השמאל בישראל לא מפספס הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הנה שוב: אחרי שבמשך שנים הוא הזניח את ניסוחה של עמדה מדינית חדשנית שעשויה לאתגר את פיתרון שתי המדינות (2SS) הדועך, על ידי קבלת המציאות ופיתוחה של הצעה חלופית פרוגרסיבית, בטוחה וישראלית – הוא חוזר כעת על הגישה השלילית שלו בהתמודדות עם הסיפוח.

בדיוק כמו שהשמאל בשארית כוחותיו מנסה להחזיק את פיתרון שתי המדינות בחיים לאחר שתוכנית טראמפ למעשה חיסלה אותו סופית, הוא עושה כעת מאמץ דומה, חסר תוחלת, על מנת לסכל סיפוח שסביר להניח שיתרחש במידה זו או אחרת, כחלק מאותה תוכנית טראמפ.

בדיוק כמו שהשמאל בשארית כוחותיו מנסה להחזיק את פיתרון שתי המדינות בחיים לאחר שתוכנית טראמפ למעשה חיסלה אותו סופית, הוא עושה כעת מאמץ דומה, חסר תוחלת, על מנת לסכל סיפוח שסביר להניח שיתרחש

כל המאמצים לקדם את מימוש פיתרון שתי המדינות בזמן שחלק הולך וגדל של הציבור הישראלי הפך להיות יותר ויותר ספקן לגבי ישומו, ובוודאי שאין לו עניין לקבל רבים מהתנאים הכרוכים בו, רק גרמו לצמצום התמיכה הציבורית בשמאל.

באופן דומה, המאמצים להילחם בסיפוח בלי להתחשב בכך שחלק גדול מהציבור תומך בסיפוח חלקי לפחות, אינם מציאותיים וחמור מכך, הם פוגעים בקידום הערכים של השמאל.

בכך שהוא ממשיך לקדם פיתרון שתי מדינות שאינו ניתן ליישום ודוחה את הסיפוח על הסף, השמאל מבטיח לעצמו את עמדת הדובי לא לא. בעיני חלק גדול מהציבור זו עמדה שמקלה ראש בשיקולי ביטחון רלוונטיים ומתעלמת מרצון חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בישראל, שלא מוכנים לוותר על גישה חופשית ליהודה ושומרון. המשך קידום גישה זו לא יאפשר לשמאל להחזיר לעצמו את אמון הציבור שאותו איבד במהלך השנים האחרונות.

הנחישות של השמאל לפעול למען היפרדות שתי מדינות, אחת יהודית ואחת פלשתינית מסמלת את הדחיה של ערכי השמאל המסורתיים. השמאל פועל למען הלאומיות הפלסטינית ביותר נחישות מאשר הפלסטינים עצמם. אלה לרוב רק רוצים לחיות חיים נורמליים ובעצם לא כל כך חשוב להם מה כתוב על הדרכון כל עוד יש להם שיוויון זכויות.

כמו כן תמיכת השמאל בהיפרדות כאילו מדובר בתנועה אתנוצנטרית וקידום חלוקה על בסיס אתני עומדת בסתירה לערכיה. מה קרה לשמאל המסורתי הקורא לאיחוד העמים ופועל למען זכויות אדם ואזרח ושגשוג כלכלי לכולם ללא קשר לאתניות, דת או השתייכות לאומית?

כשהשמאל ממשיך לקדם פיתרון 2 מדינות בלתי ישים ודוחה את הסיפוח על הסף, הוא מבטיח לעצמו את עמדת הדובי לא לא ונתפש כמקל ראש בשיקולי ביטחון וכמי שמתעלם מרצון חלק ניכר מהעם

השמאל הגיע לסוף דרכו כי פעל באופן עקבי ומתמשך נגד הערכים שלו ונגד רחשי ליבו של הציבור. אין זה מפתיע אם כן שיחד עם הרשימה המשותפת הוא אפילו לא השיג 20 אחוז מהמושבים בכנסת.

הדרך היחידה להחזיר לעצמו את הכוח הפוליטי הניכר שאבד במשך השנים היא באמצעות קידום מדיניות פרגמטית למדינת ישראל דמוקרטית בין נהר הירדן לים התיכון, הנושקת למדינת עיר פלסטינית עצמאית ברצועת עזה. שום אפשרות אחרת לא תספק את הביטחון הדרוש לישראל, את הלגיטימיות שבלעדיה ישראל לא יכולה לשגשג, את ההזדמנות הכלכלית שתיתן ליהודים ולפלסטינים סיבה לגרום לזה לקרות והבטחה לעתיד משותף בשלום בארץ ישראל / פלסטין.

עמנואל שחף הוא חבר מועצה ב"תנועה ישראלית". הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.