אין ספק, ממשלת ישראל – ממשלת האחדות/קורונה – ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים בתקופה זו. פוליטיים-קואליציוניים, פוליטיים-מפלגתיים, כלכליים, ציבוריים וכמובן בריאותיים.

תקופת ממשלת המעבר, לפני השבעת הממשלה הנוכחית, הביאה למצב בו הממשלה הקודמת יכולה היתה לעשות כמעט כל העולה על רוחה, מפני שהתלות שלה באמון הכנסת לא היתה קיימת. כך, הכנסת כמעט לא היתה רלוונטית (עד לא רלוונטית בכלל) לאורך כל מה שמכונה "הגל הראשון" של הקורונה. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי מובהק בכך שרוב ועדות הכנסת כלל לא פעלו ולא תפקדו בתקופה ההיא.

תקופת ממשלת המעבר, לפני השבעת הממשלה הנוכחית, הביאה למצב בו הממשלה הקודמת יכולה היתה לעשות כמעט כל העולה על רוחה, מפני שהתלות שלה באמון הכנסת לא היתה קיימת

אבל מאז הושבעה ממשלה חדשה בישראל, שנהנית מאמון הכנסת. הכנסת אט-אט חזרה לתפקד, והוקמה בין היתר "ועדת הקורונה" ('הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה'). עם זאת, מצב משברי מחייב קבלת החלטות מהירה ויעילה, והממשלה הרגישה שיש לה צורך בהמשך השליטה על הנעשה (לפחות עקרונית) ויצרה את "חוק הקורונה הגדול" כמענה לפקיעת תוקפן של תקנות שעת החירום הקודמות.

הצעת החוק, שנדונה בימים אלה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, אמורה להסדיר את תהליכי קבלת ההחלטות בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת בנושא המדיניות והאכיפה של הנחיות הקורונה.

עוד קודם לכן, אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית – ברוב של 29 מול 24(!) – את הסמכת הממשלה לשנות מדיניות (התקהלויות וכו') מבלי לקבל את אישור הכנסת, וזאת עד ה-6 באוגוסט. הטיעונים בעד היו, שיש לפעול בנחרצות ובאופן מיידי לאור השינוי התמידי של המשבר, והכנסת רק תהיה "מקל בגלגלים". באופן פרדוקסלי, דווקא חקיקת חוק זה באישון הליל מוכיחה, שכשהממשלה רוצה, היא מעבירה חוקים כרצונה.

"חוק הקורונה הגדול" המסתמן, יפקיע כל סמכות מוועדת הקורונה – שהוקמה על מנת להתמודד עם המשבר באופן מסודר ומבוקר, שנותן במה לדעות ועמדות מקצועיות שונות – ויעניק את הזכות לדון במדיניות הממשלה לוועדות כנסת אחרות.

אותם דיונים בוועדות הכנסת על התקנות, כמסתמן, יהיו רק בדיעבד והן יונחו על שולחן הוועדה רק לאחר שהממשלה כבר אישרה אותן, וזאת לתקופה של שבועיים. באותה תקופה תוכל אותה ועדה לאשר או לשנות את תוקף תקנות הממשלה.

הטיעונים בעד החוק היו, שיש לפעול בנחרצות ובאופן מיידי לאור השינוי התמידי של המשבר, והכנסת רק תהיה "מקל בגלגלים". באופן פרדוקסלי, דווקא חקיקת חוק זה באישון הליל מוכיחה, שכשהממשלה רוצה היא מעבירה חוקים כרצונה

אין ספק, עתות משבר דורשות התנהלות אחרת, אבל התנהלות שתחתור עוד יותר תחת מוסד הכנסת, שממנו נובעת סמכותה של הממשלה (ולא להיפך)? האם זהו המתווה הרצוי? האם זהו המתווה שיעניק לציבור בטחון בתהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה ונבחרי/ות הציבור? הרשות המחוקקת היא הריבון הנבחר, לא הממשלה (בשיטת הממשל הישראלית).

ואיך עניין ה"בדיעבד" אמור לעבוד? איך הציבור יתנהל במצב כזה? כיצד פיזור הדיון על פני ועדות כנסת שונות יתבצע בפועל? האם יתבצע תיאום ביניהן? הדיונים בוועדת חוקה, חוק ומשפט על מתווה החוק רק ממחישים עד כמה דיונים מעמיקים בכנסת הם חשובים ומהותיים. אין לשנות סדרי עולם ללא הבנה מעמיקה של משמעותם, ובוודאי לא להכריע לטובתם על בסיס של 29 מול 24.

הצורך לשים עימותים קואליציוניים-מפלגתיים בצד

בשעת משבר מהקשים שנראו פה בעשורים האחרונים (אולי מאז מלחמת יום הכיפורים), הציבור נאלץ לשמוע ויכוחים מיותרים ומביישים בין חברי/ות כנסת בוועדות הכנסת ובפלטפורמות מדיה חברתית שונות – בין חברי/ות הקואליציה, ואף בתוך מפלגות (וראו העימותים בין ישראל כ"ץ לבין מיקי זוהר).

זה מה שהציבור צריך לשמוע ולראות בימים כאלה? תארו לכם שבאמצע הלחימה הסיזיפית בתעלת סואץ ב-1973, הציבור הישראלי היה שומע מריבות על רקע אישי ופוליטי בין הקודקודים הכי חשובים שלו. אלה שאמורים להשרות בו בטחון ואמונה. זו ההקבלה הנדרשת.

תארו לכם שבאמצע הלחימה הסיזיפית בתעלת סואץ ב-1973, הציבור הישראלי היה שומע מריבות על רקע אישי ופוליטי בין הקודקודים הכי חשובים שלו. אלה שאמורים להשרות בו בטחון ואמונה

הקורונה עדיין כאן, וכנראה שגם הפוליטיקה המפלגתית הקטנה. אנשים מתקשים to step up ולהראות דוגמה וממלכתיות. ממשלת הקורונה התאחדה לה יחדיו כדי להתמודד עם משבר הקורונה לטובת עם ישראל, ולא משום סיבה אחרת.

הצורך הברור בשינוי שיטת הבחירות בישראל

מעל לכל, התקופה האחרונה ממחישה יותר מכל את הצורך הבוער בשינוי שיטת הבחירות בישראל. אם הדבר לא היה ברור עד כה, כעת הוא זועק לשמיים. העם משווע לקשר ישיר עם נבחריו, קשר שאיננו קיים בשיטה הנוכחית.

כרגע, אנו בוחרים מפלגה (לא אדם) על בסיס רשימה סגורה בלתי ניתנת לשינוי ביום הבחירות. בנוסף, כיום מספר המפלגות שמקיימות דמוקרטיה פנימית (דוגמת פריימריז) הולך ופוחת. ואפילו בליכוד, שמתגאה בדמוקרטיה הפנימית שלה, המינויים הנוכחיים לתפקידי שר/ה הוכיחו שהפריימריז שווה לקליפת השום, כשהמינויים התבצעו על בסיס "מי כיהן כשר בממשלה הקודמת" (מסיבות פוליטיות), ולא על בסיס תוצאות הפריימריז האחרונים בליכוד.

נוספת לכך העובדה, שרשימה סגורה איננה מאפשרת שום יכולת "ענישה" מצד הציבור כלפי ח"כים/ות באופן ישיר ואישי. הרשימה הסגורה מציבה מצב של take-it-or-leave-it, הכל או כלום. ומה אם אזרח מסוים רוצה את ח"כ X בכנסת, אבל לא יכול לסבול מצב בו ח"כ Y יהיה שם? אין לאותו אזרח כמעט שום יכולת השפעה על מי יכלל באותה רשימה. וכך מגיעים למצב שפעם אחר פעם, ח"כים שמבצעים טעויות קשות (בכל מיני תחומים), חוזרים לעוד ועוד קדנציות, ללא שום יכולת "הדחה".

רשימה סגורה איננה מאפשרת שום יכולת "ענישה" מצד הציבור כלפי ח"כים/ות באופן ישיר ואישי. הרשימה הסגורה מציבה מצב של take-it-or-leave-it, הכל או כלום

נראה שאין מנוס, ועל מנת ליצור קשר ישיר ומשמעותי בין הבוחרים/ות לבין הנבחרים/ות, יש להכניס מוטיב של בחירה אישית-אזורית לשיטת הבחירות שלנו. למשל 50% מן הכנסת תבחר בשיטה הארצית הנוכחית (על בסיס רשימה פתוחה/פתוחה חלקית), ו-50% על בסיס אישי-אזורי. אותם 50% שיבחרו על בסיס אישי יהיו מחויבים בראש ובראשונה לאלה שבחרו בהם, שכן לא יוכלו להמלט מחובת האחריות כלפיהם/ן על מנת להבחר גם בפעם הבאה. כאן כבר לא יוכלו להיות יותר טריקים של להתחבא מאחורי/בתוך רשימה כזו או אחרת, ללא שום נשיאה באחריות על מעשים/אמירות.

הצורך בהליך קבלת החלטות סדור ברגעי משבר

המשבר הנוכחי גם הוכיח מעל כל צל של ספק, שמדינת ישראל איננה ערוכה – מבנית וארגונית – להתמודדות עם תופעות דוגמת הקורונה. בתחילה זה היה מצב נתון, שכן הקורונה הגיעה כהפתעה (אסטרטגית?) – למרות התרעות רלוונטיות כאלה ואחרות, שהתריעו על בואה – וההתנהלות היתה מיום ליום, משבוע לשבוע. וניתן להבין זאת.

אבל מאז, תקופת הדעיכה בתחלואה היתה אמורה לשמש קרקע יציבה להקמת התשתית הארגונית של ניהול המשבר המתגלגל. לצערנו, אנחנו עדים רק ליותר בלבול וחוסר יציבות מבני. אפשר לשנות החלטות – במיוחד בתרחיש הנוכחי, שמציב רמת אי-ודאות גבוהה לכל העוסקים בו – אבל לא יכול להיות שהתהליך יתנהל בצורה מפוזרת, חסרת ארגון קוהרנטי, שמובילה להתנגשות בין גופים שאמורים לשתף פעולה לטובת עם ישראל.

ההתכסחויות סביב "ועדת הקורונה" אינם מה שעם ישראל רוצה לראות עכשיו. תתווכחו, בשביל זה אתם שם, אבל בצורה עניינית ושקופה, לא ילדותית ומפלגת. הצורך בסנכרון עבודת הממשלה והכנסת זועק לשמיים. אי-הסכמות הן חלק מהמשחק, אבל לא שינוי סדרי עולם של תפקיד הכנסת במארג הפוליטי-חוקתי שלנו.

לא יתכן שהתהליך יתנהל בצורה מפוזרת, שמובילה להתנגשות בין גופים. ההתכסחויות סביב "ועדת הקורונה" אינם מה שעם ישראל רוצה לראות עכשיו. תתווכחו, אבל בצורה עניינית ושקופה, לא ילדותית ומפלגת

כמו-כן, יש צורך ביצירת מנגנון מתכלל ברור (ולא בטוח שהמל"ל למשל הוא התשובה הארגונית לכך), כזה שיאפשר בחינת דעות שונות עד לקבלת החלטה. כרגע יש יותר מדי גופים ויותר מדי התנגשויות. קשה לתפוס שבכל בוקר אנחנו מתעוררים ל"מבזק" של אמ"ן על נתוני התחלואה היומיים. אמ"ן אמור להתעסק בנושאים כאלה? ואם הוא נכנס לואקום בלית ברירה, המשמעות היא שיש לו פחות קשב לדברים שהוא אמור להתעסק בהם (הן מבחינת כח אדם והן מבחינת השקעת משאבים).

הבטיחו לנו "קבינט פיוס לאומי", ויפה שעה אחת קודם

ט' באב בפתח, וכולנו יודעים/ות מה יום זה מסמל בהסטוריה היהודית. מעבר להיבטים הדתיים שביום חשוב זה, יש לו משמעות חברתית לא פחותה. בימים בהם אנו עדים להפגנות חשובות מאוד מבחינה דמוקרטית, ושלעתים, לצערנו, נגררות לאלימות ולעימותים פיסיים, חשוב להזכיר: מדינת ישראל מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

ההגדרה הזו חייבת להיות נכונה דווקא ברגעי משבר. בשגרה זו לא חוכמה. מצד אחד, הממשלה חייבת להבין שזהו חוסר אחריות משווע להתייחס למפגינים/ות בצבעים פוליטיים. נכון, יש טרמפיסטים, מכל מיני סיבות, וחלקם מסוכנים ויש לטפל בהם במסגרת החוק, אבל עושה רושם שרוב רובם של המוחים יוצאים מהבית כי יש להם מה לזעוק ולהגיד (והם מגיעים גם מימין וגם משמאל). ואם לא יקשיבו להם, זה רק ילך ויחמיר.

ונכון, חלק מהגוון של המחאה הוא גם פוליטי. אז מה? מחאה פוליטית היא אסורה בדמוקרטיה? צריך להתעלם ממנה, ולפטור אותה בזה שאומרים שזו מחאה של "השמאל"…? שלטון חזק (או שמתיימר להיות חזק) אמור לדעת להתמודד גם עם הפגנות פוליטיות, במיוחד ברגעי משבר.

ונכון, חלק מהגוון של המחאה הוא גם פוליטי. אז מה? מחאה פוליטית אסורה בדמוקרטיה? צריך להתעלם ממנה, ולפטור אותה בזה שאומרים שזו מחאה של "השמאל"? שלטון חזק אמור לדעת להתמודד עם הפגנות פוליטיות

אבל כאן מגיע גם הצד השני של המטבע – על המפגינים/ות לא לחצות קווים שכבר חצינו בעבר, והסתיימו ברצח ראש ממשלה. ההפגנות הקשות, שאף אחד לא עצר בשנות ה-90', הובילו לאווירה של רצח, שלא התרחש בתוך יום. הכל התבשל לאט לאט, עד שנרצח כאן ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית. אסור שאווירה כזו, ובטח שלא תוצאה כזו, יחזרו על עצמם.

מכל קצוות הקשת הפוליטית, יש להנמיך את הלהבות, ומהר. לקחת אחריות על הנעשה ולא להסיט את האש למקומות אחרים. האם למדנו את לקחי ההסטוריה היהודית, הרחוקה והקרובה? מנהיגות נמדדת בשעת מבחן, ושעת המבחן הנוכחית מרובת אתגרים. חייבים לשים בצד חיכוכים מיותרים, ולהתמקד בעיקר. הבטיחו לנו קבינט פיוס לאומי, לא? ("הממשלה תפעל באופן מהותי ומעשי כדי לגשר בין כל חלקי העם והמדינה ותפעל מתוך תפיסה של פיוס לאומי ולשם כך יוקם קבינט פיוס אשר ירכז את כלל הפעולות בתחום זה").

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.