נדיר למצוא מוצר כל כך מבוקש, שהוא באמת מאד חשוב, ועם זאת כלל לא אהוב כמו התקשורת. כולם קוטלים, מעטים מרוצים, והרוב מתרעמים אם מבקשים מהם שישלמו כמה פרוטות.

וכאילו אין די בכך, בימים אילו העיתונות בארה"ב קורעת את עצמה לגזרים במעין מלחמת תרבות בין-דורית.

המאבק במערכות החדשות משקף את המתרחש ברחובות. מצד אחד פרוגרסיבים צעירים התרים אחר כל מילה "לא נאותה". מולם ליברלים הדוגלים עדיין בערכים מיושנים כמו חופש הדיבור. על כולם משקיפים השמרנים של טראמפ, עמוסים עובדות חלופיות מהיקום המקביל והרותח שלהם.

המאבק במערכות החדשות משקף את המתרחש ברחובות. פרוגרסיבים צעירים התרים אחר מילה "לא נאותה". ליברלים וערכיהם המיושנים כחופש הדיבור, והשמרנים של טראמפ, עמוסי עובדות חלופיות מהיקום המקביל והרותח שלהם

הביטוי המעשי של רעידת האדמה הזאת הוא השלכה הדרגתית לפח של עקרון האובייקטיביות, אותו אידיאל חמקמק שהיווה את הבסיס לעיתונות המערבית במאה האחרונה. תמיד הייתה  עיתונות צהובה ומוטה, אבל עיתונות רצינית הייתה אובייקטיביות (ולו בעיני עצמה). זה היה העולם המקצועי שהצטרפתי אליו ככתב נוער בעיתון המקומי שלנו באזור פילדלפיה לפני 40 שנה.

בפיתול מרתק בעלילה, שרק מעטים חזו, העולם הזה עומד כעת במתקפה דווקא מטעם  השמאל, שהיה בעבר ידידותי לעיתונות. במקום תחקירים ודיווחים השמאל הפרוגרסיבי החדש והנרגן דורש "בהירות מוסרית" – עיתונות שנמצאת במאבק מתמיד לצדק חברתי, שמחליטה בלי שום ויכוח מי הרע ומאמינה שזה ברור, ורואה "פוגענות" בכל אשר תפנה.

אלה חדשות רעות עבור חברה (ותעשייה) שכבר סובלות קשות מהעובדה שהימין עוד קודם לכך ירד מן הפסים.

בערך בזמן שהימין התחיל לזלזל בהשכלה הגבוהה, לפני כ-30 שנה, הוא גם החל לצווח שהתקשורת האובייקטיבית כביכול בעצם מוטה (בנימין נתניהו הביא את זה פק"ל איתו משם). אין זה מפתיע: השמרנים הבחינו שרוב העיתונאים – כמו רוב האקדמאים – נוטים שמאלה פוליטית. הם נטו לתמוך בחופש הדיבור, המחשבה והשיח. אלה היו, לרגע, רעיונות של השמאל.

"ליברלים" אלה – בתקשורת כמו בחברה הרחבה – נטו להתנגד לרעיון שגזע, אתניות, לאום וכל זהות אחרת שהאדם לא בחר צריכה לגבור על זכויותיו האוניברסליות ומהותו כאינדיבידואל. זה לא בא טוב ללאומנים בימין – שכן  בשבט, כמו במשפחה, הנאמנות העיוורת גוברת על הכל. זו הייתה בעצם פוליטיקת הזהות הראשונה ומקורה דווקא בימין. דרך פריזמה זו, הימין לא טעה כאשר הבין שאובייקטיביות אינה בהכרח בעלת בריתו.

הביטוי המעשי של רעידת האדמה הזאת הוא השלכה הדרגתית לפח של עקרון האובייקטיביות, אותו אידיאל חמקמק שהיווה את הבסיס לעיתונות המערבית במאה האחרונה

ובכל זאת, כל עוד התנועה השמרנית בארה"ב יוצגה על ידי טיפוסים מהוגנים ומשעממים כמו בוש האב, או על ידי פרשנים מעודנים ומתוחכמים דוגמת ג'ורג' וויל, עדיין ניתן היה לקיים דיון לאומי על סמך יסודות משותפים. זה סיפור אחר כעת, כאשר הימין נשלט על ידי כת פופוליסטית, שתכונותיה הבסיסיות הן שנאת זרים, נטייה לתיאוריית קונספירציה, בוז למומחים ושנאה יוקדת ל"אליטות". השינוי נבע מגלובליזציה שדרדרה את מעמד הפועלים במערב, מאובדן ההגמוניה של הלבנים, ומהתנערות של המעמד המשכיל מהדת.

נראה כי מוציאים לאור של עיתונות רצינית (למעט קומץ חריגים כמו ה"וול סטריט ג'ורנל") לא צופים שימנים יחזרו אליהם בקרוב כלקוחות. קהל זה שבוי כעת חזק אצל פוקס ניוז, תחנות רדיו שמרניות, אתרי סקנדלים באינטרנט וכמובן בבית המשוגעים של המדיה החברתית.

בינתיים, האינטרנט הרס למו"לים את המודל העסקי. קוראים מעטים מוכנים לשלם ורוב הפרסום נדד לגוגל ופייסבוק היותר יעילים בטירגוט. כמחצית מהתקשורת בארה"ב פשוט נמחקה, העיתונות המקומית גוועת, והמו"לים מתחננים לכמה גרושים ממי שרק מוכן לתת.

הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד עוד צרכן אחר. הם בהחלט לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הדור הצעיר.

כאן לבה של המלחמה באובייקטיביות, שהיא קשורה גם לאדישות המדכדכת של הדור הצעיר במערב לאחותה של האובייקטיביות, הלא היא הדמוקרטיה הליברלית בכללותה. המהומה בתקשורת היא למעשה אסטרטגיה עסקית של רכישת אמונו של קהל הקוראים העתידי.

הרי בכל דור ודור מתעצבנים על הצעירים, שדבר לא מעריכים וחושבים שהכל יודעים. זה לא חדש. מה שחדש הוא קצב השינויים ועוצמת התהליכים. זה הבדל כמותי שהופך לאיכותי.

הדור הצעיר של היום זועם על כך שכדור הארץ נהרס, שקריירות ורשתות ביטחון חברתית הן נחלת העבר, שאי השוויון מבהיל ושהגזענות לא נעלמת. בארה"ב באופן ספציפי הם משתגעים מזה שהשיטה הפוליטית היא כל כך פושטת רגל שלא נראה שיש סיכוי להוציא נשק מידי רוצחי המונים, לגרום לרוב לנצח בבחירות, או לספק שירותי בריאות לכל. אפשר להבין את זעמם.

אבל יש הבדל בין להיות צודק ללהיות חכם. צעירים רבים מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו ועל עצמם. רבים מהם אינם מצביעים בבחירות ועוד מעזים לבקר את התוצאות העגומות; בדומה לכך הם רואים בעיתונות אובייקטיבית קנוניה של השכבה הפריבילגית בחברה. אכן, לאליטות תמיד יש עניין מועט בשינויים רדיקאליים, והם עדיין נאבקים את מאבקי האתמול. כנראה שליברלים בגיל העמידה לא מוכנים להיהרג על ענייני זהות מינית נזילה. אז הצעירים אימצו לעצמם את הטוויטר, ומשם עוררו מהומה גדולה מאד.

אבל יש הבדל בין להיות צודק ללהיות חכם. צעירים רבים מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו ועל עצמם. רבים מהם אינם מצביעים בבחירות ועוד מעזים לבקר את התוצאות העגומות

זו הסיבה לתהלוכת העיתונאים הבכירים שמוצאים את עצמם לאחרונה מושלכים מכל המדרגות בגין התעקשות יתר על חופש השיח (והחופש לעצבן, להעליב ואף לטעות). בימים האחרונים היו אלה אנדרו סאליבן ממגזין ניו יורק ובארי ווייס מהניו יורק טיימס. וייס התלוננה על עוינות בלתי נסבלת במערכת וטענה שננטשה על ידי המו"ל. סאליבן, אביר זכויות הלהט"בים משנות ה-90 שתמך בברק אובמה ומתכנן להצביע לג'ו ביידן, כתב שהקולגות לא סבלו את נטייתו ה"שמרנית" להתנגד ואף לבוז לפוליטיקת הזהויות. חטאו בכך שהוא אינו מאמין שיש לשפוט טענות על פי זהות הדובר.

ניתן לתהות מה היו חושבים עמיתיו של סאליבן על מרטין לותר קינג, שבנאומו האלמותי "יש לי חלום" מ-1963 תיאר חזון עיוור צבעים עבור ילדיו ונכדיו שהוא ההיפך המוחלט מפוליטיקת הזהויות. הד"ר קינג היה כנראה מתקשה להתקבל לעבודה בעתונות האמריקאית בת זמננו, לא בגלל צבע עורו אלא בגלל דעותיו הליברליות הכה פוגעניות.

ומה יהיה עם קהל הקוראים הליברלי? מה שיישאר לאלה שאינם שמרנים אך גם אינם רואים בהיסטוריה מאבק מתמיד של סכום אפס בין "מבנים חברתיים" מנוגדים? שלא חשים "טריגר" כל אימת שנתקלים בדעה שונה משלהם? שאינם מאמינים שאמירה מטופשת צריכה מיידית להרוס קריירה מוצלחת בת שנים?

הליברלים הללו, המתדלדלים במספרם אך עדיין חזקים, חשים מצור, בלבול, וחוסר הערכה. קוראים להם שמרנים, והם לא ידעו שהם כאלה. תמיד יהיה להם את ה"אקונומיסט" הנפלא – אבל יותר מזה כבר קשה להבטיח.

זו הסיבה לתהלוכת העיתונאים הבכירים שמוצאים עצמם לאחרונה מושלכים בגין התעקשות יתר על חופש השיח (והחופש לעצבן, להעליב ואף לטעות). בימים האחרונים היו אלה אנדרו סאליבן ממגזין ניו יורק ובארי ווייס מהניו יורק טיימס

האופנה החדשה הזו סותרת לחלוטין את האתוס העיתונאי שהדריך אותי במהלך שלושה עשורים בענף, רובם בסוכנות אי-פי. בין אם  סיקרנו את קוסובו או את עזה, את האיטי או את אפגניסטן, לא הרגשנו חוסר בהירות מוסרית בהתנהלות עיתונאית ששמה דגש עליון על עובדות, שהבינה שאמת לא נוחה היא עדיין אמת, ושהציגה פרשנות לא אקטיביסטית.

אני מודה שתמיד היו בעיות. אובייקטיביות מוגזמת יכולה להגחיך את העיתונאי שמתעקש על שוויון מוסרי שלא קיים ולא מוכנה אפילו לרמוז על שום עמדה (סטלין הורה להרוג את המשוררים בכלא לובינקה; המשוררים לעומת זאת אמרו שההחלטה של ​​סטלין אינה הוגנת). מעבר לכך, עצם הקביעה שנושא מסויים ראוי לסיקור היא סובייקטיבית. ולבסוף, כל מה שכולנו אומרים ועושים הוא תוצר של סך כל חוויותינו האישיות – כך שגיוון מערכות החדשות הוא תהליך מבורך שישפר את המוצר.

מעולם לא הרגשתי נוח לטעון שדעותיהם האישיות של העיתונאים והרקע שלהם לא משפיעים בכלל על העבודה. אבל רוב הקולגות שלי בהחלט עשו כמיטב יכולתם להיות הוגנים. הם באמת ניסו לכבד את הגבול בין דיווח לפרשנות, בין פרשנות לדעה.

אם מעתה לא ינסו אפילו להיות אובייקטיביים, אז הכל יהיה תקף באותה מידה. במצב כזה אי אפשר להגיע לאמת משותפת – או אובייקטיבית. חברה חופשית ושוק חופשי זקוקים לאמת. וותר על אובייקטיביות כמטרה, והכול הופך לדעה, ומחצית הקהל שלך מפסיק להקשיב.

זוהי תקופה גרועה לעשות טעות כזו. ברחבי  העולם הדמוקרטי הפוליטיקה לא מתפקדת כי אנשים הפסיקו להקשיב, ספונים בעולם הקטן והמוגן שלהם בחסות האלגוריתם.

בין אם סיקרנו את קוסובו או את עזה, האיטי או אפגניסטן, לא הרגשנו חוסר בהירות מוסרית בהתנהלות עיתונאית ששמה דגש עליון על עובדות, שהבינה שאמת לא נוחה היא עדיין אמת, ושהציגה פרשנות לא אקטיביסטית

"בהירות מוסרית" יכולה בקלות לגלוש לקנאות, ותתקשה תמיד לשכנע; מה שברור לצד אחד לא יהיה ברור לצד השני. לשכנע זו עבודה קשה, כנראה יותר מאי פעם בעבר. הדרך היחידה לשכנע היא להישמע. על זה הם מוותרים, לטובת טהרנות וצדקנות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com