ישראל נכנסה לעידן הקורונה בימים של סערה פוליטית וחברתית חסרת תקדים. וכעת, כמעט חמישה חודשים אחרי תחילת המשבר, היא ניצבת על סף תהום.

במקום לשחזר את ההצלחה הראשונית של המאבק במגפה, אנו עדים לשיעורי הדבקה שצומחים במהירות. הכלכלה התכווצה כבר ב-7%, האבטלה שוברת שיאים ואין שום פתרון באופק. אזרחים רבים סובלים מטראומה, כאשר הפעולות הרשמיות של המדינה נוטות להעצים את החרדות הטבועות בנו גם כך.

כאשר חוסר הוודאות גדל, הכאוס מתפשט בצורה אקספוננציאלית. התמיכה בממשלה צנחה דרמטית, ומגרדת מלמטה את ה-30%. מה שהתחיל כאתגר בריאות חמור, הפך למשבר אמון עמוק וכולל, שדורש פתרונות יסודיים ומקיפים לא פחות. נדרש פה כיול מחדש של מערכת היחסים בין האזרחים לבין מקבלי ההחלטות, כדי שנוכל להתחיל מיד בתהליך השיקום – תהליך שייקח שנים, ובשאיפה, יביא בשיטתיות לבנייה מחדש של המערך שנמצא עכשיו על סף קריסה.

נדרש פה כיול מחדש של מערכת היחסים בין האזרחים לבין מקבלי ההחלטות, כדי שנוכל להתחיל מיד בתהליך השיקום – תהליך שייקח שנים, ובשאיפה, יביא בשיטתיות לבנייה מחדש של המערך שנמצא עכשיו על סף קריסה

הזן החדש של אי-היציבות בארץ הוא תוצר של הריחוק הגובר בין הממשלה, שרק נהיית יותר ויותר מסורבלת, לבין האזרחים, שהופכים למאוכזבים יותר בהתאמה.

המעגל הזה התחיל עם הופעת הסימנים הראשונים למגפה בפברואר, בשיא קמפיין הבחירות השלישי בתוך שנה, בזמן שממשלת המעבר שהוביל בנימין נתניהו לא הייתה כפופה לשום פיקוח פרלמנטרי. על כן ניתן היה להפעיל את אמצעי החירום – ביניהם הסגר מידי וגורף – ללא עיכובים.

התוצאה הלא ברורה של הבחירות אפשרה שוב את ריכוז הכוח בידיו של ראש ממשלת המעבר – שאימץ את גישת הנחתת ההוראות מלמעלה לניהול המגפה תוך ניצול הופעותיו היומיומיות בתקשורת להסטת תשומת הלב הציבור ממשפטו בחשד לשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להכשיר פוליטית את המשך כהונתו.

מפגין מול בית רה"מ בקיסריה, הקורא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות, יולי 2020 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

גל חדש, ממשלה חדשה

סוף הגל הראשון של המגפה במאי חפף גם את הקמת ממשלת האחדות המנופחת שמיהרה להכריז על הצלחותיה – שנבעו בעיקר משיתוף הפעולה של הציבור – בריסון הנגיף. אך הממשלה גם התמהמהה בניצול ההפוגה כדי להתכונן לשובו של הווירוס, או לטפל בהשלכותיו הקטלניות על הכלכלה והחברה בישראל.

פתיחתם מחדש של בתי הספר ומקומות העבודה לא הצליחה להסתיר את רחשי חוסר שביעות הרצון שהחלו לבעבע מלמטה. קרוב לחמישית מהעובדים בישראל איבדו את מקום עבודתם או הוצאו לחל"ת ארוך. עסקים קטנים החלו להתמוטט. אי-השוויון החברתי המתמשך בישראל הפך קיצוני אף יותר. באופן בלתי נמנע, גברו הקריאות לקבלת סעד משמעותי גם בתחום הכלכלי וגם בתחום הרווחה.

תגובת הממשלה הייתה אטית להחריד. רוב יוני בוזבז על דיונים בנוגע לסיפוח אפשרי, וכן במתקפה המתמשכת וחסרת הרסן נגד התקשורת ומערכת המשפט.

בזמן שהמדיניות הכלכלית גמגמה, הנגיף החל להרים שוב את ראשו המכוער – הפעם מתודלק במחסור מונומנטלי במחשבה קדימה ובניהול בלתי תכליתי בעליל. וכדי להרע את המצב, הוגשו הצעות חוק שמסרסות עוד יותר את הכנסת, מאפשרות מעקב דיגיטלי אחרי אזרחים ומעניקות לממשלה יכולות יוצאות דופן.

תלונות הדרג הפוליטי נגד האחראים על ניהול המשבר הרפואי התרבו, מגובות במתקפות נגד המנגנון הביורוקרטי ואפילו נגד ציבור האזרחים – כשהדובדבן בקצפת הוא החזרה המסורתית של האשמת השמאל בכל חוליי המצב הנוכחי.

תלונות הדרג הפוליטי נגד האחראים על ניהול המשבר הרפואי התרבו, מגובות במתקפות נגד המנגנון הביורוקרטי ואפילו נגד ציבור האזרחים – כשהדובדבן בקצפת הוא החזרה המסורתית של האשמת השמאל בכל

תהליך זה של התנערות מאחריות וחיפוש אשמים גולש עכשיו בהדרגה גם למבקרים מבית (לא רק גדעון סער, אלא גם יפעת שאשא-ביטון). הנטיות הרודניות, המוטמעות גם כך בשלטון הנוכחי, התחזקו, בעיקר כשהניסיונות להוביל מדיניות כלשהי זרעו עוד ועוד בלבול, והביאו את ישראל לגבול האנרכיה.

נגד רחוב מבוגר בעידן הקורונה בתל אביב, יולי 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

תגובות חברתיות מגוונות

התגובות החברתיות הגיעו במגוון צורות. רבים עסוקים בקיום היומיומי, מנסים להימנע מחשיפה למגפה ובמקביל שקועים בהתמודדות עם המצוקה הכלכלית הגוברת תדיר. קבוצות מאורגנות – יזמים, מורים, הקהילה האקדמית, תעשיית הבידור, מדריכי טיולים, מלונאים ומסעדנים – לוחצים על מקבלי ההחלטות.

הצוותות הרפואיים, הסובלים מעומס יתר ומתגמול לא הולם, כמו גם העובדים הסוציאליים, הגיעו לקצה גבול היכולת ובחרו לשבות. המחאות הכלכליות האלה – בשילוב ההפגנות הוותיקות יותר של "הדגלים השחורים" נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית ונגד השחיתות השלטונית (שלרוב מכוונות להדחת נתניהו) – מתפשטות במהירות המקבילה לזו של התפשטות הנגיף בגל השני.

השבוע הגיעה המחאה לנקודת רתיחה. הסקרים מראים ירידה ניכרת בפופולריות של נתניהו וממשלתו. הקואליציה נתפסת כמי ששולפת מהשרוול סמי הרגעה מפוקפקים. הכל מוכן לניתוק דרמטי ביחסי חברה ומדינה. הציבור לא יכול עוד לשאת את ההתנהגות הבלתי צפויה של הממשלה, ולא מסוגל לגמור את החודש.

הזעם מחליף את הפחד, ורבים ממירים את ביטויי האכזבה וההומור השחור ברשתות החברתיות בפוסטים קורעי לב, בעצומות ובהפגנות מתרחבות המבטאות חוסר שקט ציבורי עמוק. המקורות הכלכליים, האישיים והפוליטיים של המצוקה התערבבו, ומולידים מחאה כללית יותר נגד היבטים רבים של הביצה בה שקענו.

ההתקוממות הזו לא מצייתת לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין או לשסעים מגזריים מקובלים. הכל מתכנס לזעקת כאב משותפת, שדורשת בו זמנית ודאות מינימלית יחד עם משהו אחר מהפלגנות הקיצונית של השנים האחרונות.

ההתקוממות לא מצייתת לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין או לשסעים מגזריים. הכל מתכנס לזעקת כאב משותפת, שדורשת בו ודאות מינימלית יחד עם משהו אחר מהפלגנות הקיצונית של השנים האחרונות

אלימות דו-כיוונית

המחאות הופכות אלימות יותר – כמו גם האמצעים שבהם משתמשים לריסון המפגינים, בני כל הגילאים ושכבות האוכלוסייה. כתוצאה מכך, ישראל, בדומה לדמוקרטיות מדשדשות אחרות, כלואה בין הנטיות הסמכותניות של שליטיה לבין האנרכיה שמולידה התגובה המבולבלת ולעתים בלתי הגיונית שלהם למצב.

כל ניסיון להתמודד עם התהום הפעורה הזאת חייב להיות מכוון להשבת האמון בערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של שקיפות, אחריות, פלורליזם וסובלנות.

תחנת בדיקת קורונה ניידת בירושלים, יולי 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

נקודת מוצא זאת מרמזת שאסטרטגיה מידית לייצוב המצב והנחת היסודות לשיקום לטווח הארוך דורשת רפורמה לא רק ברמה הממשלתית, אלא גם באינטראקציה בין המדינה לבין החברה האזרחית המגוונת של ישראל.

מערכת היחסים וחלוקת העבודה בין מוסדות הממשל הבסיסיים מחייבות טיפול מידי. יש לשקם את חוסר השוויון בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – בניגוד מוחלט לניסיון המתמשך להכפיף את הכנסת לגחמות הקואליציה השלטת.

כך, למשל, במקום להציג את ועדת הקורונה של הכנסת – שעושה עבודת בקרה ראויה ולא מחבקת מיד את המדיניות התזזיתית של השרים – כאויב מרושע, יש לתמוך בה ואף להרחיב אותה (דבר שספק אם יקרה עם העברת "חוק בקורונה הגדול"); בדיוק כמו שיש לעצור מיד את המתקפות הבלתי פוסקות על עצמאות הרשות השופטת. כך ניתן יהיה ליצור איזון בריא יותר בין ענפי הממשל השונים ולהגדיל את התרומה הבונה שלהם בזירה הציבורית.

במקום להציג את ועדת הקורונה – שעושה עבודת בקרה ולא מחבקת מיד את המדיניות התזזיתית של השרים – כאויב מרושע, יש לתמוך בה ואף להרחיבה, בדיוק כמו שיש לעצור את המתקפות על הרשות השופטת

הבלבול הניהולי הנוכחי, שהואץ במידה רבה על ידי חלוקת האחריות הלא ברורה בין אינספור גופים ומשרדים שזה עתה הומצאו, דורש התייעלות והבהרה.

הדיון המתמשך בנוגע לשאלת האחריות לתכנון וליישום מדיניות המאבק בקורונה הוא בדיוק העניין: צאר קורונה אחד, מוכשר ככל שיהיה, אולי יכול לקבל אחריות על מכלול המערך, אבל תכנון פרטני ושיטתי, קביעת קריטריונים ברורים וקבועים למעבר בין שלבים, איסוף מידע, בדיקות, מחקרים אפידמיולוגיים, אכיפת הסגרים והעברת מידע – כל אלו צריכים לעבור לניהול יחידות מקצועיות.

צאר קורונה אחד, מוכשר ככל שיהיה, אולי יכול לקבל אחריות על מכלול המערך, אבל תכנון פרטני ושיטתי, קביעת קריטריונים ברורים וקבועים למעבר בין שלבים, בדיקות וכו'– כל אלו צריכים לעבור לניהול יחידות מקצועיות

ויכוחים פנימיים קטנוניים

באופן דומה, הוויכוחים הקטנוניים והבלתי פוסקים בין המשרדים השונים צריכים לפנות את מקומם לשיתוף פעולה אפקטיבי יותר – אכן, לא משימה פשוטה בסביבה הנוכחית של ריבוי בעלי תפקידים ויריבויות פוליטיות אין סופיות.

לכן חיוני גם לרענן את הכללים שמנחים את פעולות הממשלה. בהיעדר חוקה, הגיע הזמן שחוקי היסוד – הנושאים משקל חוקתי – יזכו להגנה. הקשחתם בחוק לא רק תמנע שינויים תכופים בחוקי היסוד כדי להתאימם לצרכים הספציפיים של הקואליציות השולטות, אלא גם תקבע ביתר בהירות פרמטרים של התנהגות הולמת ותבטיח מגבלות מאוד ברורות על התנהגותה של המנהיגות הנבחרת.

ח"כ יפעת שאשא-ביטון שרה בכנסת בטקס לציון יום ירושלים, ארכיון, 2016 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

מדובר, אם כן, בתפריט מורכב ומאתגר של רפורמות מבניות ונורמטיביות בפסגת המערכת הפוליטית. אך לבדם שינויים כאלה יהיו חסרי משמעות, אם לא ישכילו לרתום בו-זמנית את האפשרויות האדירות הטמונות בחברה האזרחית.

אכן, חלק גדול מיכולת ההישרדות של האוכלוסייה ההטרוגנית של ישראל במהלך המגפה מיוחס לרוח ההתנדבות המדהימה והערבות ההדדית של רבים, כמו גם של מאמצים קהילתיים מגוונים. למרות שאנשים מסוימים זלזלו במגבלות שהוטלו והתחמקו מהנחיות לא נוחות – דבר שתורם באופן ישיר לפגיעה כלכלית – ארגונים ועמותות רבים הגבירו את מאמציהם לתמוך בנזקקים, בקשישים ובנכים, וממשיכים לספק שירותים שאף רשות ממשלתית לא מסוגלת להציע.

חיזוק הרוח של נתינה והדדיות במגוון מגזרים ומיקומים חיונית בתנאים הנוכחיים, בדיוק כמו שהניסיון להגביל את תמיכת הממשלה בקבוצות מסוימות (כמו מבקשי מקלט), סותר מגמה זאת באופן קיצוני ולכן פוגעני במיוחד.

לחברה האזרחית גם תפקיד מרכזי בבלימת מהלכים אנטי-דמוקרטיים. היא חיונית במאבק נגד צעדים אוטוריטריים, בהדיפת דיסאינפורמציה, בייזום צורות חדשות של אופוזיציה (בעיקר אונליין) ובעידוד שיח דמוקרטי. יותר ויותר היא מפקחת ומעירה על קלקולים ממשליים ועל חוסר צדק בגיבוש וביישום מדיניות.

החברה האזרחית גם עומדת בחזית פעולות מחאה שונות, ומרכיביה השונים עומדים מאחורי שלל ההפגנות של הימים האחרונים. הפעולות הללו לא תמיד נושאות חן – אם להשתמש בלשון המעטה – בעיני חוגים רשמיים, אבל יש להם יתרון חשוב אחד: הן רותמות מחדש את האזרחים לענייני המדינה ואופן ניהולה.

לגייס את האנרגיות

גיוס כל האנרגיות האלו שמגיעות מלמטה חיוני להעצמת היכולות של המדינה, שיפור השלטון, ואולי החשוב מכל – חיזוק משמעותי של יכולת ההיענות של הממשלה לבעיות של קבוצות שונות. גיבוש גישה מכילה ופלורליסטית, המנוגדת למגמות הבולטות בישראל בעשור האחרון, הוא המפתח להתמודדות עם משבר האמון הקיים. אם ברצוננו לעצור את המערבולת הבריאותית, הכלכלית והחברתית שבה אנחנו שקועים כרגע, עלינו להתאמץ ולאמץ אותה.

עידן הקורונה ברחובות תל אביב, יולי 2020 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

האם סדר חדש קונספטואלי, נורמטיבי, מוסדי, חברתי ופרגמטי אפשרי בכלל כרגע? כנראה שלא, גם משום שהמחלוקות העמוקות בנושאי בטחון ועתיד השטחים – גם אם אלה לא נמצאים כרגע במרכז סדר היום הציבורי – לא ייעלמו.

האם סדר חדש קונספטואלי, נורמטיבי, מוסדי, חברתי ופרגמטי אפשרי בכלל כרגע? כנראה שלא, גם משום שהמחלוקות העמוקות בנושאי בטחון ועתיד השטחים – גם אם אלה לא נמצאים כרגע במרכז סדר היום – לא ייעלמו

ועדיין, באותה נשימה, כמה עוד תוכל ישראל לשאת את הניגודים בין צרכיהם הבסיסיים של אזרחיה לבין האופן שבו נוהגת הממשלה?

אין פה תרופת פלא, אין משיח שבהינף יד ישנה את הכיוון שאליו שוקעת הכלכלה, ואין אלטרנטיבה ברורה להנהגה הפוליטית הכושלת. אבל ישנה דרך פעולה ערכית שאפשרה למספר מדינות דמוקרטיות לנווט בהצלחה בין האתגרים המורכבים והאדירים של התקופה הזאת. הקמת ממשלת חירום כוללנית באמת היא אולי צעד ראשון בכיוון הנכון, לפחות עד שניתן יהיה להתאים את המפה הפוליטית למציאות החדשה ולבחור ממשלה שתקדיש את יכולותיה לגיוס כל הקבוצות במדינה למאמץ משותף להבטחת שוויון, צדק ושלום בטווח הארוך.

שלטי מחאה נגד ממשלת נתניהו-גנץ, תל אביב, יולי 2020 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא עמיתת מחקר במכון טרומן ובמכון ון ליר בירושלים