ב-1929 אדולף היטלר עבר להתגורר בפרינצרגנטנפלאץ 16 במינכן, גרמניה – בית דירות רחב שמולו, מעבר לכביש, התגוררה משפחת פויכטוונגר. אדגר פויכטוונגר, שהיה אז ילד, אמו ארנה ואביו לודוויג יכלו לראות לפעמים את היטלר דרך החלון.

"אם הנאצים היו יודעים איפה אני, ושאני נמצא ממש מתחת לאף שלהם, הם היו עושים ממני קציצות", אומר לי פויכטוונגר, בן 95, מביתו בווינצ'סטר, אנגליה.

ב-2013 פויכטוונגר חבר לעיתונאי והסופר הצרפתי ברטיל סקאלי כדי לפרסם את סיפורו הלא ייאמן – תחילה בצרפתית; ב-2017 פורסם הספר "היטלר, השכן שלי: זיכרונותיו של ילד יהודי 1939-1929" באנגלית, וכעת הוא יוצא גם בכריכה רכה.

פויכטוונגר מספר כי הוא תהה לגבי מעשיו ומחשבותיו של היטלר בשעה שהוא צבר כוח הולך וגובר, ושלל מאזרחים יהודים את זכויותיהם לאחר שהפך לקנצלר ב-1933. כמו כולם, פויכטוונגר סגור כעת בביתו בשל מגפת הקורונה. "זה קצת משעמם", הוא אומר, "אבל אנחנו יכולים לשרוד את זה. היו דברים גרועים יותר".

אדגר פויכטוונגר (מימין), שוחה בפארק במינכן עם אחותו למחצה דורלה, 1929 (צילום: Courtesy)

בעוד שחלק מקוראי הספר אולי פשוט סקרנים לדעת איך היה לחיות בקרבה כה רבה לאדם המרושע ביותר בהיסטוריה, אחרים ימצאו בו לקחים חשובים לעולם שאנו חיים בו היום. אפשר לטעון שהספר רלוונטי היום יותר מכפי שהיה כאשר פורסם לראשונה בעידן של טרום טראמפ וטרום הברקזיט.

ב"היטלר, השכן שלי", פויכטוונגר משחזר בצורה חיה, ומנקודת מבט של ילד, איך היה לגדול בערש הנאציזם כשהחיים הפכו בלתי נסבלים עבור יהודים גרמנים.

"אני מדמיין איך זה בוודאי להיות היטלר. אני תוהה מה הוא אוכל לארוחת הבוקר. אני רואה את הצללית שלו חולפת מאחורי החלון. הוא שונא אותי. הוא שונא אותי. בלי לדעת אפילו שאני קיים", כותב פויכטוונגר.

"אני מדמיין איך זה להיות היטלר. אני תוהה מה הוא אוכל בבוקר. אני רואה את הצללית שלו חולפת מאחורי החלון. הוא שונא אותי. הוא שונא אותי. בלי לדעת אפילו שאני קיים"

הילד היהודי היה צופה בפיהרר יוצא מפרינצרגנטנפלאץ 16 ונכנס למרצדס שלו יחד עם שומרי ראשו. היה לו גם מושב בשורה הראשונה כאשר מנהיגי עולם כמו ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני וראש ממשלת צרפת אדואר דאלאדיה הגיעו בסתיו 1938 כדי לשאת ולתת עם היטלר – או להיכנע לדרישותיו – לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

פעם אחת היטלר אפילו טפח על כובעו של הילד היהודי כשהוא חלף על פניו על המדרכה כאשר יצא לסיבוב עם האומנת שלו. כל זה נשמע די מדהים בהתחשב בכך שפויכטוונגר לא היה רק בנו של מו"ל יהודי ידוע, אלא גם אחיינו של הסופר ליון פויכטוונגר, שהיה מתנגד בולט של היטלר ומתח ביקורת גלויה על הנאצים במשך שנים. הוא נאלץ לגלות לצרפת ב-1933 וכל יצירותיו נשרפו בידיהם.

משמאל: ראש ממשלת איטליה מוסוליני, קנצלר גרמניה היטלר, פאול-אוטו שמידט (מתורגמן ממשרד החוץ הגרמני) וראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, ועידת מינכן, ספטמבר 1938 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני באמצעות ויקישיתוף)

בשעה שהילד היהודי חויב ללמוד ולהפנים את התעמולה הנאצית, והוחרם על ידי יותר ויותר חברים בבית הספר, בבית הוריו חיו כמעט כאילו רפובליקת ויימאר עדיין קיימת. הם הקפידו לקרוא את העיתונים והיו מודעים היטב למצב הפוליטי. אביו איבד את עבודתו. אבל הם היו אופטימיים והאמינו שהדברים ישתפרו.

בשעה שהילד היהודי חויב ללמוד ולהפנים את התעמולה הנאצית, והוחרם על ידי יותר ויותר חברים בבית הספר, בבית הוריו חיו כמעט כאילו רפובליקת ויימאר עדיין קיימת

"הוריו של אדגר יצרו בועה כדי להגן עליו ולשמר את היופי, הקסם, הפיוט, בשעה שהעולם הלך והצטמצם", אומר המחבר השותף של הספר סקאלי, 50, בשיחת טלפון עם זמן ישראל מביתו בבורדו, צרפת.

סקאלי חושב על שני בתי הדירות באותו רחוב במינכן במונחים מטאפוריים. אחד מהם היה היכל של ברוטליות והשני ארמון של תרבות, אמנות ואינטלקטואליות. כביכול הם עמדו במצב של תיקו וחיכו לראות מי יתפורר ראשון.

עטיפת הספר "היטלר, השכן שלי" (צילום: Other Press)

כפי שאנו יודעים, הברוטליות של הנאציזם ניצחה בתחילה. "אבל בסופו של דבר התרבות והתחכום ניצחו במלחמה, מפני שיש לנו אדם קשיש שאומר את המילה האחרונה", אומר סקאלי. פויכטוונגר, שהפך לפרופסור להיסטוריה, היה בר מזל לשרוד כדי לספר את הסיפור שלו. הוא והוריו הצליחו להימלט לבריטניה בתחילת 1939, אבל רק אחרי שאביו נעצר ועונה בדכאו לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 המשפחה נקטה צעדים רציניים כדי לעזוב את גרמניה.

הייתה להם מחשבה חולפת להגר כבר קודם לכן, ואביו של פויכטוונגר, לודוויג, אף ביקר שתיים מאחיותיו בפלשתינה כדי לבחון את האפשרות לעבור לשם. לודוויג ראה את עצמו כגרמני מוחלט, היות שמשפחתו התגוררה בגרמניה מאז שנת 1555. לדבריו, הוא לא אהב את האקלים בפלשתינה – הן מבחינת מזג האוויר והן הפוליטי – אז הוא ויתר על ההזדמנות לעבור למקום שיהפוך למדינת היהודים.

לודוויג הטיל וטו על הרעיון להצטרף לאחות אחרת שלו בפראג. "צדקנו שלא היגרנו לשם", הוא אמר לבנו לאחר שגרמניה סיפחה את צ'כוסלובקיה. "אנחנו בטוחים יותר תחת אפו (של היטלר). הגאונות שלו כל כך מרחיקת לכת שהוא שכח להסתכל מחוץ לחלון שלו. אילו הוא רק ידע!".

"צדקנו שלא היגרנו לצ'כוסלובקיה, אנחנו בטוחים יותר תחת אפו של היטלר. הגאונות שלו כל כך מרחיקת לכת שהוא שכח להסתכל מחוץ לחלון שלו. אילו הוא רק ידע"

ארנה פויכטוונגר מחזיקה את בנה התינוק אדגר, מינכן, 1924 (צילום: Courtesy)

לפחות בנוגע לפראג, לודוויג צדק. מבין כל קרובי המשפחה והחברים היהודים של משפחת פויכטוונגר, אחותו של לודוויג מפראג נרצחה לבסוף בשואה. "איש לא יודע את העתיד. עלתה השאלה מדוע חלק מהאנשים זיהו את הסכנה ואחרים לא. לקרובי המשפחה השונים משני הצדדים היו גישות שונות", אומר סקאלי.

לאורך "היטלר, השכן שלי", ובעיקר בשנות התבגרותו של פויכטוונגר, ניכר כי הוא זה שתפס בחומרה הרבה ביותר את הסכנה הגוברת ליהודי גרמניה. אולם כקטין הוא היה נתון לחסדי ההחלטות של הוריו.

"אנחנו שומעים (את היטלר) צווח ברדיו מדי ערב. לפעמים אני נתקל בו בבוקר. בעוד העולם שלנו הולך ומתכווץ, שלו מתרחב. ואני ממשיך לברוח אל תוך הראש שלי, לקרוא, לחלום, לטייל במחשבותיי", כותב פויכטוונגר.

"אנחנו שומעים את היטלר צווח ברדיו מדי ערב. לפעמים אני נתקל בו בבוקר. בעוד העולם שלנו הולך ומתכווץ, שלו מתרחב. ואני ממשיך לברוח אל תוך הראש שלי, לקרוא, לחלום"

דף ממחברת בית הספר של אדגר פויכטוונגר מ-20 באפריל 1934 (צילום: Courtesy)

בהתחשב בעלייתם של הפופוליזם והאוטוריטריזם בשנים האחרונות, ובתמיכה ההולכת וגוברת במפלגות הימין הקיצוני ובעליונות לבנה במדינות רבות מאז פרסום הספר, סקאלי מאמין שהתוכן שלו רלוונטי יותר מתמיד.

"אני לא מאמין שאותו סיפור יכול לקרות פעמיים. המנהיגים של היום הם לא נאצים, אבל למדנו בהחלט שמנהיגים שטוענים שיש להם מסלול מהיר או נוסחאות פשוטות לפתרון הם מסוכנים", הוא אומר.

כשהוא נשאל על עליית האנטישמיות בצרפת וברחבי אירופה, סקאלי, חילוני בעל רקע קתולי מצד אמו, אומר שבאופן אישי הוא מעולם לא נתקל במעשי שנאה כלפי יהודים. "אנטישמיות היא משהו מאוד מופשט בשבילי, אבל אני יודע שהיא קיימת. עם זאת, אני מודאג מעליית הימין הקיצוני באירופה", אומר סקאלי.

"האם זה אותו הדבר כמו בשנות ה-30? אני לא חושב, אבל אף פעם אי אפשר לדעת", הוא אומר. "אכזריות היא חלק מהאנושות".

אדגר פויכטוונגר, כאן לצד המחבר השותף שלו, ברטיל סקאלי (צילום: באדיבות הוצאת מישל לאפון)