בעשרים וחמשה במאי נהרג ג'ורג' פלויד. בשבת, חמישה ימים לאחר מכן נהרג איאד אלחלאק,  וכבר כמה ימים שמותם מצוי עימי ואני מהוסס אם לכתוב או לא לכתוב על כך, ומה ראוי לכתוב.

הפיד שלי מלא בתגובות של עמיתי, רבנים בארה"ב, המביעים את הזעזוע שלהם ממותו של ג'ורג' פלויד, המוחים וכואבים ואומרים "חיי שחורים נחשבים" – black lives matter. ובתמונות שלהם מהפגנות ואירועי מחאה אחרים בהם הם נושאים תפילה לעתיד טוב יותר ולמציאות טובה יותר.

האם החיבור בין שני המקרים מדוייק – לאו דווקא, האם למרות זאת הוא חיבור טבעי – נראה לי שכן. בשני המקרים מדובר במוות מיותר, עצוב, שאנו רוצים לקוות שיש דרך למנוע אותו בעתיד.

האם החיבור בין שני המקרים מדוייק? לאו דווקא, האם למרות זאת הוא חיבור טבעי – נראה לי שכן. בשני המקרים מדובר במוות מיותר, עצוב, שאנו רוצים לקוות שיש דרך למנוע אותו בעתיד

בשני המקרים יש חובת בירור עמוקה למערכת לבדוק האם יש לה כלים ודרך לדאוג שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד. ובשני המקרים יש לנו כחברה חובה לשאול האם יש משהו בשגרה שלנו שיכול להשפיע על מקרים כאלו, ומה עלינו לעשות כדי שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד.

הגמרא במסכת מגילה מביאה סיפור על כהן שהיה עיוור באחת מעיניו וגר בשכונתו של רבי יוחנן. הוא היה שותף בפולחן בית הכנסת, והיה עולה לברך יחד עם הכהנים האחרים. הגמרא תוהה כיצד הדבר ייתכן. הרי מדובר בכהן בעל מום שאסור לו לשמש בקודש. היא עונה שממכיוון שהיה דש בעירו – כלומר יוצא ובא בין בני המקום, וכולם היו מכירים אותו – מותר לו.

לפי הבנה זו האיסור על כהן בעל מום לשמש בקודש אינו נובע מפגם בו, אלא דווקא מפגם בנו. מהקושי שלנו להתבונן בו ולא להירתע. לכן ברגע שהוא יוצא ובא ביננו אנו לא חוששים מהפחד הזה ורואים בו שותף מלא בקהילה ובפולחן.

לכל אדם יש זהויות רבות בחלקן הוא בחר, וחלק מהם הוא נושא עימו מבלי שבחר בהן , הזהויות האלו יכולות להוות  חלק מתחושת השייכות ותחושת הערך שלו, אך לעיתים הם גם מבנות אצלו רתיעה מבעלי זהויות אחרות.

לכל אדם יש זהויות רבות, בחלקן הוא בחר, וחלק מהם הוא נושא עימו מבלי שבחר בהן. הזהויות האלו יכולות להוות חלק מתחושת השייכות ותחושת הערך שלו, אך לעיתים הם גם מבנות אצלו רתיעה מבעלי זהויות אחרות

האתגר שלנו כחברה הוא לצמצם את החשש הזה, לבדוק האם יש מקומות בהם הוא מוצדק, ולזהות היטב את המקומות הרבים בהם הוא איננו מוצדק. איאד נהרג משום שהיה שונה, שתיים מן הזהויות שלו היו אוטיסט וערבי ושתיהן חיזקו את החשש של השוטרים.

האם יש דרך לצמצם את החשש הזה, האם יש דרך למנוע את המוות הבא?

אני רוצה להאמין שכן, אני סבור שככל שנעמיק את ההכרות שלנו עם אנשים השונים מאיתנו, נוכל לצמצם מקרים כאלו, ונוכל לתת כלים יותר מדויקים לעצמנו ולשוטרים להבחין בין סכנה אמיתית, לסכנה מדומיינת. ובנוסף, לתת לנו ולהם את היכולת לזהות מה הם הכלים המינימאליים הדרושים כדי למנוע את הסכנה, ומתי ניתן לעצור אדם שאנו חוששים ממנו, בלי להרוג אותו.

ביום שישי האחרון חברתי ליוזמה של חברות וחברים יקרים רבות ורבנים ומנהיגים מן הארץ והעולם וקיבלנו על עצמנו תענית. אני מקווה שהצלחנו להקדיש את היום הזה לתשומת לב לשונים מאיתנו, לפתיחת הלב והקהילות שלנו לשונות .

איאד נהרג משום שהיה שונה, שתיים מן הזהויות שלו היו אוטיסט וערבי ושתיהן חיזקו את החשש של השוטרים. האם יש דרך לצמצם את החשש הזה, האם יש דרך למנוע את המוות הבא?

אחת הברכות המרתקות במסורת היהודית היא "ברוך משנה הבריות". כלומר אנו מודים לאל שברא אותנו שונים ומאמינים שההבדלים מסייעים לנו לבנות עולם טוב יותר. עלינו לחזק את הברכה הזו במעשים שמעמיקים את ההיכרות שלנו עם מי ששונה מאיתנו. היכרות שאני מאמין שיכולה למנוע את המוות המיותר הבא.

הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.

בימים בהם נכתב טור זה אנחנו במהלכה של עסקה להחזרת חטופות וחטופים. איני יודע אם העסקה תעלה יפה עד תומה, ואם יוחזרו כל 98 החיים והמתים שנמצאים במנהרות חמאס. אבל גם אם כן, ואני מייחל לכך בכל מאודי, שום דבר אינו סגור.

אתחיל באזכור הכישלונות הידועים של מלחמת "חרבות ברזל". נכשלנו כישלון צורב ב"מיטוט חמאס". בימים אלה נמסר לנו בתקשורת שהארגון הצליח לגייס לשורותיו מחדש – חלק גדול ממספר הנפגעים שספג מאז השבעה באוקטובר.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

האמת היא שגורל המדינה מוחזק בידי השבויים ה"אמיתיים" – אלו השבויים כבר עשרות שנים ברטוריקה של עצמם.

הרמטכ"ל, משוחרר משבי דומה, קיבל על עצמו את האחריות למחדל שבעה באוקטובר והתפטר. האם הצהרת בנימין נתניהו כי בסיום המלחמה "כולם יצטרכו לתת תשובות , גם אני" – תקבל עכשיו משמעות מעשית? האם הרטוריקה תהפוך למעשה במציאות של קבלת אחריות ומימושה?
אל תעצרו את נשימתכם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.