בחודש שעבר אושפז נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, השופט ג'ון רוברטס, לאחר שנחבל בראשו עקב נפילה בעת ששהה בקאנטרי קלאב במרילנד. רוברטס בן ה-65 הובהל באמבולנס לבית החולים, שם קיבל תפרים והושאר להשגחה ללילה. דוברת בית המשפט טענה שאובדן ההכרה היה תוצאה של התייבשות ותו לא.

רוברטס נפל על הראש, יגידו גם רפובליקאים מאוכזבים ומשפטנים שמרנים, נוכח רצף פסקי הדין שעליהם חתם בחודש האחרון, המשדרים קו מובהק של נטייה לצד הליברלי.

הרצף האנטי-טראמפי הגיע לשיאו אתמול, בשתי החלטות שיפוטיות שהוציאו מכליו את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ – שכן, השורה התחתונה של שתיהן היא שהנשיא יחויב לחשוף את דוחות המס שלו, שאותם הוא עמל קשות להותיר חסויים.

השופט ג'ון רוברטס לוחץ את ידו של דונלד טראמפ בנאום מצב האומה של הנשיא, ב-4 בפברואר 2020 (צילום: Leah Millis/Pool via AP)

חשיפת דוחות המס לרשויות החקירה ולקונגרס עשויה להוות נקודת ציון מכרעת בהוכחת מעשים פליליים שבהם היה מעורב טראמפ במסגרת עסקיו, בטרם נבחר לנשיאות ב-2016.

שני פסקי הדין שניתנו אתמול עוסקים בנושאים משיקים – באחד, נקבע כי טראמפ חייב למסור את המסמכים לתובע הכללי של ניו יורק, סיירוס ואנס ג'וניור (בנו של שר החוץ האמריקאי בתקופת נשיאותו של ג'ימי קרטר), במסגרת חקירה פלילית של מדינת ניו יורק נגד טראמפ.

בהחלטה השנייה נקבע כי גם לקונגרס יש סמכות לזמן את המסמכים הפיננסיים, אך זאת בכפוף להחלטה של בית משפט פדרלי נמוך בדבר "שיקולי הפרדת רשויות".

טראמפ, כהרגלו, מיהר להגיב בטוויטר. "זוהי אכיפת חוק פוליטית", הוא רטן, "ניצחתי את ציד המכשפות של חקירת מולר, ועכשיו אני צריך להמשיך להיאבק בתובע המושחת מניו יורק. זה לא הוגן כלפי הנשיאות וכלפי הממשל".

The Supreme Court sends case back to Lower Court, arguments to continue. This is all a political prosecution. I won the Mueller Witch Hunt, and others, and now I have to keep fighting in a politically corrupt New York. Not fair to this Presidency or Administration!

— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) July 9, 2020

שתי ההחלטות ניתנו ברוב של שבעה שופטים נגד שניים. בשתיהן היה זה רוברטס שכתב את דעת הרוב. ארבעת הליברלים בעליון הצטרפו לעמדתו, בעוד ששני שמרנים – השופטים ניל גורסץ' וברט קוואנו הצטרפו רק לתוצאה; ושניים נוספים – סמואל אליטו וקלרנס תומאס – נותרו במיעוט.

עמדתו של טראמפ, כפי שהוצגה בידי עורכי דינו בבית המשפט העליון, הייתה מרחיקת לכת: הוא טען כי הוא נהנה מחסינות מפני כל חקירה פלילית נגדו בתקופת נשיאותו. מעין הרחבה והמחשה לאמירתו המפורסמת מהקמפיין לנשיאות ב-2016, שלפיה הוא יוכל לצאת לשדרה החמישית בניו יורק ולירות באנשים, ודבר לא יקרה.

בדיון שהתקיים בחודש מאי האחרון, התקשו תשעת שופטי העליון לעכל את הטענה, שמשמעותה היא כי טראמפ נמצא מעל כל חוק. מדובר בהרחבה דרמטית של הפרקטיקה המשפטית בארה"ב, שלפיה לא מגישים כתב אישום נגד נשיא מכהן לא בשל מניעה חוקית, אלא על יסוד מזכר מדיניות שנכתב במשרד המשפטים האמריקאי בשנות ה-70, ושמעמדו המשפטי שנוי במחלוקת.

פסק הדין מהווה תקדים, שכן בעבר נפסק שנשיאים חייבים לציית לצווי מסירת ראיות כאשר אלה מוצאים על ידי בתי משפט פדרליים. זו הפעם הראשונה שבה נדונה השאלה של ציות לצווים של בתי משפט ותובעים מדינתיים.

נשיא בית המשפט העליון בארה"ב, השופט ג'ון רוברטס, מגיע לגבעת הקפיטול, ב-21 בינואר 2020 (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

טראמפ טען שלמדינות אין סמכות להוציא לנשיא צווים שכאלה, בשל החשש המתעורר שמדינות ינסו להטריד את הנשיא ללא הרף בהליכי סרק, ובנימוק שפסקת העליונות של הנשיא בחוקה האמריקאית מאפשרת לו להתעלם מפעולות מדינתיות שכאלה. רוברטס דחה את עמדתו של טראמפ, בנימוק שחשש הטרדה אינו ממשי, ולבתי המשפט יש כלים לסלק תביעות טורדניות.

"לפני 200 שנה קבע שופט דגול מבית משפט זה שאף אזרח, אפילו לא הנשיא, יהיה בעיקרון מעל החובה הכללית לספק ראיות כשהוא נקרא להתייצב בהליך פלילי", כתב רוברטס, "אנו מאשררים עיקרון זה היום וקובעים שהנשיא איננו חסין באופן מוחלט מציות לצווי מסירת ראיות, ואינו נהנה מרף ראייתי מיוחד להוצאת צו שכזה נגדו".

התקדים מחייב גם את השופטים

הימים האלה הם ימים סוערים בארצות הברית. המשבר הכלכלי המתעצם, נוכח הכישלון המוחלט של ממשל טראמפ להתמודד עם מגפת הקורונה; המהומות והמחאות על אפליה ממוסדת של שחורים בעקבות רצח המפגין ג'ורג' פלויד בידי שוטרים; ומעל הכול התנהלותו המופקרת של טראמפ עצמו, המגביה במעשיו ובדבריו עוד ועוד את גובה הלהבות לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו – אם נגיף הקורונה יאפשר זאת – בחודש נובמבר הקרוב. כל אלה מביאים את הטמפרטורה הציבורית לסף רתיחה.

על רקע כל זאת, קל להבין את הרגישות הציבורית העצומה – בעיקר מהזירה הרפובליקאית – לפסקי הדין האחרונים של בית המשפט העליון, שבהם דווקא בבת עינו של הימין השמרני, הנשיא רוברטס, היטה את הכף לטובת פסיקות ליברליות.

שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית, נכון לקיץ 2020. יושבים, משאמל: סטיבן בראייר, קלרנס תומאס, ג'ון רוברטס, רות ביידר גינזבורג, סמואל אליטו. עומדים, משמאל: ניל גורסץ', סוניה סוטומאייר, אלנה קאגאן, ברט קוואנו (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

כך, היה רוברטס זה שכתב את פסק הדין, שבו הצטרף לארבעת הליברלים – אלנה קייגן, רות ביידר גינזבורג, סטיבן ברייר וסוניה סוטומאיור – בקביעה כי טראמפ אינו רשאי לבטל את פרויקט DACA שהגה ברק אובמה, המעניק אפשרות שהייה בארה"ב לילדיהם של מהגרים לא חוקיים שהגיעו כילדים קטנים לארה"ב.

ימים אחדים קודם לכן, רוברטס הצטרף לארבעת הליברלים ולשופט גורסץ' בפסק דין שקבע שחוק זכויות האזרח מ-1964 חל גם במשפט הפרטי, ומונע ממעסיקים לפטר עובדים אך ורק על רקע נטייתם המינית. פסק הדין הרתיח את הממסד האוונגליסטי: פירושו שגם מוסדות דתיים אינם רשאים לפטר את בני קהילת הלהט"ב.

לא חלפו אלא ימים ספורים, ובית המשפט העליון ביטל חוק של מדינת לואיזיאנה, שתכליתו הייתה לצמצם ככל הניתן את פעולת המרפאות המבצעות הפלות ברחבי המדינה.

רוברטס הצטרף לשורה התחתונה של פסק הדין של ארבעת הליברלים, אך נימוקיו היו שונים: הוא קבע כי מחויבותו של בית המשפט לכבד את פסיקותיו מהעבר מחייבת אותו לבטל את החוק המדינתי של לואיזיאנה, שנוסחו כמעט זהה במדויק לחוק של מדינת טקסס, שבית המשפט הכריז עליו כבלתי חוקתי ב-2016.

מה שמעניין, הוא שאז רוברטס היה בדעת מיעוט. פסיקתו העדכנית לא הייתה איפוא תוצר של תזוזה אידיאולוגית, אלא פועל יוצא של עיקרון מוסדי, שעל שופטים לכבד את ההלכות השיפוטיות של בית המשפט שלהם, גם אם הם עצמם לא החזיקו בעמדה זו. במילים אחרות – התקדים מחייב גם את השופטים.

בית המשפט העליון של ארצות הברית (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

לשון המאזניים החדש

לפני כשנתיים פרש מבית המשפט העליון השופט אנתוני קנדי, שנחשב לשמרן מתון מאוד, כמעט על קו הגבול שבין השמרנים לליברלים. קנדי תפס לאורך השנים את משבצת לשון המאזניים, הקול המתנדנד השומר על בית המשפט, כשחקן אידיאולוגי למרחקים ארוכים, מפני נטייה חזקה מדי לאחד הצדדים הפוליטיים.

מאז פרישתו של קנדי, נראה שרוברטס מכוון, בהתנהלותו השיפוטית, לתפוס את מקומו של קנדי כקול הקובע, הפיבוט של העליון. רוברטס נחשב שמרן יותר מקנדי, והרקורד המקצועי שלו בעליון ובתחנות הקריירה הקודמות שלו מוכיח זאת, אך הוא מתון בהרבה מארבעת השמרנים שלצידו בעליון – ברט קוואנו, ניל גורסץ', סמואל אליטו וכמובן קלרנס תומאס.

רוברטס לא באמת נטוע במשבצת האידיאולוגית של קנדי. נשיא העליון הוא שמרן מובהק בכל התחומים מעוררי המחלוקת בציבוריות האמריקאית: הפלות, זכויות אזרח, זכויות הצבעה, מימון פוליטי, העדפה מתקנת. אבל במקביל ניכרת דאגתו למוניטין של בית המשפט.

שופט העליון בארה"ב לשעבר אנתוני קנדי ונשיא העליון ג'ון רוברטס, בארוע בפקולטה למשפטים בהרווארד, ב-26 באוקטובר 2017 (צילום: AP Photo/Steven Senne)

הוא חרד מכך שבית המשפט שהוא עומד בראשו ייתפס בציבוריות האמריקאית כעוד זרוע של הממסד הפוליטי. הוא לא יכול להרשות לעצמו, ולבית המשפט שהוא עומד בראשו, את אובדן היוקרה וההילה המורמת-מעם, מעל הפוליטיקה היומיומית, ההולכת ומידרדרת מדי יום.

הדיבור על רוברטס כלשון המאזניים החדש, במקום השופט אנתוני קנדי, לא התחיל עכשיו.

לפני שנה, ביוני 2019, ניתנו בעליון האמריקאי שני פסקי דין, שכל אחד מהם ניתן ברוב של 5-4 ובשניהם היה רוברטס הקול המכריע. הוא צירף את קולו לארבעת השופטים השמרנים בפסק דין שאיפשר מניפולציות פוליטיות בשרטוט קווי גבול בין מחוזות בחירה, במטרה למקסם את קולות הרפובליקאים; ומאידך, הוא הצטרף לארבעת השופטים הליברלים בהחלטה שמנעה מממשל טראמפ לצרף שאלה בדבר אזרחות למפקד האוכלוסין של 2020.

הוצנח ישירות לכס הנשיא

כבוגר משפטים בפקולטה המהוללת בהרווארד, שימש רוברטס כעוזרו המשפטי של השופט ויליאם רנקוויסט עוד בבית המשפט הפדרלי לערעורים. אחר כך עבד כעוזר לתובע הכללי של ארה"ב, ואף כעוזרו של היועץ המשפטי בבית הלבן בתקופת הנשיא רונלד רייגן.

בהמשך מונה לשופט פדרלי, ואז, ב-2005, כשהוא בן 50, הגיע רגע האמת: הנשיא ג'ורג' בוש הבן בחר, באופן חריג, למנות את רוברטס כשופט חדש המוצנח ישירות לכס הנשיא, במקומו של אותו רנקוויסט, שמת בגיל 80 במהלך כהונתו.

הנשיא ג'ורג' בוש הבן לוחץ את ידו של מועמדו לבית המשפט העליון, ג'ון רוברטס, ב-19 ביולי 2005 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)

ב-15 השנים שבהן הוא מכהן בעליון, רוב הזמן הוא פועל בהתאם לנטייתו האידיאולוגית המוכרת.

ב-2010 הוא תמך בפסק הדין שהתיר למעשה מימון בלתי-מוגבל של פוליטיקאים על ידי חברות וארגוני עובדים; ב-2013 הוא כתב את פסק הדין שביטל הלכה למעשה חלקים ניכרים מחוק זכויות ההצבעה משנות ה-60, ובכך העביר למדינות את הסמכויות לקבוע את סדרי ההצבעה בהן – ולסדרם בהתאם לצרכים הפוליטיים של המפלגה השלטת.

ב-2015 הוא נותר במיעוט, בפסק הדין שהתיר נישואים חד-מיניים ברחבי אמריקה. ב-2018 הוא תמך בצו הנשיאותי של טראמפ שאסר על כניסה לארה"ב משורה של מדינות, בעיקר מוסלמיות וערביות.

מצד שני, היו לו גם כמה הבלחות ליברליות: כך, ב-2012 הוא תמך בהותרת ביטוח הבריאות "אובמה-קייר" על כנו. זה לא היה פשוט עבורו: דיווחים ממסדרונות בית המשפט סיפרו שהפך את עמדתו פעמיים לפני שהצטרף לצד הליברלי.

בית המשפט העליון בארצות הברית בעת הדיון על הכרה בנישואים חד-מיניים בכל מדינות ארה"ב, ב-28 באפריל 2015 (צילום: AP Photo/Dana Verkouteren)

ב-2018, אחרי שטראמפ הטיח ביקורת ארסית בשופט פדרלי בבית משפט לערעורים, שהקפיא צו נשיאותי המגביל כניסתם של מבקשי מקלט, פירסם רוברטס הודעה נדירה ובה כתב: "אין לנו שופטים של אובמה, שופטים של טראמפ, שופטים של בוש או שופטים של קלינטון. מה שיש לנו היא קבוצה יוצאת דופן של שופטים מסורים הפועלים באופן מיטבי".

"אין לנו שופטים של אובמה, שופטים של טראמפ, שופטים של בוש או שופטים של קלינטון. מה שיש לנו היא קבוצה יוצאת דופן של שופטים מסורים הפועלים באופן מיטבי"

בהרצאה שנשא באותה שנה אמר, בניסיון למצב את בית המשפט העליון כרשות הבלתי פוליטית, העניינית, במערכת שלטונית ההולכת והופכת יותר ויותר לעומתית: "אנחנו לא יושבים בשני צדיו של מעבר, אין לנו מחנות, אנחנו לא משרתים מפלגה אחת או אינטרס אחד. אנחנו משרתים אומה אחת".

בניגוד לישראל, שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מתמנים לכל חייהם. לרוברטס נכונו, אם כך, עוד שנים רבות בכס הנשיאות – וזמן רב כדי לגלות האם יחזור להתנדנד בין הצד השמרני לצד הליברלי או שמא רצף הפסיקות האחרונות מסמנות בכל זאת חציית קווים. זאת, כמובן, אם רק ישמור על בריאותו – וישתה הרבה מים.