שואלים אחד ששוכב עם סכין תקועה בבטנו:
"האם זה כואב לך?"
והוא עונה "רק כשאני צוחק".

זו התחושה אחרי 80 עמודי נימוקים של 11 שופטי בג"צ. קראתי. נימוקי פה אחד עשר בבג"צ. מסמך מדכא, מייאש. בתמצית, קובעים השופטים כי ההבדל בין הלכת דרעי פנחסי, שעל פיה חייב רה"מ לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, לבין ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום – הוא הבדל בין מי שממנה. את השר ממנה רשות מנהלית – ראש הממשלה, ואילו את ראש הממשלה ממנה בעצם הכנסת, הרשות המחוקקת, שהיא ליבת הדמוקרטיה.

שופטי בג"צ מסתמכים רבות על "רצון הבוחר" ומעלימים עין או נרתעים מלהביט למציאות בלבן של העיניים כאשר הבוחרים בחרו ההיפך, נגד ראש ממשלה השקוע עד צוואר בכתבי אישום חמורים שיש עימם קלון.

השופטות והשופטים המכובדים בחרו לנסח מילים קשות ומתבקשות על הכשל המוסרי ועל כך שזה לא ראוי שמועמד כזה יקבל על עצמו את התפקיד, אבל בסוף כל משפט שהם אומרים בעברית, מסתתר "אבל" גדול שעל פיו בחרו שופטי בג"צ לא להתערב בבחירת חברי הכנסת.

בכלל, חברי הכנסת הם הריבון, שעל פי דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו, ואת פתק הבוחר הם יכולים, כנבחרים, לגרוס לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם נבחרי הציבור בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר והוא מאשר כל עוולה, כל החלטה שלפי הגדרתו היא "רצון הבוחר" למרות שהנבחרים הפרו אותו ברגל גסה.

החכ"ים הם הריבון, שעפ"י דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו. הם יכולים לגרוס את פתק הבוחר לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם הם בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר

הנה השופט ח. מלצר מפשיט, קובע, חודר ונסוג:

"חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות על טוהר המידות אינו ראוי מבחינה ציבורית כי יקבל לידיו את המנדט להרכיב ממשלה ולכהן כראש ממשלה, וראוי, מההיבט הציבורי, שלא היה מציב את מועמדותו לתפקיד כלל".

"בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על-ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית – על מנת שיוכל להמשיך לכהן במשרתו" (בג"ץ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4) 837, 839 (1988)).

דברים אלה שנאמרו במישור הערכי והציבורי עולים בקנה אחד עם הדברים שהוזכרו בפסקה 10 לחוות דעתו של חברי השופט י' עמית מפיו של חבר הכנסת נתניהו:

"ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי".

סוף ציטוט מנימוקי ח. מלצר.

אבל גם הוא קיבל את נימוקי א. חיות שאין להתערב בעניין בחירת הכנסת לראשות ממשלה את הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים:

"לא נמצא לנו עוגן משפטי המאפשר התערבות לצורך הפיכת הצווים על-תנאי שהוצאו – למוחלטים, כדי להביא לפסילת חבר הכנסת המועמד לתפקיד ראש הממשלה, אף שתלוי ועומד כנגדו כתב אישום חמור".

אבל היי – הוא, בג"צ – יגן כמובן על "זכויות האדם".

והנה עוד סלאלום מילולי מפי השופטת ענת ברון:

"אין לכחד שהקמת ממשלה בידי מי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית – ובפרט חובת הנאמנות השלטונית, טוהר המידות בשלטון ואמון הציבור בו. עם זאת, התערבות שיפוטית בבקשתם של רוב חברי הכנסת להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת מסוים, טומנת בחובה פגיעה אנושה בעקרון ריבונות הרוב המונח בליבת הדמוקרטיה".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט"

קריאה במסמך מייאשת ומאכזבת. המבצר האחרון נפול נפל. הנה עוד ייאוש נוסף – השופטת ענת ברון כותבת פשוט דבר לא נכון (עמ' 58 לנימוקי השופטים):

"וכאן המקום להבהיר: העובדה שהמפלגה שבראשה עומד חה"כ נתניהו לא זכתה במרבית קולות הבוחרים בבחירות, אינה גורעת מכך שמינויו לראש ממשלה הוא שמשקף את רצון הבוחר. 72 חברי כנסת פנו בבקשה לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חה"כ נתניהו, ובעשותם כן פעלו מכוח 'ייפוי כוח בלתי חוזר' כלשונו של השופט י' עמית, שניתן להם בקלפי".

לא נכון. שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי על ידי 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון.

חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך לחלוטין – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים!

גם מפלגת העבודה התחייבה כך וגם גשר.

כלומר שופטת עליון מסתמכת על בקשת חברי הכנסת לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני ולא על הבטחת הבחירות. לא על הייצוג שביקשו הבוחרים ולא על תוצאות הצבעתם הברורות, אלא על הבגידה של הנבחרים.

הבוחרים שנתנו "ייפוי כוח" לנאשם בשוחד השיגו רק 58 מנדטים לעומת 62 מנדטים של הבוחרים שהתנגדו למינויו. שלא לדבר על כך שהבחירות בישראל אינן אישיות, אלא בחירה במפלגה. כלומר לא נתניהו קיבל את אמון הבוחרים אלא מפלגות שונות שחבריהן חברו כדי להמליץ עליו. אם באנשי פרשנות החוק עסקינן, מדוע זה נעלם מעיניה של ברון?

שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי ע"י 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לרה"מ. ההיפך. חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בפלילים!

הנה עוד קצת ייאוש.
השופטת דפנה ברק ארז – מחברת הספר "אזרח, נתין, צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה" בו היא חושפת את נקודות התורפה של מערכות השלטון ושל המשפט החל עליהן, ואף מציעה דרכים לתיקונן, מתייחסת לעובדה האבסורדית המנקרת עיניים ומצפון של כל אדם סביר, שלמרות כתבי האישום נתניהו החליט לקחת על עצמו את התפקיד:

"חשוב לומר כי החלטה של אדם לקבל על עצמו כהונה בתפקיד היא גם החלטה משפטית, ולא רק החלטה אישית – גם אם הביקורת עליה מצומצמת מאחר שאף היא שייכת לשלב התשתיתי של הקמת הממשלה. לשם השוואה, אף במישור המינהלי הרגיל, שאינו חל כאמור בענייננו אך ניתן ללמוד ממנו, כאשר אדם מחליט אם לקבל על עצמו תפקיד עליו לשקול אם הוא נגוע בניגוד עניינים. לא כל שכן כאשר מקבל ההחלטה כבר מכהן בתפקיד של חבר כנסת, כלומר הוא אינו "זר" לזירה הציבורית.

כשם שברי כי על חברי הכנסת לשקול כיצד יגנו על אזרחי ישראל מפני איומים שונים, ביטחוניים, בריאותיים ואחרים, כך מצופה מהם לשקול שיקולים שעניינם שלטון החוק. במובן זה, קיומם של כתבי אישום בעבירות חמורות, לבטח כאשר אלה נסבות על טוהר המידות, הוא בהחלט שיקול שחברי הכנסת צריכים להביא בחשבון כאשר הם ממליצים על מועמד להנהגת המדינה. ואולם, בהתחשב במתחם ההתערבות הצר שצוין לעיל, חובות – לחוד, וסעדים שיפוטיים – לחוד. ברוח זו, כבר נקבע בהקשרים אחרים כי מצען של מפלגות אינו ניתן לאכיפה (ראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח, פ"ד נט(2) 481, 567-566 (2005)).

הנה  קווים לדמותו של הייאוש. גם היא נסוגה מהקביעות הברורות החדות שהציבה מול עיני חבריה ומול הציבור. "מתחם ההתערבות הצר", "חובות לחוד וסעד משפטי לחוד" ועוד ביטויים עקלתוניים המובילים לאותה תוצאה של חבריה.

לקרוא את נימוקי השופטים שדחו פה אחד את כל העתירות נגד כהונת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים כראש ממשלת ישראל, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק פלאק, צוקהרה, ובורג באוויר של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן בלי האיומים והאלימות של הנאשם ולהקתו, זו פשוט סכין תקועה בבטן, שמרוב כאב סוחטת דמעות צחוק והצחוק מכאיב:

קריאת נימוקי השופטים שדחו פה אחד את העתירות נגד כהונת הנאשם בפלילים כרה"מ, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק-פלאק של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן, זו פשוט סכין בבטן

השופט עמית:

"בבואנו להעביר את הסוגיה שבפנינו במנסרה (פריזמה), קיים קושי להפריד בין אורכי הגל והצבעים המשתייכים לשדה המשפטי 'היבש', לבין אלה המשתייכים לשדה הערכי-ציבורי-מוסרי, שהרי המשפט טבול בערכים, במוסר, בהגינות ובצדק.
אם נעצור הילוכנו בנקודה זו, נבין אפוא כי לא מקרה פשוט עומד לפנינו אלא מקרה מורכב. לא חוק ברור ומפורש כשמש בצהרי היום, אלא ענני גשם כבדים ולא ענני נוצה, המסתירים את השמש. אלא שבנקודה זו אנו מגיעים ל'פתרון החידה', בדרך עליה עמדה הנשיאה בפסק דינה, ואשר יש בה כדי להסביר מדוע על אף השיקולים דלעיל הגענו לסופה של דרך, פה אחד, למסקנה כי דין העתירות להידחות".

מלצר עוד מהין לצטט את הנשיא שמגר ביחס להסכמים הקואליציוניים המעוותים בין הליכוד לכחול לבן – שגם את פסילתם דרשו העותרים. הוא מביא ציטוט שמרים להנחתה לכל שופט:

"פסלנו הסכם קואליציוני כאשר גילינו בו תניות שדבק בהן פסול היורד לשורשו של עניין, הנושא סממני שחיתות או השחתה, בעיקר בתחומי הממון וטוהר המידות, ועל הסכם זה הצהרנו כבטל (בג"ץ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל; פרשת ז'רז'בסקי). אין לראות בכך רשימה סגורה, וניתן להביא דוגמאות נוספות של פגיעה ערכית מהותית, היורדת לשורשו של העניין ומחייבת התערבות שיפוטית, כגון נסיבות בהן יש פגיעה מהותית בתקנת הציבור".

אבל  ח. מלצר גם הוא משתפן ונשען על שמגר רק במסקנתו לגבי סעיפי החוק הנורווגי המדלג וההתנכלות לאופוזיציה.
לך תבין.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת

כיצד הוא ידרוש ערכים מטייסי חיל האוויר? מאנשי השב"כ והמוסד? כיצד יוכל לפטר ראש של אחת מהמערכות הללו, הבנויות כולן על אמון מוחלט בין מפקדים לפיקודים ובינם לבין הציבור? כיצד יוכל לפקח ולנהל את מערכות החוק, המשטרה, בתי הסוהר בהיותו בעצמו נאשם בשוחד ומרמה? כיצד יוכל לתת הנחיה לאחד משריו הממונים על המערכות הללו מבלי שייחשד בניצול סמכותו לטובתו האישית וכדי להינצל ממשפטו?

כיצד יוכל ראש הממשלה לקדם מהלכים מדיניים – סיפוח או מלחמה? הרי ברור לכל שכל דחיפה שלו לכאוס אזורי נועדה לגרום למשפטו לטבוע ולהפוך לענן כבד שירחף מעל החלטות גורליות של אומה שלמה והאזור כולו. כיצד יוכל לטעון שהחלטותיו נקיות? ענייניות? וכי אינן מונעות מאינטרסים אישיים?
לבג"צ הפתרונים.

אפשר אולי לשנות את הבדיחה: שואלים שופט בג"צ שיושב על כס המשפט אם הוא כואב את פסקת ההתגברות הצפויה או את האיומים שמשמיע ראש הממשלה הנאשם בפלילים כלפי הפרקליטות והמשטרה, היועמ"ש והשופטים ("שמעתי שהם שמאלנים") והוא עונה: "רק כשאני צוחק". ואחד עשר שופטים מהנהנים בראשם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

לפעמים כל מה שצריך על מנת ליצור שינוי ענק הוא יצור זעיר, כזה קטן, שלא זכאי אפילו להיות מסווג ב'חי צומח דומם' תחת ההגדרה חי. וירוס הקורונה, כך אומרים, צפוי להכניס שינוי בכמעט כל אספקט של חיינו. באופן שבו אנו צורכים, מבלים, גרים, לומדים עובדים ועוד.

אבל אם ברוב העולם תחום אחד, תחום בריאות הציבור, צפוי להיוותר ללא שינוי – בארצות הברית, כך נראה, הוא עומד לחולל מהפכה.

האמריקאים סולדים ממעורבות ממשלתית וממעורבות פדרלית בפרט. כל מעורבות, גם אם מטרותיה נחשבות טובות, נתפסת כניסיון לפגוע בחירות. החירות הזו היא אחד מסמליה של ארה"ב והפכה למושג קדוש, אך הצליחה לגדל גם יצורי פרא – כמו הזכות להחזיק נשק, או הזכות לא להיות מבוטח בביטוח בריאות.

החירות היא אחד מסמליה של ארה"ב והפכה למושג קדוש, אך הצליחה לגדל גם יצורי פרא – כמו הזכות להחזיק נשק, או הזכות לא להיות מבוטח בביטוח בריאות

ארה"ב היא אחת המדינות היחידות בקרב המדינות המפותחות שאין בה תוכנית בריאות ממלכתית. במהלך השנים התפתחו תוכניות סיוע שונות, Medicare  ו-Medicaid במטרה לסייע למיעוטי יכולת ולקשישים בכיסוי ביטוחי. מחקרים שונים ורבים, כולל כאלו של ארגון הבריאות העולמי, מצא את מערכת הבריאות האמריקאית יקרה ובלתי יעילה בהשוואה למערכות דומות במדינות מתועשות.

אובמה ניסה לעשות שינוי יסודי (The Affordable Care Act – Obamacare) ולהקים תוכנית בריאות שתאפשר למספר המוערך ב-50 מיליון אמריקאים לזכות בביטוח בריאות. התוכנית נתפסה כסדין אדום בעיני רבים, בעיקר בקרב רפובליקנים אך גם בקרב דמוקרטים לא מעטים.

טראמפ קבע את ביטול האובמה-קאר כאחד מדגלי הבחירות שלו, והוא בהחלט ניסה. אך כבר אז, בראשית הדרך, הוא נתקל בפרדוקס שמנע ממנו את ביטול התוכנית. רבים מתומכי הנשיא הם בעלי הכנסה נמוכה, שתוכנית הבריאות העניקה להם בפעם הראשונה בחייהם כיסוי ביטוחי. בוחרים אלו הפעילו לחץ על נציגיהם בקונגרס ובסנט וכך מנעו את ביטול התוכנית. אך טראמפ והרפובליקנים לא זנחו מעולם את הניסיון לבטל את תוכנית הבריאות, היא גם התערבות בשוק החופשי וגם נושאת את שמו של אובמה, הנמסיס שטראמפ שואף לחסל כל זכר למורשתו.

טראמפ קבע את ביטול האובמה-קאר כאחד מדגלי הבחירות שלו, אך כבר בראשית הדרך, נתקל בפרדוקס שמנע את ביטול התוכנית. רבים מתומכי הנשיא הם בעלי הכנסה נמוכה, שזכו לראשונה בכיסוי ביטוחי במסגרת התכנית

עד שהגיע וירוס הקורונה.

במשאל עם באוקלהומה, בשבוע שעבר, הצביעו התושבים ברוב דחוק של 50.5% מן המצביעים להרחיב את תוכנית ה-Medicaid במדינה, כך שכ-250 אלף מתושבי אוקלהומה יהיו זכאים לביטוח בריאות במימון המדינה. 50 אלף מהם הם כאלו שאיבדו את מקום עבודתם (ואת ביטוח הבריאות שלהם) בעקבות משבר הקורונה. אוקלהומה בעיני רבים היא סימן לבאות, מדובר במדינה אדומה (deep-red Oklahoma) בעלת מושל רפובליקני שהתנגד להרחבת תוכניות הבריאות.

חשוב להבין, תוכנית הבריאות של אובמה לא יצרה ביטוח בריאות ממלכתי, היא דאגה להסיר חסמים בפני מבוטחים, כמו סינון מבוטחים על ידי שאלוני בריאות, או האפשרות לדחות מבוטחים וכדומה, אך היא נותרה יקרה.

התוכנית אינה נותנת מענה למי שהכנסתם השנתית נמוכה מקו העוני הפדראלי Federal Poverty Level Income (העומדת על הכנסה שנתית של 12,760 דולר ליחיד). שיעור ההשתתפות העצמית השנתית בתוכנית זו יכול להגיע לשיעור של 2,500 דולר. המלכוד הוא שמי שהכנסתו נמוכה מידי אינו זכאי לסבסוד ממשלתי מכיוון שאינו יכול לעמוד אפילו בתשלום התוכנית הזו.

נראה כי מגפת הקורונה חידדה בקרב המצביעים את ההבנה כי הם זקוקים לטיפול רפואי, וכמו שאמר אחד מהם, כאשר אתה זקוק לסיוע רפואי, אתה זקוק לו עכשיו. כך שבפער בין האידאולוגיה לפרקטיקה – נראה כי הפרקטיקה מנצחת, רבים מתושבי אחת מהמדינות העשירות בעולם עניים מכדי לראות רופא.

כל עוד המחלה שלך לא מדבקת היא הבעיה שלך. וכשהבעיה היא שלך ואינה משפיעה עלי, קל לדבוק באידאולוגיה הכוללת את האשמת הקורבן. שוב, הקורונה חידדה את ההבנה כי בריאות היא במקרים רבים לא אישית, אלא בריאות הציבור. ובמקרה כזה – האינטרס האנוכי שלי הוא שיהיה לך ביטוח בריאות. וכאן נראה שהאידאולוגיה מפסידה.

במשאל עם באוקלהומה הצביעו התושבים על הרחבת תוכנית ה-Medicaid, כך שכ-250 אלף מתושבי אוקלהומה יזכו לביטוח בריאות במימון המדינה. 50 אלף מהם איבדו את עבודתם ואת ביטוחיהם בקורונה

לא במקרה זכתה אוקלהומה להפוך לסמל, היא אחת מ-14 מדינות בארה"ב, בעלות הנהגה רפובליקנית, שהתנגדו בתוקף להרחבת תוכנית המדיק-אייד. אוקלהומה היא גם המדינה השנייה בשיעור הבלתי מבטוחים מקרב אזרחיה. 14% מתושבי המדינה אינם מכוסים בביטוח בריאות כל שהוא, שניה רק לטקסס, וזאת עוד לפני השפעות האבטלה הגואה.

האם מכאן סלולה הדרך להפיכת ארה"ב למדינה העוברת משלטון של חברות ביטוח ובריאות פרטית למערכת מאוזנת יותר? עדיין מוקדם לדעת, אך נראה כי המשבר הנוכחי הביא את השיטה הנוכחית עד הקצה. האם משאלי העם האלו מנבאים את תבוסתו הקרובה של טראמפ במדינות הבית שלו? גם את זה מוקדם מידי לקבוע. מה שכן נראה ברור הוא שיותר אמריקאים מבינים כי יש להתחיל לשנות את השיטה.

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

בששי האחרון (מעריב, 3.7), כתב אלי ציפורי מאמר המסביר מדוע הסדר ניגוד העניינים של שופטי העליון אינו לגיטימי. לטענתו, העובדה ששופטים אחראים על פירוט רשימת המניעויות שלהם, מהווה פתח לניצול לרעה בידי שופטים.

מי שמכיר את ההיסטוריה של ציפורי, מבין שמדובר באדם שהיצמדות לעובדות ואמינות בדיווח אינן הצד החזק שלו. ב-2007, בהיותו סגן עורך העיתון "גלובס", ציפורי תרגם טור מ"הפייננשל טיימס״ ופירסם את התרגום כלשונו בעיתון, תוך שהוא לא מציין שהעתיק את הטור. לאחר בדיקה, ועדת האתיקה של מועצת העיתונות נזפה בציפורי ואילצה אותו לפרסם הבהרה בגלובס, בה הודה כי אכן העתיק את הטור.

מי שמכיר את ההיסטוריה של ציפורי, מבין שהיצמדות לעובדות ואמינות בדיווח אינן הצד החזק שלו. ב-2007, כסגן עורך "גלובס", ציפורי תרגם טור מ"הפייננשל טיימס״ ופירסם את התרגום כלשונו בעיתון – כטקסט שלו

לאחר שהחליט להפוך לשופרו של נתניהו, ציפורי החל בהפצת תיאוריות קונספירציה ארסיות ולא אמינות, תחילה מעל עמודי גלובס. לאחר שטורים אלה נפסלו, עבר לפרסם בעמוד הפייסבוק שלו.

ב-2019, לאחר שגלובס היו צריכים להתנער מדבריו הלא אמינים של ציפורי פעם אחר פעם, הוא פוטר מהעיתון. במקביל לסגנון החדש, הבוטה והקונספירטיבי, ציפורי הפך לחביבם של ראש הממשלה ובנו יאיר, שנוהגים לשתף את מאמריו. בגלל חוסר האמינות שלו הידרדר ציפורי מסגן עורך עיתון כלכלי מוביל, לעיתונאי המצוי בשוליים של התקשורת הישראלית, המפיץ ידיעות שקריות במטרה לשרת את הפטרון החדש שלו, בנימין נתניהו.

ועכשיו לעובדות שציפורי בוחר להתעלם מהן: שופטים כפופים לכללים ברורים בחוק ובכללי האתיקה בנוגע למניעת ניגוד עניינים. הרף הנדרש הוא ״חשש ממשי למשוא פנים״. סעיף 77 (א) לחוק בתי המשפט, קובע פסלות לשופט במידה וישנו חשש כזה.

כל בעל דין יכול לטעון למשוא פנים. במידה והשופט לא פוסל עצמו, הטענה מגיעה ישירות לנשיאת ביהמ״ש העליון. חוק נציב תלונות הציבור על שופטים משנת 2002 מאפשר לציבור להגיש תלונות נגד שופטים במגוון רחב של נושאים, ועל הנציב להעביר דין וחשבון (סעיף 27 (א) לחוק) מפורט על התלונות לשר המשפטים ולוועדה לבחירת שופטים בסוגיות שבהן הוא עסק.

ועדת האתיקה של שופטים מכתיבה נהלי אתיקה והשופטים כולם כפופים להם. ניתן לערער על כל החלטה של ביהמ״ש, וכל הפעילות של שופטים גלויה וחשופה לציבור בפרוטוקולים. יתר על כן, שופטים מיוזמתם פרסמו רשימת ניגודים עניינים, אף שהם לא מחויבים לה ע״פ חוק.

בגלל חוסר האמינות שלו הידרדר ציפורי מסגן עורך עיתון כלכלי מוביל, לעיתונאי המצוי בשוליים של התקשורת הישראלית, המפיץ ידיעות שקריות במטרה לשרת את הפטרון החדש שלו, בנימין נתניהו

עם זאת, יש להפריד בין הביקורת העניינית שנשמעת לגבי שופטים לבין קונספירציות המנסות להחליש את הלגיטימציה של מערכת המשפט כולה, כחלק ממערכה רחבה יותר להחלשת רשויות שלטון החוק, כפי שלדעתי עושה ציפורי.

כדי להדגים את טענותיו בדבר ניגוד עניינים, תוקף ציפורי את החלטותיה של פרקליטת המדינה ושופטת העליון לשעבר, עדנה ארבל, שפעלה בעקביות כדי לממש את תפיסת עולמה הנוגעת למעמד האישה, הן בהיבט של עבירות מין והן בהיבט מאבקי גירושין.

כפרקליטת מדינה, ארבל פעלה כדי להפחית את הענישה נגד תלונות סותרות או לא עקביות בנושא עבירות מין נגד נשים וגברים כאחד. הסיבה לכך, היא שלעיתים העד או העדה חשים רגשות אשם עמוקים לאחר התקיפה ואין להם את הכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגד התוקף. זאת ועוד, פעמים רבות מופעל לחץ על מתלוננות לחזור בהן מן התלונה.

להעניש אותם על תלונת שווא, במידה שהם חוזרים בהם מתלונתם, רק יחמיר את מצבם הקשה וירתיע מתלוננים נוספות מלהתלונן.

אכן, יש במדיניות זו הקלה מסוימת בענישה נגד תלונות שווא, אך בגלל שתלונות שווא הן תופעה יחסית זניחה, ואילו תת דיווח על עבירות מין הוא תופעה רחבה, הוחלט על גיבוש המדיניות המדוברת.

ציפורי החליט להכפיש את שמה של ארבל בצורה מכוערת ולקשור בין המדיניות שהתוותה לגבי תלונות שווא, לבין הליך גירושין שבתה ניהלה, לאחר שנקבעה אותה מדיניות. מבלי להיכנס לפרטים אישיים, אין כל קשר בין פסיקתה של ארבל בנושאי מזונות והגנה על נשים, לבין התיאור שמופיע בכתיבתו של ציפורי.

בהמשך המאמר ציפורי חוזר לפסק דין של ארבל כשופטת עליון, בו היא טוענת שאב בסכסוך גירושין, גם אם הוא הורה משמורן, צריך לשלם דמי מזונות לגרושתו. העניין בתיק זה, שהגיע לשולחנה של השופטת ארבל, לא עסק בסוגיה של תשלומי המזונות, אלא בשאלה המשפטית של מינוי מומחה נוסף מטעם ביהמ״ש כדי לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן.

עם זאת, יש להפריד בין ביקורת עניינית על שופטים לבין קונספירציות המחלישות את לגיטימצית מערכת המשפט, כחלק ממערכה רחבה יותר להחלשת רשויות שלטון החוק

ייתכן שציפורי התבלבל בין פסקי הדין שאותם ביקש לצטט. גם אם לשיטתו של ציפורי העובדה ששש שנים לאחר פרישתה של ארבל מהעליון, ניתן פסק דין ששינה את דיני המזונות, אין זה מלמד דבר מהדברים שציפורי טוען. מותר לבית המשפט לשנות הלכה; הלכה אינה משתנה בגלל עניין אישי של שופט כזה או אחר.

לא ניתן להתעלם מההקשר שבו נכתב הטור של ציפורי נגד השופטת ארבל. מדובר בחלק בלתי נפרד מהמערכה של נתניהו לרסק ולהחליש את מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפט. ציפורי הוא בסך הכל חייל קטן בצבא התעמולה של נתניהו – ואלו בדיוק המשקפיים בהם צריך לקרוא את הטורים שלו.

שמאלני ציוני גאה, תל אביבי, לומד משפטים ומלמד עברית. הוביל מחאות למען קהילת להט״ב, שיויון לנשים והדמוקרטיה הישראלית. גר עם הכלבה שלו, ירדנה.