אין ספק, ממשלת ישראל – ממשלת האחדות/קורונה – ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים בתקופה זו. פוליטיים-קואליציוניים, פוליטיים-מפלגתיים, כלכליים, ציבוריים וכמובן בריאותיים.

תקופת ממשלת המעבר, לפני השבעת הממשלה הנוכחית, הביאה למצב בו הממשלה הקודמת יכולה היתה לעשות כמעט כל העולה על רוחה, מפני שהתלות שלה באמון הכנסת לא היתה קיימת. כך, הכנסת כמעט לא היתה רלוונטית (עד לא רלוונטית בכלל) לאורך כל מה שמכונה "הגל הראשון" של הקורונה. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי מובהק בכך שרוב ועדות הכנסת כלל לא פעלו ולא תפקדו בתקופה ההיא.

תקופת ממשלת המעבר, לפני השבעת הממשלה הנוכחית, הביאה למצב בו הממשלה הקודמת יכולה היתה לעשות כמעט כל העולה על רוחה, מפני שהתלות שלה באמון הכנסת לא היתה קיימת

אבל מאז הושבעה ממשלה חדשה בישראל, שנהנית מאמון הכנסת. הכנסת אט-אט חזרה לתפקד, והוקמה בין היתר "ועדת הקורונה" ('הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה'). עם זאת, מצב משברי מחייב קבלת החלטות מהירה ויעילה, והממשלה הרגישה שיש לה צורך בהמשך השליטה על הנעשה (לפחות עקרונית) ויצרה את "חוק הקורונה הגדול" כמענה לפקיעת תוקפן של תקנות שעת החירום הקודמות.

הצעת החוק, שנדונה בימים אלה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, אמורה להסדיר את תהליכי קבלת ההחלטות בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת בנושא המדיניות והאכיפה של הנחיות הקורונה.

עוד קודם לכן, אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית – ברוב של 29 מול 24(!) – את הסמכת הממשלה לשנות מדיניות (התקהלויות וכו') מבלי לקבל את אישור הכנסת, וזאת עד ה-6 באוגוסט. הטיעונים בעד היו, שיש לפעול בנחרצות ובאופן מיידי לאור השינוי התמידי של המשבר, והכנסת רק תהיה "מקל בגלגלים". באופן פרדוקסלי, דווקא חקיקת חוק זה באישון הליל מוכיחה, שכשהממשלה רוצה, היא מעבירה חוקים כרצונה.

"חוק הקורונה הגדול" המסתמן, יפקיע כל סמכות מוועדת הקורונה – שהוקמה על מנת להתמודד עם המשבר באופן מסודר ומבוקר, שנותן במה לדעות ועמדות מקצועיות שונות – ויעניק את הזכות לדון במדיניות הממשלה לוועדות כנסת אחרות.

אותם דיונים בוועדות הכנסת על התקנות, כמסתמן, יהיו רק בדיעבד והן יונחו על שולחן הוועדה רק לאחר שהממשלה כבר אישרה אותן, וזאת לתקופה של שבועיים. באותה תקופה תוכל אותה ועדה לאשר או לשנות את תוקף תקנות הממשלה.

הטיעונים בעד החוק היו, שיש לפעול בנחרצות ובאופן מיידי לאור השינוי התמידי של המשבר, והכנסת רק תהיה "מקל בגלגלים". באופן פרדוקסלי, דווקא חקיקת חוק זה באישון הליל מוכיחה, שכשהממשלה רוצה היא מעבירה חוקים כרצונה

אין ספק, עתות משבר דורשות התנהלות אחרת, אבל התנהלות שתחתור עוד יותר תחת מוסד הכנסת, שממנו נובעת סמכותה של הממשלה (ולא להיפך)? האם זהו המתווה הרצוי? האם זהו המתווה שיעניק לציבור בטחון בתהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה ונבחרי/ות הציבור? הרשות המחוקקת היא הריבון הנבחר, לא הממשלה (בשיטת הממשל הישראלית).

ואיך עניין ה"בדיעבד" אמור לעבוד? איך הציבור יתנהל במצב כזה? כיצד פיזור הדיון על פני ועדות כנסת שונות יתבצע בפועל? האם יתבצע תיאום ביניהן? הדיונים בוועדת חוקה, חוק ומשפט על מתווה החוק רק ממחישים עד כמה דיונים מעמיקים בכנסת הם חשובים ומהותיים. אין לשנות סדרי עולם ללא הבנה מעמיקה של משמעותם, ובוודאי לא להכריע לטובתם על בסיס של 29 מול 24.

הצורך לשים עימותים קואליציוניים-מפלגתיים בצד

בשעת משבר מהקשים שנראו פה בעשורים האחרונים (אולי מאז מלחמת יום הכיפורים), הציבור נאלץ לשמוע ויכוחים מיותרים ומביישים בין חברי/ות כנסת בוועדות הכנסת ובפלטפורמות מדיה חברתית שונות – בין חברי/ות הקואליציה, ואף בתוך מפלגות (וראו העימותים בין ישראל כ"ץ לבין מיקי זוהר).

זה מה שהציבור צריך לשמוע ולראות בימים כאלה? תארו לכם שבאמצע הלחימה הסיזיפית בתעלת סואץ ב-1973, הציבור הישראלי היה שומע מריבות על רקע אישי ופוליטי בין הקודקודים הכי חשובים שלו. אלה שאמורים להשרות בו בטחון ואמונה. זו ההקבלה הנדרשת.

תארו לכם שבאמצע הלחימה הסיזיפית בתעלת סואץ ב-1973, הציבור הישראלי היה שומע מריבות על רקע אישי ופוליטי בין הקודקודים הכי חשובים שלו. אלה שאמורים להשרות בו בטחון ואמונה

הקורונה עדיין כאן, וכנראה שגם הפוליטיקה המפלגתית הקטנה. אנשים מתקשים to step up ולהראות דוגמה וממלכתיות. ממשלת הקורונה התאחדה לה יחדיו כדי להתמודד עם משבר הקורונה לטובת עם ישראל, ולא משום סיבה אחרת.

הצורך הברור בשינוי שיטת הבחירות בישראל

מעל לכל, התקופה האחרונה ממחישה יותר מכל את הצורך הבוער בשינוי שיטת הבחירות בישראל. אם הדבר לא היה ברור עד כה, כעת הוא זועק לשמיים. העם משווע לקשר ישיר עם נבחריו, קשר שאיננו קיים בשיטה הנוכחית.

כרגע, אנו בוחרים מפלגה (לא אדם) על בסיס רשימה סגורה בלתי ניתנת לשינוי ביום הבחירות. בנוסף, כיום מספר המפלגות שמקיימות דמוקרטיה פנימית (דוגמת פריימריז) הולך ופוחת. ואפילו בליכוד, שמתגאה בדמוקרטיה הפנימית שלה, המינויים הנוכחיים לתפקידי שר/ה הוכיחו שהפריימריז שווה לקליפת השום, כשהמינויים התבצעו על בסיס "מי כיהן כשר בממשלה הקודמת" (מסיבות פוליטיות), ולא על בסיס תוצאות הפריימריז האחרונים בליכוד.

נוספת לכך העובדה, שרשימה סגורה איננה מאפשרת שום יכולת "ענישה" מצד הציבור כלפי ח"כים/ות באופן ישיר ואישי. הרשימה הסגורה מציבה מצב של take-it-or-leave-it, הכל או כלום. ומה אם אזרח מסוים רוצה את ח"כ X בכנסת, אבל לא יכול לסבול מצב בו ח"כ Y יהיה שם? אין לאותו אזרח כמעט שום יכולת השפעה על מי יכלל באותה רשימה. וכך מגיעים למצב שפעם אחר פעם, ח"כים שמבצעים טעויות קשות (בכל מיני תחומים), חוזרים לעוד ועוד קדנציות, ללא שום יכולת "הדחה".

רשימה סגורה איננה מאפשרת שום יכולת "ענישה" מצד הציבור כלפי ח"כים/ות באופן ישיר ואישי. הרשימה הסגורה מציבה מצב של take-it-or-leave-it, הכל או כלום

נראה שאין מנוס, ועל מנת ליצור קשר ישיר ומשמעותי בין הבוחרים/ות לבין הנבחרים/ות, יש להכניס מוטיב של בחירה אישית-אזורית לשיטת הבחירות שלנו. למשל 50% מן הכנסת תבחר בשיטה הארצית הנוכחית (על בסיס רשימה פתוחה/פתוחה חלקית), ו-50% על בסיס אישי-אזורי. אותם 50% שיבחרו על בסיס אישי יהיו מחויבים בראש ובראשונה לאלה שבחרו בהם, שכן לא יוכלו להמלט מחובת האחריות כלפיהם/ן על מנת להבחר גם בפעם הבאה. כאן כבר לא יוכלו להיות יותר טריקים של להתחבא מאחורי/בתוך רשימה כזו או אחרת, ללא שום נשיאה באחריות על מעשים/אמירות.

הצורך בהליך קבלת החלטות סדור ברגעי משבר

המשבר הנוכחי גם הוכיח מעל כל צל של ספק, שמדינת ישראל איננה ערוכה – מבנית וארגונית – להתמודדות עם תופעות דוגמת הקורונה. בתחילה זה היה מצב נתון, שכן הקורונה הגיעה כהפתעה (אסטרטגית?) – למרות התרעות רלוונטיות כאלה ואחרות, שהתריעו על בואה – וההתנהלות היתה מיום ליום, משבוע לשבוע. וניתן להבין זאת.

אבל מאז, תקופת הדעיכה בתחלואה היתה אמורה לשמש קרקע יציבה להקמת התשתית הארגונית של ניהול המשבר המתגלגל. לצערנו, אנחנו עדים רק ליותר בלבול וחוסר יציבות מבני. אפשר לשנות החלטות – במיוחד בתרחיש הנוכחי, שמציב רמת אי-ודאות גבוהה לכל העוסקים בו – אבל לא יכול להיות שהתהליך יתנהל בצורה מפוזרת, חסרת ארגון קוהרנטי, שמובילה להתנגשות בין גופים שאמורים לשתף פעולה לטובת עם ישראל.

ההתכסחויות סביב "ועדת הקורונה" אינם מה שעם ישראל רוצה לראות עכשיו. תתווכחו, בשביל זה אתם שם, אבל בצורה עניינית ושקופה, לא ילדותית ומפלגת. הצורך בסנכרון עבודת הממשלה והכנסת זועק לשמיים. אי-הסכמות הן חלק מהמשחק, אבל לא שינוי סדרי עולם של תפקיד הכנסת במארג הפוליטי-חוקתי שלנו.

לא יתכן שהתהליך יתנהל בצורה מפוזרת, שמובילה להתנגשות בין גופים. ההתכסחויות סביב "ועדת הקורונה" אינם מה שעם ישראל רוצה לראות עכשיו. תתווכחו, אבל בצורה עניינית ושקופה, לא ילדותית ומפלגת

כמו-כן, יש צורך ביצירת מנגנון מתכלל ברור (ולא בטוח שהמל"ל למשל הוא התשובה הארגונית לכך), כזה שיאפשר בחינת דעות שונות עד לקבלת החלטה. כרגע יש יותר מדי גופים ויותר מדי התנגשויות. קשה לתפוס שבכל בוקר אנחנו מתעוררים ל"מבזק" של אמ"ן על נתוני התחלואה היומיים. אמ"ן אמור להתעסק בנושאים כאלה? ואם הוא נכנס לואקום בלית ברירה, המשמעות היא שיש לו פחות קשב לדברים שהוא אמור להתעסק בהם (הן מבחינת כח אדם והן מבחינת השקעת משאבים).

הבטיחו לנו "קבינט פיוס לאומי", ויפה שעה אחת קודם

ט' באב בפתח, וכולנו יודעים/ות מה יום זה מסמל בהסטוריה היהודית. מעבר להיבטים הדתיים שביום חשוב זה, יש לו משמעות חברתית לא פחותה. בימים בהם אנו עדים להפגנות חשובות מאוד מבחינה דמוקרטית, ושלעתים, לצערנו, נגררות לאלימות ולעימותים פיסיים, חשוב להזכיר: מדינת ישראל מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

ההגדרה הזו חייבת להיות נכונה דווקא ברגעי משבר. בשגרה זו לא חוכמה. מצד אחד, הממשלה חייבת להבין שזהו חוסר אחריות משווע להתייחס למפגינים/ות בצבעים פוליטיים. נכון, יש טרמפיסטים, מכל מיני סיבות, וחלקם מסוכנים ויש לטפל בהם במסגרת החוק, אבל עושה רושם שרוב רובם של המוחים יוצאים מהבית כי יש להם מה לזעוק ולהגיד (והם מגיעים גם מימין וגם משמאל). ואם לא יקשיבו להם, זה רק ילך ויחמיר.

ונכון, חלק מהגוון של המחאה הוא גם פוליטי. אז מה? מחאה פוליטית היא אסורה בדמוקרטיה? צריך להתעלם ממנה, ולפטור אותה בזה שאומרים שזו מחאה של "השמאל"…? שלטון חזק (או שמתיימר להיות חזק) אמור לדעת להתמודד גם עם הפגנות פוליטיות, במיוחד ברגעי משבר.

ונכון, חלק מהגוון של המחאה הוא גם פוליטי. אז מה? מחאה פוליטית אסורה בדמוקרטיה? צריך להתעלם ממנה, ולפטור אותה בזה שאומרים שזו מחאה של "השמאל"? שלטון חזק אמור לדעת להתמודד עם הפגנות פוליטיות

אבל כאן מגיע גם הצד השני של המטבע – על המפגינים/ות לא לחצות קווים שכבר חצינו בעבר, והסתיימו ברצח ראש ממשלה. ההפגנות הקשות, שאף אחד לא עצר בשנות ה-90', הובילו לאווירה של רצח, שלא התרחש בתוך יום. הכל התבשל לאט לאט, עד שנרצח כאן ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית. אסור שאווירה כזו, ובטח שלא תוצאה כזו, יחזרו על עצמם.

מכל קצוות הקשת הפוליטית, יש להנמיך את הלהבות, ומהר. לקחת אחריות על הנעשה ולא להסיט את האש למקומות אחרים. האם למדנו את לקחי ההסטוריה היהודית, הרחוקה והקרובה? מנהיגות נמדדת בשעת מבחן, ושעת המבחן הנוכחית מרובת אתגרים. חייבים לשים בצד חיכוכים מיותרים, ולהתמקד בעיקר. הבטיחו לנו קבינט פיוס לאומי, לא? ("הממשלה תפעל באופן מהותי ומעשי כדי לגשר בין כל חלקי העם והמדינה ותפעל מתוך תפיסה של פיוס לאומי ולשם כך יוקם קבינט פיוס אשר ירכז את כלל הפעולות בתחום זה").

רכז התכנית הבינ"ל בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור עשירי בארץ, אוהב ועוקב אחרי ספורט מכל הסוגים (כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, בייסבול…).

במאי 2017, הלכתי עם אחותי וגיסתי לערב בלתי נשכח שבו יחד עם 50,000 צופים וצופות, זכינו לראות את גיבורת הילדות שלנו מפזזת על במה עם השירים האהובים שגדלנו עליהם. היא חדרה לתודעה הציבורית כשהיתה רק בת 16, אבל הקריירה שלה החלה כבר עשור קודם לכן.

היא בת גילי, היא מוכשרת בעולמות השירה והריקוד, מאחוריה שלושה עשורים של עשייה עשירה, אבל שלא כמוני, היא אינה שולטת בנעשה בחייה. היא כלואה במערכת יחסים רקובה ורעילה עם אביה ואינה רשאית לקבל החלטות על היבטים טריוויאליים ביומיום שלה.

היא בת גילי, מאחוריה 3 עשורים של עשייה, אבל שלא כמוני, היא אינה שולטת בנעשה בחייה, כלואה במערכת יחסים רקובה ורעילה עם אביה ואינה רשאית לקבל החלטות על היבטים טריוויאליים ביומיום שלה

השבוע יצא ספר הביכורים שלי "כלואות", שעוסק בשתלטנות קיצונית בזוגיות ומבוסס על המחקר שלי בו ראיינתי עשרות נשים שחיות בזוגיות כזו. אך הדברים בספר רלוונטיים לא רק לזוגיות אלא למערכות יחסים נוספות.

עטיפת הספר "כלואות" של ד"ר אילנה קוורטין

כמי שעוקבת במשך שנים אחרי סיפורה הטרגי על בריטני ספירס, גיליתי שהנושא רלוונטי שבעתיים גם למתרחש בחייה של הכוכבת והאומללה.

בסרט FRAMING BRITNEY SPEARS שיצא בפברואר 2021, נפתח לעיני הצופים והצופות צוהר מטלטל אל תוך חייה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות בדורנו. בריטני לא השתתפה בהכנת הסרט (היא אינה מורשית להיחשף לתקשורת ללא אישור או הכוונה), ונקודת המבט שמוצגת בו כוללת מרואיינים ומרואיינות שהסכימו לשוחח עם הכתבים והעורכים של הניו יורק טיימס על הסיפור שמזעזע את כל תומכיה ואוהדיה של בריטני בעולם.

החל משנת 2008 חיה בריטני את חייה תחת צו משפטי מסוג "קונסרבטורשיפ" שמשמעו שליטה בחיים של אחר או אחרת. בישראל הדבר דומה לצו אפוטרופסות, אך גם בישראל וגם בארה"ב, זהו צו שמוענק על בסיס גיל וחוסר מסוגלות או תפקוד.

בניגוד לכך, הצו שניתן לאביה של בריטני הוא יחיד מסוגו ומאז ועד היום לא הוענק צו דומה לשליטה על חייה של אישה צעירה, מתפקדת, שפויה ועובדת. הצו אף ייחודי בכך שהוא כולל שני חלקים – חלק אחד של אפוטרופסות על כל נכסיה וחלק נוסף של אפוטרופסות עליה כבנאדם.

הצו שניתן לאביה של בריטני יחיד מסוגו. מאז ועד היום לא הוענק צו דומה לשליטה על חיי אישה צעירה, מתפקדת, שפויה ועובדת. הצו ייחודי אף בכך שהוא כולל 2 חלקים – אפוטרופסות על כל נכסיה ועליה כאדם

כמי שעוקבת אחרי חשבון האינסטגרם של בריטני, וגם אחרי זה של תומכיה ואוהדיה בעולם שפעילים מסביב לשעון כדי להציל אותה (חפשו את #FREEBRITNEY), אני נחשפת, כמו מיליוני עוקבים אחרים, לגוונים מסויימים בחייה. הודעותיה רצופות האימוג'י, סרטונים יומיומיים של ריקודים שהיא רוקדת עם עצמה, ושלל פוסטים תמוהים, מציגים תמונה של אישה שכלואה בתוך ביתה ונשלטת על ידי אחרים שמתחזים כרוצי טובתה.

View this post on Instagram

A post shared by Britney Spears (@britneyspears)

בריטני היא פרפורמרית רצינית. בכל הופעותיה היא טוטאלית – היא רוקדת, שרה, ולרוב היא אף הבימאית והמפיקה של הקליפים ושל ההופעות שלה. היא מכוונת מבחינה אומנותית את כל מה שהיא עושה – היא יוצרת ומובילה ועושה הכל במקצוענות ששמורה למעטות. אין ויכוח כי היא אחת מזמרות הפופ המשפיעות בדורנו.

על רקע זה צורמת ובלתי נתפסת העובדה שכל הכסף שהרוויחה בריטני בקריירה עתירת התהילה שלה, נשלל ממנה והיא מתקיימת על קצבה זעומה. את בניה האהובים היא רואה לעיתים רחוקות. אביה שולט במי היא תראה, מי יקיף אותה, עם מי תדבר, והאם תיחשף לתקשורת. גם בבגדיה ובסדרי העבודה שלה. בהוראתו, היא מטופלת בכדורים פסיכיאטריים שמשבשים את שיקול הדעת שלה ומחבלים בשפיותה. היא חיה בתעתוע גדול, בבלבול עצום, ובבידוד עמוק.

הודעותיה רצופות האימוג'י, סרטונים יומיומיים של ריקודים שהיא רוקדת עם עצמה, ושלל פוסטים תמוהים, מציגים תמונה של אישה שכלואה בתוך ביתה ונשלטת על ידי אחרים שמתחזים כרוצי טובתה

בריטני ביקשה בדיון בבית המשפט, שהתקיים ב-24.6.2021, שישחררו אותה מהצו החונק הזה. היא מבקשת ומתחננת לשחרורה כבר כמעט עשור ואין שומע. היא מבקשת שיעניקו לה את הזכות לבחור את עורכי הדין שלה בעצמה.

בהקלטה מתוך אולם בית המשפט, בטלפון הנייד של אחד האקטיביסטיים שפועלים לשחרורה, היא עלתה מול בית המשפט באמצעות זום וגוללה בצורה בוגרת ושקולה כיצד היא אולצה לחתום על מסמכים משפטיים, כיצד היא אולצה לעבוד ולהופיע, וכי היא רוצה את חייה בחזרה.

ההקלטה שוחררה, על אף שהיא קטועה באמצע ועל אף שבית המשפט קוטע את דבריה מספר פעמים כדי לאפשר לקלדנית להספיק לתמלל את דבריה, ולראשונה קולה של בריטני נשמע והעולם כולו נחשף לקולה הרועד של הזמרת.

בריטני תהיה בת ארבעים בעוד מספר חודשים אבל הצו הזה מנהל את חייה כאילו היתה בת 85 וחולה בדימנציה. היא חיה בצורה חשופה ואין לה פרטיות בביתה שלה. אין בחדרה דלת, והיא פרוצה לצפיה גם כשהיא מתלבשת ומתפשטת. ישנו מעקב מתמיד על כל צעדיה.

"עבדתי שבעה ימים בשבוע. אתם יודעים למה זה דומה? לסחר בנשים", היא אומרת בבית המשפט. ומסבירה כי עד כה קולה לא נשמע, אך לכבוד הדיון הנוכחי היא כתבה הכל על דפים ומבקשת להקריא. "הוא אוהב לשלוט בכל היבט בחיים שלי. הוא מת על זה שהוא שולט 100% בבת שלו".

היא ממשיכה ומתארת את המצב בחסות אביה. אמה ושאר בני משפחתה אינם בתמונה. היחידה שתמכה בה וליוותה אותה ובולטת מאוד בסרט, היא אישה שטיפלה בה כשהיתה צעירה ונשכרה עבורה כבת לוויה.

בריטני תהיה בת 40 בעוד מספר חודשים, אבל הצו הזה מנהל את חייה כאילו היתה בת 85 וחולה בדימנציה. היא חיה בצורה חשופה ואין לה פרטיות בביתה שלה, גם כשהיא מתלבשת ומתפשטת. ישנו מעקב מתמיד על צעדיה

"כל דבר שקשור בי, צריך להיות מאושר על ידי אבא שלי", כך מסבירה בריטני בעדותה. כאישה עצמאית ואוטונומית, זה בלתי נתפס שעליה לדווח על כל מעשיה ולקבל רשות לפעולות קטנות. השליטה הפטריארכלית של אביה נועדה להגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני אחרים, על חשבון השפלתה של בריטני ושליטה בה. בריטני מפחדת מאבא שלה, ואחרי שנים של שליטה מרגישה משותקת ואפילו לא מסוגלת להופיע כל עוד הוא בתמונה.

בריטני מספרת:

"הוא אמר לי שאם לא אעבוד עשר שעות ביום, לא אוכל לראות את הילדים שלי או את החבר שלי".

זהו תיאור של שתלטנות מסוג הגבלה. אחת הדרכים המתוחכמות של גברים שתלטנים להגדיל את השליטה היא באמצעות בידוד מחברים ומבני משפחה.

"הם לא נתנו לי לצאת במשך חודש מהבית".

היא נכלאה בכליאה של ממש, ולא בכליאה מטאפורית. ושמרו עליה כאילו היתה מאושפזת שרוצה לברוח. וכל זה בביתה שלה.

היא מספרת איך היא נשלטת בכל היבט כלכלי בחייה. אין לה מושג כמה כסף יש בחשבון ואין לה יכולת לנהל את ענייניה הפיננסיים או לחוות דיעה לגביהם. זוהי שתלטנות כלכלית.

"הוא אמר שאם לא אעבוד 10 שעות ביום, לא אוכל לראות את ילדיי או את החבר שלי". זהו תיאור של שתלטנות מסוג הגבלה. אחת הדרכים המתוחכמות של גברים שתלטנים להגדלת השליטה, באמצעות בידוד ממקורבים

היא מגוללת כיצד היא לא מכירה את הפסיכולוג שלה, היא לא בחרה אותו, קצב הטיפול האינטנסיבי והטיפול התרופתי הקיצוני נכפו עליה, ובכל השנים שטופלה זה נעשה בצורה ציבורית. היא לא זכתה לפרטיות מינימלית, על אף שכמובן עליה לקבל פרטיות בזמן טיפול נפשי. כשיצאה מהטיפול בוכה, נתקלה בצלמי פפרצי שחיכו לקבל את פניה, מגחכים למראה בכייה ומרוויחים כסף על חשבון מצבה.

צי שלם של בני לוויה, רופאים, אחיות, פסיכיאטרים, מנהלים מוזיקליים, רקדנים, כוריאוגרפים, נהגים ואחרים חיות וחיים על חשבונה, כמי שמתפקדת כעסק רווחי ומניב, ואיש מהם לא טרח לשמור שם על זכותה לפרטיות.

היא סיפרה כיצד היא רוצה להיפגש עם חברה הכי טובה שלה שגרה במרחק 8 דקות ממנה, וכי היא רוצה שיאפשרו לחבר שלה יסיע אותה ברכב שלו. היא רוצה להתחתן וללדת ילדים. היא רוצה להוציא את ההתקן התוך רחמי שאילצו אותה בכפייה להחדיר לגופה, אך מונעים ממנה גישה לרופא לשם כך.

אלו דברים שאסור לה לעשות במסגרת הצו המשפטי. קראתןם נכון – היא לא מורשית לשלוט על גופה, ביתה, כספה, ילדיה, האוויר שהיא נושמת.

"אני עייפה מלהרגיש לבד. זכותי לקבל זכויות כמו כל אחד אחר בעולם. אני רוצה להמשיך לדבר איתכם עוד הרבה זמן כי אני יודעת שברגע שארד מהקו, אשמע 'לא לא לא' מכל עבר".

כך היא מסכמת בטון נואש, כמו שבויה שמצאה לרגע חיבור לעולם, ובעוד רגע תיתפס שוב על ידי שוביה, תיאזק ותורד בחזרה למרתף. הבקשות הטריוויאליות והברורות שלה חושפות עד כמה המצב שבו היא נמצאת מעוות וחמור.

ושוב, בניגוד למקרים של שתלטנות קיצונית בזוגיות שחקרתי, שבהם אין נגיעה משפטית כיוון שהנושא רחוק עדיין מהשיח המשפטי, במקרה של בריטני הכפייה והשליטה מעוגנים משפטית. וכך היא מתארת בכאב:

"מדינת קליפורניה איפשרה בצורה משפטית וחוקית לאבא שלי לשלוט בי ולעשות לי את כל זה. אני בטראומה קשה".

זה כמעט בלתי נתפס שבאיבחה של חותמת משפטית נהרסו חייה של בריטני ללא היכר. השחיקה של הבטחון העצמי שלה והמחיקה השיטתית של העצמי שלה הותירו אותה במצב שבו היא לא יכולה להילחם על הזכויות הבסיסיות שלה. מה שלנו נתפס כטריוויאלי ורגיל – כמו ללכת לטייל בפארק, או אפילו לקבל פרטיות בחדר השירותים, הפך להיות למאבק שאי אפשר לנצח בו עבורה.

שתלטנות קיצונית הנה מערך התנהגויות דכאניות שאינו כולל אלימות פיזית. בדרך כלל בן הזוג כופה על האישה פרקטיקות שונות בכל מיני תחומים – בתחום הכלכלי, המיני, המילולי והרגשי, בתחום התעסוקה וההשכלה, בתחום ההתחברות למשפחה וחברים ועוד. תכליתן של שלל ההתנהגויות היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו ואת כבודו.

בניגוד למקרים של שתלטנות קיצונית בזוגיות שחקרתי, שבהם אין נגיעה משפטית כיוון שהנושא רחוק עדיין מהשיח המשפטי, במקרה של בריטני הכפייה והשליטה מעוגנים משפטית

אך שתלטנות קיצונית מתרחשת לא רק בזוגיות, אלא במערכות יחסים משפחתיות נוספות. המקרה של בריטני הוא מהחמורים ביותר, לא רק בגלל הצו המשפטי שלמעשה מעגן את השתלטנות של אביה בצורה חוקית, אלא גם בגלל כמות בעלי המקצוע השונים שמעורבים בסיפור שלה בשתיקה.

רופאים, פסיכיאטרים, עורכי דין, מנהלים וסוכנים, צלמים ורקדנים, כולם חשופים כל השנים למה שקורה לה, אך אינם מושיטים יד. הם לא מדווחים או תוהים על הפתולוגיה של המתרחש סביבם או על שלומה של בריטני. כך נוצר מצב של מעגל שמזין את עצמו כל פעם מחדש. שתלטנות היא דבר חודרני ומחלחל, ויתכן שאימתו של האב שורה גם על האנשים שהעסיק בשמה ובכספה.

ולנו הצופים והצופות נדמה שמדובר בזמרת פופ מצליחה, עם קריירה משגשגת וחיי כוכבת שיש לקנא בה. מעבר לאפיזודות של מצבים נפשיים שנחשפנו אליהם בתקשורת, בעיקר סביב הפרדה מבן הזוג וקבלת המשמורת על הבנים שלה, נראתה בריטני עד לא מזמן כמי שנהנית מחיי זוהר ומרוויחה מיליונים.

אבל הפער בין מה שנראה מבחוץ לבין הבריונות שבריטני חווה, ההתעללות והתעמרות בכל היבט בחייה, הוא שמונע מהסביבה לזהות את גודל העוול שנעשה לה או להתערב לטובתה.

המקרה של בריטני הוא מהחמורים ביותר, לא רק בגלל הצו המשפטי שלמעשה מעגן את השתלטנות של אביה בצורה חוקית, אלא גם בגלל כמות בעלי המקצוע השונים שמעורבים בסיפור שלה בשתיקה

ומהצד השני, היכולת של בריטני להילחם או אפילו לזהות את מה שעובר עליה כעוול, הולכת ונשחקת. התעתוע שמציף אותה, חוסר היכולת שלה לדבר עם אחרים ולהדהד את שעובר עליה כדי לקבל פרספקטיבה, הבידוד שלה מהעולם החיצוני והשליטה בכל תחום בחייה, גורמים להימשכות המצב.

אם לא נעזור לבריטני מהר, כבר לא יהיה למי לעזור.

אם את חווה שתלטנות דומה, מוזמנת לפנות לעזרה במוקד משרד הרווחה. לחייג 118.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים (צילום: ליפז בראל)

אחד הטיעונים שממשיכים להישמע עד היום נגד להט"בים, ובייחוד נגד הומואים – הוא האיסור על משכב זכר בתורה, שדינו מוות. אבל בתורה יש גם איסור על חילול שבת, שדינו מוות. אז למה כל החכמים והסגנים של אלוהים יוצאים נגד הומואים, אבל לא נגד חילונים מחללי שבת? התשובה פשוטה: צביעות

איילת שקד ממפלגת ימינה שיתפה בעבר תמונות שלה מחללת שבת בפרהסיה, כשהיא מצלמת את עצמה בטיול כזה או אחר בשבת או בחג, למקומות שמצריכים נסיעה ברכב; אבל אותה מחללת שבת שדינה מוות, מרשה לעצמה לצאת בהפגנתיות נגד הומואים (ועל הדרך גם לא מאפשרת תחבורה ציבורית בשבת). לעסקנים החרדים אין בעיה לשבת בכנסת עם מחללי שבת שדינם מוות ואף עם אוכלי טריפה, אבל הומואים הם הבעיה האמיתית בעולם.

איילת שקד שיתפה בעבר תמונות שלה מחללת שבת בפרהסיה, כשהיא מצטלמת מטיילת במקומות שמצריכים נסיעה ברכב בשבת; אבל אותה מחללת שבת שדינה מוות, מרשה לעצמה לצאת בהפגנתיות נגד הומואים

יש הרבה סיבות לשנאת חינם בעולמנו. יש אנשים שהשנאה היא מקור האנרגיה שלהם, או לחילופין יש כאלה שמתחבאים מאחורי השנאה – כדי לא להכיר באמת אודות עצמם או אחרים. לעיתים קרובות מאוד זה מקבל חיזוק באמצעות ציטוטים מהתורה, שכביכול סוגרים את הנושא ומעבר לכך אין טעם להמשיך.

האיסור על משכב זכר מופיע בספר ויקרא י"ח, כ"ב – לצד העונש על מי שעובר עבירה זו מצוינת בספר ויקרא כ', י"ג:

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם".

לא נתחיל לעסוק כאן בפרשנויות של מה בדיוק נחשב משכב זכר ומה לא (נראה לי שזה די ברור), אבל דינם של העוברים עבירה זו הוא מוות.

אין כמעט דיון או ויכוח בנושא הומואים, מבלי שלפחות אדם אחד ישתמש באותו איסור כדי להבהיר עד כמה זה נורא. בפייסבוק, בשיחות בין אנשים, בכתבות ועוד. "אלוהים לא אוהב מה שאתם עושים", ועוד מיני טיעונים ידענים שכאלה – הם בדיוק בין הגורמים לכך שלהט"בים רבים מהציבור הדתי או החרדי חיים בפחד, ומתפתים לטיפולי המרה שאין בהם שום תועלת מלבד פגיעה נפשית חמורה יותר. לא תראו אף הומו חילוני שרוצה לעבור טיפול המרה, כי חילונים אי אפשר להפחיד עם טיעוני "אלוהים שונא אותך".

אבל יש עוד איסור אחד בתורה שדינו מוות – חילול שבת. כפי שכתוב בספר שמות, ל"א, י"ד:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".

נכון ל-2007 רק 27% בישראל מקיימים את מצוות השבת, מה שמשאיר קצת מעל 5 מיליון יהודים שמחללים שבת באופן קבוע (שלא לדבר על יהודים חילונים בעולם). נכון לדצמבר 2018 מספר שומרי השבת ירד ל-25%.

למה אנחנו כמעט לא שומעים שום טרוניה על מחללי שבת שדינם מוות? הרי מספרם גדול פי 5 בערך ממספר הלהט"בים.

נכון ל-2007 רק 27% בישראל קיימו מצוות שבת, מה שמשאיר קצת מעל 5 מיליון יהודים שמחללים שבת בקביעות. בסוף 2018 מספר שומרי השבת ירד ל-25%. אז למה כמעט לא שומעים טרוניות על מחללי שבת שדינם מוות?

לפי הסטטיסטיקות המקובלות כיום, יש ככל הנראה כמה אחוזים בודדים של להט"בים באוכלוסייה – בערך 6% בממוצע (אם כי בדיקה שנעשתה בישראל ב-2012 מעידה שמדובר ב-13% להט"בים בממוצע).

אם נעשה ממוצע של הממוצעים ונגיד שיש בערך 10% להט"בים בישראל, הרי מדובר ב-930,000 איש בערך. מתוכם רק חלק קטן הם הומואים שדינם מוות, וזאת בהשוואה ליותר מ-5 מיליון ישראלים שמחללים שבת.

אז למה 900,000 להט"בים אשמים בכל צרות המדינה והעולם – ויותר מ-5 מיליון מחללי שבת שדינם מוות יוצאים נקיים וחפים מכל רבב? התשובה, כפי שכתבתי כבר בהתחלה, פשוטה מאוד: צביעות.

הרבה יותר קל לצאת בהפגנתיות נגד מיעוט מאשר נגד רוב. יותר קל לתקוף מיעוט שזכויותיו תלויות בדעת קהל, על חוט השערה – מאשר לתקוף רוב שזכויותיו ניתנות לו כמובן מאליו, ואין ממש עם מה לאיים עליו.

מעבר לכך, כל אחד בישראל עושה לו דת כבקשתו – מה שמאפשר לחרדים לשבת עם מחללי שבת בכנסת, ומאפשר למחללי שבת לתקוף הומואים כאילו הם עצמם אינם בני מיתה.

וזוהי, חברים, כל התורה כולה על רגל אחת.

עמית אדלר הוא איש דיגיטל, גרפומן בלתי נלאה, בעל תואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדע