"המשפט" (Der Process) הוא רומן שחיבר פרנץ ביסמוט במחצית הראשונה של המאה ה-21. ביסמוט לא זכה להשלים את העבודה על הרומן, הנחשב למפעל חייו, אך למרבה המזל חברו ונאמנו, ד"ר מקס טאוב, הצליח להציל עותק והוא זה שהוציא אותו לאור.

רקע כללי

מבקרי ספרות רבים מחשיבים היום את "המשפט" לאחת מיצירות הספרות הגדולות של זמננו. ברומן מעפיל פרנץ ביסמוט לפסגת הסגנון הייחודי הידוע כיום כ"סגנון ביסמוטי" וקמו לו עם השנים מחקים וממשיכי דרך רבים. החלוציות שלו מתבטאת בתהליך שעובר גיבור הרומן, בנימין נ', המתואר בתחילת הרומן כ"מנהיג לאומי נערץ, יחיד סגולה, שהיה כה אהוב על הבריות, עד כי מעולם לא נאלץ לשלם עבור כל מה שחשק ליבו".

הרומן מתרחש בעיקר בירושלים, ומגולל הליך משפטי סבוך שנמשך שנים רבות. בנימין נ' נחקר ונשפט תוך עינויי דין איומים על ידי מערכת שרירותית, עלומה ובעלת סמכויות בלתי מוגבלות, וזאת מבלי לדעת כלל מהם הפשעים שבעטיים הוא עומד לדין, ושאותם הוא מכחיש בעקשנות.

בנימין נ' נחקר ונשפט תוך עינויי דין איומים על ידי מערכת שרירותית, עלומה ובעלת סמכויות בלתי מוגבלות, וזאת מבלי לדעת כלל מהם הפשעים שבעטיים הוא עומד לדין, ושאותם הוא מכחיש בעקשנות

בפרקים הראשונים של "המשפט" מתאר פרנץ ביסמוט כיצד בנימין נ' זוכה לאמון רב, ובעיקר נהנה מאהדת מי שמכונים ברומן "ישראל השנייה" ובשל כך הוא מקומם עליו קבוצה מונוליטית מסתורית שמכונה "האליטה" או "ההגמוניה", שסוגדת לקשיש זועף בשם אהרון ב', המסוגר בהיכל שן מבודד המתנשא מעל שכונת רחביה בירושלים, ומחליט להטיל על בנימין נ' האהוב כישוף.

אנשי ההגמוניה מתחילים להפעיל את הכוחות הפריווילגים הדמוניים שלהם, ובהדרגה דוחקים את בנימין נ' לפינה, עד כי הוא מוצא עצמו חסר אונים. אלא שבנימין נ', אדם עשוי ללא חת, לא נרתע ויוצא להיאבק על חפותו. הוא מגייס לעזרתו את חבורת "השרים אטומי הפה", את רוח הרפאים של הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס ושישה מיליון יהודים שנספו בשואה, ובראש צבא התומכים המיוחד הזה יוצא להילחם בכוחות הרשע.

המערכת הביסמוטית

פרנץ ביסמוט מתעלה על עצמו ב"המשפט" עם תיאורים מזהירים, שכבר הפכו לקלאסיקה, המציגים בצורה נוקבת ובהירה את חוסר האונים האנושי ואת בדידותו של האזרח הקטן והנרדף מול המערכת הדורסנית של ההגמוניה – בראשה מתייצב היועץ הנכלולי אביחי מ', המכונה ברומן "אביחי איש פתח תקווה", ומתואר כמי שגודל וטופח על ידי בנימין נ', עד שבוקר אחד התעורר וגילה שהפך לחרק ענק דמוי תיקן, ומרוב אימה החליט לנטוש את בנימין נ' מיטיבו ולהצטרף לכוחות ההגמוניה.

אחת הדרכים בהן "המשפט" מעביר לקורא את תחושת חוסר האונים המשתקת של הגיבור ובני ביתו, היא על ידי ניתוק מכוון בין הזמן למקום ובין סיבה לתוצאה. דוגמה טובה לכך היא סצנת "השיחה" המפורסמת, שבה בנימין נ' יושב לשוח לפי תומו עם מי שהיה יריבו הגדול, נוני מ', והשניים מצליחים לשקם את חברותם, רק כדי לגלות שהשיחה התמימה ביניהם הפכה בידי דורשי רעתם ל"הוכחה" לקנוניה אפלה וצינית, הרחוקה מרחק רב מכוונותיהם הטהורות.

דוגמה טובה היא סצנת "השיחה" המפורסמת, שבה בנימין נ' יושב לשוח לפי תומו עם מי שהיה יריבו הגדול, נוני מ', והשניים מצליחים לשקם את חברותם, רק כדי לגלות שהשיחה התמימה ביניהם הפכה בידי דורשי רעתם ל"הוכחה" לקנוניה אפלה וצינית,

מערכת המשפט ברומן מהווה סמל למקרים רבים בהם הפרט לא זוכה כלל להשמיע את קולו, ומוצא עצמו חלש, בודד ונרדף מול מערכת דרקונית, שרירותית, זדונית וקרת לב. זו כמובן "המערכת הביסמוטית" הידועה, שהיא מעצם טיבה אטומה ונוקשה. מאשימה ושופטת. מדליפה ומלגלגת. היא פועלת במנותק מהפרטים ומהעובדות ובכך חוטאת למידת הצדק. ביסמוט מתאר אותה ב"המשפט" כ"מערכת אבסורדית" (הרחבה על "האבסורד בכתביו של ביסמוט" בהמשך).

אלמנט הניכור

אחד המוטיבים הבולטים בכתיבתו של ביסמוט הוא אלמנט הניכור, שלוכד בקוריו את הגיבור ובאמצעותו גם את הקוראים. בתחילת הרומן מתואר בנימין נ' כמי שמגיב באכפתיות ובדאגה כלפי הסיטואציה של רדיפת מנהיגים, כשהוא קם ונושא את המונולוג הנוקב, הנכלל היום בלימודי החובה לבגרות בבתי הספר, על נפילת יריבו אהוד א':

"מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה".

באותו שלב, בנימין נ' עדיין לא מבין שגם הוא עצמו, לא היה אלא כלי משחק בידי ההגמוניה. פיון על לוח שחמט פוליטי שאת ממדיו הוא כלל אינו יכול לשער. דבר זה מתחוור לו בהמשך, כשהוא מוצא עצמו מבודד מול אנשי האליטה המסתוריים, שמגיחים מן הצללים. פרנץ ביסמוט נמנע מלתאר אותם, בכוונת מכוון, ודווקא בשל כך, האימה שהם מהלכים על הקוראים הולכת וגדלה. רק דבריהם מדובבים בידי מספרים מפחידים כמו גיא פ', המתואר ברומן כ"בעל קול מתכתי, המזכיר את צליל קרקוש המטבעות בספל הנחושת של הקבצן הפיסח בפינת הרחוב".

בנימין נ' עדיין לא מבין שגם הוא עצמו, לא היה אלא כלי משחק בידי ההגמוניה. פיון על לוח שחמט פוליטי שאת ממדיו הוא כלל אינו יכול לשער. דבר זה מתחוור לו בהמשך, כשהוא מוצא עצמו מבודד מול אנשי האליטה המסתוריים, שמגיחים מן הצללים

הכישוף של אהרון ב' דוחק את ההגמוניה לשסות בבנימין נ' את צבא הפקידים אטומי המבט, ובראשם שי נ' רע הלב. בנימין נ' החכם מבין בהדרגה את המזימה שנרקמה נגדו ומחליט להילחם על כבודו. הוא מתבצר בבתיו המטים ליפול, המתוארים לפרטי פרטים בפרק הנוגע ללב "מזי רעב בין בלפור לקיסריה", שם הוא ממסך את החרדה שמאיימת להשתלט עליו במשקאות אלכוהוליים ("שגונם הוורוד, הזכיר לבנימין נ' את עור לחייו של בנו יאיר, כשעוד היה תינוק תמים וטבל באמבט, מחייך באהבה אל אימו הטובה").

מאחורי מסך עשן סיגרים סמיך, שמספק לו הסוואה מושלמת, מתכנן בנימין נ' את מאבק חייו, שהולך והופך בלתי אפשרי ככל שכוחות ההגמוניה סוגרים עליו.

האבסורד הביסמוטי

מבחינתה ספרותית גרידא, נקודת המבט (Point of view) ברומן "המשפט", כמו בכל כתביו המאוחרים של פרנץ ביסמוט, היא של בנימין נ' עצמו, למרות הדיווח האובייקטיבי כביכול בגוף שלישי. הקורא יכול להבין רק את מה שבנימין נ' עצמו מבין, בלי כל התערבות של המספר.

אף על פי שכתיבתו של פרנץ ביסמוט נוטה להיות קודרת, מורבידית ועגומה, היא אינה נטולת הומור ונגיעות קומיות גם במצבים אפלים. נעליים מתעופפות, מחוות תיאטרליות נערכות מול מצלמות, אנשים נטולי כישרון מקודמים לתפקידים שאותם אינם מסוגלים למלא, חשמלאים מתקנים תקלות דווקא ביום כיפור – האבסורדיות זוהרת גם מתוך האימה. אבל הקומדיה אינה מה שזוכר הקורא מהרומן הגדול הזה.

הפתיחה לרומן יוצרת ציפייה למבנה רציונלי של סיבה ותוצאה. תגובותיו של בנימין נ' למתרחש בתחילת הרומן הן סבירות, ומניחות את קיומו של עולם הגיוני ומסודר. אך הציפיה הזו נכזבת פעם אחר פעם, ומערערת את תחושת הוודאות של הקוראים, וערעור זה הוא שיוצר את תחושת האבסורד הקרויה על שמו של המחבר – "האבסורד הביסמוטי".

פרנץ ביסמוט משתמש בציוני זמן רבים ועקביים בכדי למקם את העלילה על ציר כרונולוגי והגיוני – ובה בעת מערער את תחושת הוודאות הזו על ידי אירועים מסתוריים שחוזרים על עצמם: חקירות משטרה שרירותיות; עדי מדינה שבאים והולכים, מתוודים ומכחישים, במנותק מרצף ההתרחשויות ברומן; שימוש במספרים עוקבים ומבלבלים לתיאור תיקי החקירות; מערכות בחירות חסרות פשר שאיש לא מבין את טיבן, שמסתיימות תמיד בתוצאות דומות; סיבובי לחימה שבסופם חוזרים בדיוק לאותה נקודת מוצא; וכן הלאה.

פרנץ ביסמוט משתמש בציוני זמן רבים ועקביים בכדי למקם את העלילה על ציר כרונולוגי והגיוני – ובה בעת מערער את תחושת הוודאות הזו על ידי אירועים מסתוריים שחוזרים על עצמם

אמצעים אמנותיים מתוחכמים אלה נוטעים בקורא תחושת ייאוש, חידלון, בלבול. אחת הדוגמאות המובהקות ל"אבסורד הביסמוטי" הוא באופן שבו הוא מעצב ברומן את הגופים העלומים המוצגים רק כ"השמאל", אותם הוא מתאר מצד אחד כעלובים, נידחים, נשכחים מלב וחסרי כל חשיבות, ומצד שני – כבעלי כוחות-על כבירים, חובקי עולם, שמאפשרים להם לנהל את העלילה מאחורי הקלעים.

הסיוט הביסמוטי

הטשטוש המכוון הזה של המציאות ברומן יוצר בהדרגה תחושת חלום הזויה, שהופכת בפרקים המאוחרים לסיוט של ממש, כשתודעתו המעונה של בנימין נ' משליכה על המציאות דברים בלתי מתקבלים על הדעת. זהו "הסיוט הביסמוטי" הידוע, שמעוצב על ידי דמויות וסיטואציות שהולכות והופכות סהרוריות לחלוטין, ומערערות את כל מה שהקורא חשב שהוא יודע על המציאות. הדבר בולט, לדוגמה, בשני הפרקים העוקבים "מתווה הגז" ו"פרשת הצוללות".

פרנץ ביסמוט משתמש ב"המשפט" באמצעים אמנותיים נוספים רבים. ניתן למצוא ברומן הומור גס (סלפסטיק) כמו במונולוגים הקולניים של רעייתו של בנימין נ' (המכונה רק "רעייתי שרה"); סיטואציות תיאטרליות באופיין, כמו הופעותיו המסתוריות של המשורר האנין בעניבת הפרפר; המקהלה היוונית ששרה "שבחי ירושלים" וגלריה בלתי נשכחת של דמויות משנה המעוצבות בתחכום ספרותי רב, כמו אלוביץ' ואישתו, ניר חפץ-חשוד, פילבר הערמומי, אשל החשקן ועוד.

וכמובן – המונולוג המזהיר עם פתיחת המשפט, כשבנימין נ' ניצב בפתח היכל הצדק כשמאחוריו שרי ממשלתו שפיהם מכוסה במסכות בד, ונושא מונולוג המשלב מוטיבים מ"אני מאשים" של אמיל זולא – כשהוא עצמו גם הנאשם וגם המאשים! – ומנאום הפתיחה של גדעון האוזנר בפתיחת "משפט אייכמן" ("מוטיב ניצולי השואה", שחוזר ברבים מנאומיו של בנימין נ').

המונולוג המזהיר עם פתיחת המשפט, כשבנימין נ' ניצב בפתח היכל הצדק כשמאחוריו שרי ממשלתו שפיהם מכוסה במסכות בד, ונושא מונולוג המשלב מוטיבים מ"אני מאשים" של אמיל זולא – כשהוא עצמו גם הנאשם וגם המאשים!

מבקרים רבים כבר עמדו על כך, שהשימוש התכוף בתיאורים תיאטרליים אלה, יוצר אצל הקוראים את התחושה החריפה שהעולם של "המשפט" הוא עולם של מריונטות. עולם מכני, הנשלט על ידי כוחות נעלמים ובו הדמויות פסיביות ללא שליטה על גורלן.

מכל הסיבות הללו, "המשפט" של פרנץ ביסמוט זוכה היום למעמד של יצירת מופת שאת השפעתה ניתן לזהות ביצירות ספרות רבות שהושפעו ממנה. זו גם הסיבה שהגיבור הטראגי של "המשפט" – בנימין נ' – הוא היום שם נרדף לאיש ישר-דרך, שמתנהל לפי תומו, עד שבוקר אחד מתהפך עליו עולמו. ובכל זאת, למרות המכות הרבות שניחתות עליו ועל בני משפחתו, הוא לרגע לא מאבד את המצפן הפנימי ואת בטחונו בצדקת הדרך.