא הבעות הפנים ושפת הגוף של שלושת השותפים לדירה.
"זה לא היה אמור להיות 'פרויקט' בהתחלה", אומר לי קריימר. "עבדתי בהוליווד. אני יודע מה קורה כשמשהו מתחיל בתור 'פרויקט'. זה מתחיל להרגיש מזויף".
"יש לי חבר שהוא צלם רחוב אמיתי", הוא מוסיף. "הבחור הזה הגיע לבית חולים בעיר כדי לצלם מתים בזמן שהם מוצאים משם. זה היה לי מתוח מדי לצלם צילומי רחוב בתקופה כזו. זה הרגיש מגניב, אבל חסר אחריות במובן מסוים".
הפחד גם הלך וגבר ככל שצמחו מספר ההידבקויות ומקרי המוות. במהרה, שלושת הדיירים לא הרגישו שזה בטוח לצאת מהבניין. אפילו המחשבה על ירידה לחדר הכביסה הפכה לבלתי נסבלת. "בשלב מסוים, החלטתי לתלות את הכביסה בחוץ. אמא שלי צעקה ביידיש 'לא, זה בושה! השכנים יראו שאנחנו תולים כביסה במרפסת", אומר קריימר. "אמרתי לה 'אמא, זו מגפה. לאף אחד לא אכפת'".
בתוך זמן קצר, הצילומים הפכו לדרך להתמודד עם המגבלות החדשות ודרך החיים השונה, אומר קריימר. "יותר מהכל, זו הייתה קריאה גדולה לעזרה".
מאז אמצע מרץ, קריימר תיעד את חוויית הסגר שלהם עם שחזורים מבוימים של אירועים שהתרחשו באותו יום או שבוע – מישיבה סביב השולחן, דרך נטילת תרופות וקבלת משלוח גדול מהסופר, ועד חלוקה של חדר האמבטיה הצפוף.
"זו הייתה התמונה הכי קשה לצילום. היא יצאה ממשהו אמיתי", הוא נזכר. "אין מנעול על הדלת, הוא נשבר לפני שנים. הייתי עושה אמבטיות מתוך צורך במרחב. שתי הדיירות היו צריכות לשירותים בזמן הזה. טוב, בזמן מגפה כלום לא חשוב".
כשהוא נזכר בהכנת הצילום הזה, אומר קריימר: "האמבטיה מאוד קטנה. היו שם חצובה ותאורה. בסוף רבנו, כי אמא שלי הייתה פרנואידית שהתאורה תיפול למים ותחשמל אותי. בסוף, הסיפור שמאחורי הצילום מעניין יותר מהתמונה עצמה".
"האמבטיה מאוד קטנה. היו שם חצובה ותאורה. בסוף רבנו, כי אמא שלי הייתה פרנואידית שהתאורה תיפול למים ותחשמל אותי. בסוף, הסיפור שמאחורי הצילום מעניין יותר מהתמונה עצמה"
קריימר מדבר גם על צילום שהוא לא הצליח לצלם: משהו שינציח את "ליל הסדר הנורא" שלהם. "היה מתח סביב המרק עם הקניידלך. אמא שלי מכינה אותם מתערובת מוכנה. אבל סופיה מתנגדת. בנוסף, סופיה לא שותה יין כשר של מנישביץ. היינו צריכים לקנות יין אדום רגיל. זה הרגיש כמו פרק של אחוזת דאונטאון". היו שם רחשים מתחת לפני השטח סביב המעמד שלהן.
"ואז הפעמון צלצל באמצע הסדר. זה היה משלוח מאמאזון, אבל לא רצינו לפתוח. אמא וסופיה רבו כל הזמן, לא היה לי זמן להביא את המצלמה. האופציה היחידה הייתה אולי למחרת. חשבתי על זה. אבל לפני ששמתי לב, פסח נגמר", הוא אומר.
כמה שבועות לאחר מכן, ביום ה-46 לסגר, קריימר צילם את הצד השני של היחסים בין סופיה לאמו, בתמונה של שתי הנשים מדליקות נרות שבת. קריימר ברקע – בתחתונים – צופה בטראמפ בנאום זועם בטלוויזיה.
קריימר מרחיב על התפקיד של סופיה בבית: "באופן פוטנציאלי, לאמא ולי היה יותר סיכוי למות כאן בלעדיה". סופיה אחראית על צעדי הבטיחות מההתחלה, והיא זו שמרפרשת את האתר של אמאזון עד שהם מצליחים לשריין משלוח.
"להיות כאן עם מישהו בת 80 פלוס, זה גורם לך להיות יותר מחובר לגילנות של העולם", אומר קריימר. "במיוחד כששומעים מדינות שאומרות 'בואו נחזור לעבודה'. אנשים עניים וזקנים – הם לא יכולים לדאוג לעצמם. יש הרבה אנשים זקנים בבניין. בהתחלה, רציתי לשאול אותם אם אפשר לעזור להם. אבל זה קשה, כי אתה לא רוצה להביא את זה בחזרה למשפחה שלך. אני שונא את החלק הזה".
למרות הסביבה המתוחה, קריימר אומר שהיו גם שינויים חיוביים במערכות היחסים שלו עם גרושתו ועם אמא שלו. "אני ואמא שלי לא נוטים להתחבק", הוא אומר. "אבל מאז שזה התחיל, עשינו הסכם לקום בבוקר ולחבק אחד את השנייה".
"אני ישן בסלון", מספר קריימר. "אבל אנחנו גם פוחדים ולפעמים סופיה קוראת לי לחיבוק. היא חששה להצטלם כך, אך חשבתי שזה מנציח משהו שכולם מרגישים".
למרות הסביבה המתוחה, קריימר אומר שהיו גם שינויים חיוביים במערכות היחסים עם גרושתו ועם אמא שלו: "אני ואמא שלי לא נוטים להתחבק, אבל מאז שזה התחיל, עשינו הסכם לקום בבוקר ולחבק אחד את השנייה"
קריימר מתייחס לצילום מיום 41 של הסגר: הוא וסופיה בחדר השינה שלו, לא לבושים אך מכוסים. בתיאור הצילום הזה, כותב קריימר, "אנחנו עדיין אנושיים וזקוקים לאינטימיות ומגע, גם אם לא מיני. לא משנה מה מערכת היחסים, סופיה ואני היינו מחוברים ברמה כזו או אחרת במשך 20 שנה.
"יש לילות בהם אחד מאיתנו בוכה, מותש ועצוב. אנחנו צופים בחדשות בטלוויזיה בחדר השינה ב-3 לפנות בוקר, ומתמלאים פחד ועצבות על האלפים שמתו. הממשלה שלנו אכזבה אותנו. אנחנו מתחבקים שעה, כמעט צמוד מדי, משום שאנחנו צריכים לזכור איך מרגישה אהבה, ואז חוזרים כל אחד למיטה שלו".
ובאשר להיותן חלק ממה שהפך באופן בלתי נמנע ל'פרויקט', איליין וסופיה לרוב זורמות, אבל יש להן מגבלות משלהן. הכנת הצילום יכולה לקחת שעה, הצילום עוד 10 דקות, ואז הם משקיעים עוד שעתיים בסידור הדירה. "זה דורש פשרות", אומר קריימר. "הן נותנות לי כמות מסוימת של זמן לפני שהן מתחילות להתרגז. כלומר, אמא לא עומדת להחליף בגדים 3 פעמים כדי שהצבעים יהיו תואמים".
למרות ההומור בצילומים שלו – באחד מהם הוא עירום על הרצפה כשהוא מנסה להגיע למצרך המבוקש נייר טואלט, שהגיע הרגע – קריימר מודע לכך שיהיה לחץ פוסט-טראומתי כלשהו עבורו סביב הנושא, ואולי אפילו עבור שלושתם. "מתחת לפני השטח, יש הרבה עצבות וחרדה", הוא מודה. "זו חוויה קשה ביותר. הצילום הופך לקשה יותר ויותר. אנחנו לא רוצים לבלות כל כך הרבה זמן יחד".
בנוסף, יש סיפורים שהם עצובים מידי כדי לספר בצילום, הוא אומר, כמו הזקנים שמתו בבניין, וההלוויות שאף אחד לא יכול להגיע אליהן.
"אנשים מאוד קרובים אחד לשני כאן. אפילו אם אתה שונא את השכן שלך, אם מישהו מת אתה הולך לשבעה", אומר קריימר. "אישה כאן נפטרה, השאלה הראשונה היא מה צריך לעשות? הילדים השאירו הודעה. אין הלוויה".
"יש לילות בהם אחד מאיתנו בוכה, מותש ועצוב. אנחנו צופים בחדשות בטלוויזיה בחדר לפנות בוקר, ומתמלאים פחד ועצבות על האלפים שמתו. אנחנו מתחבקים שעה, כמעט צמוד מדי, ואז חוזרים כל אחד למיטה שלו"
"מתחת לפני השטח, יש הרבה עצבות וחרדה", הוא מודה. "זו חוויה קשה ביותר. הצילום הופך לקשה יותר ויותר. אנחנו לא רוצים לבלות כל כך הרבה זמן יחד".
קריימר אומר שהוא עושה כמיטב יכולתו לשמור על מציאותיות של הרגע בתוך הצילומים המבוימים. הוא גם לומד הרבה על צילום לאורך הדרך, מתאורה ועד סידור החצובה. יותר מכל, הוא מבין עד כמה יש לו מזל בהשוואה לאחרים, אפילו בהשוואה לאמא שלו. "בתור כותב, זה לא הורג אותי להיות בבית", אומר קריימר. "אבל אמא שלי, יש לה חיי חברה. היא יצאה החוצה. היא שיחקה מהג'ונג".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו