בחודשים האחרונים הבחנתי בשינוי קטן אך משמעותי בתפילות שאנשים מפיצים או מבקשים מהציבור להתפלל, בתחינה שה' יסיר מעלינו את מגפת הקורונה.

במקום לסכם את התפילה או הבקשה בסיומות המייחלות לבריאותו ורפואתו של עם ישראל, נוספו כמה מילים חדשות: לכל העולם. אלא שהתפילה לשלומם של כל באי עולם אינה דבר חדש לגמרי, היא מושרשת בתפילות עתיקות.

במרוצת השנים, ייתכן שנשתכחה מעט התפילה שלנו על האומות, אך בזכות המגפה יש מודעות גבוהה יותר לכך שאנו, כל תושבי העולם, קשורים זה בזה בקשר בל ינתק. משום כך, גם כאשר מספר החולים בארץ נמוך, בעוד מחוצה לה הוא נותר גבוה, יש עוד סיבה לדאגה. בריאותנו תלויה בבריאותם של בני האומות כולם.

במרוצת השנים ייתכן שנשתכחה מעט התפילה שלנו על האומות, אך בזכות המגפה יש מודעות גבוהה יותר לכך שאנו, כל תושבי העולם, קשורים זה בזה בקשר בל ינתק, ובריאותנו תלויה בבריאות בני אומות העולם

אולם, יש שלב מתקדם אף יותר – שלב בו נתפלל לשלומה ובריאותה של האנושות כולה כסמל לגאולה – תיקון עולם, שלום ושלווה. בימי בין המצרים נהג האר"י הקדוש לעצור את לימודיו ופעולותיו בכל יום בחצות היום, כדי לדמיין את הגאולה.

על מנהג זה שמעתי בזכות דפי "פרשה לאישה" של הרבנית ימימה מזרחי, אשר המליצה שכל אחת מתלמידותיה תעשה את אותו הדבר. המטרה היא להתכונן לביאת המשיח בתשעה באב, שכן לפחות בדמיוננו אנחנו כבר שם. אנחנו מוכנים. רק אם נוכל לדמיין עולם מתוקן, עולם של צדק, משפט ורחמים. רק אז, נוכל לקבל את פני המשיח – ואם הוא עוד יתמהמה, נוכל לבנות את העולם המתוקן, כי ביכולתנו לדעת ולדמיין כיצד הוא ייראה.

בימי מגיפה, חשוב על אחת כמה וכמה לדמיין מציאות אחרת, לראות את האופק של סוף החולי, סוף הבדידות, סוף הפחד. חשוב יותר מתמיד לדמיין מדינה ועולם בריאים ושלמים, מתוך תקווה ואמונה שנצא מהתקופה הזאת אנשים טובים יותר, חברה אכפתית יותר, עם מודעות רבה יותר למה שקושר אותנו ולא למה שמפריד ביננו.

לכן קראתי בלב כבד על החלטתו של השר ישראל כ"ץ לעצור את חלוקת הכספים לארגוני חברה אזרחית התומכים באוכלוסיות חלשות כמו ניצולי שואה, נשים מוכות ועוד, וזאת כדי לדאוג שאף אגורה שחוקה לא תגיע לארגונים המסייעים לפליטים מאפריקה.

לכן קראתי בלב כבד על החלטת השר ישראל כ"ץ לעצור את חלוקת הכספים לארגוני חברה אזרחית התומכים באוכלוסיות חלשות כניצולי שואה ונשים מוכות, כדי לוודא שאף אגורה לא תגיע לארגונים הסיוע לפליטי אפריקה

בהחלטה הזאת השנאה גוברת על האהבה, והיא ניצבת מתריסה למול כל אותם הרעיונות הנשגבים שזה עתה תיארתי. ההחלטה גם מתנגשת עם השאיפה שלנו לגאולה שלמה – שאיפה שאנחנו חייבים לדמיין ולעבוד למענה. עולם בו כולם זוכים לשלום, פרנסה ובריאות. דרך המדינה שלנו, דרך המדיניות שלנו, יש לנו הזדמנות היסטורית לבנות חברה לתפארת, חברה המבוססת על ערכים יהודיים הכוללים אהבת אדם (כל אדם!) שנברא בצלם אלוקים.

בימי המגיפה הנוראה הזאת ובימי בין המצרים במיוחד, אני מתפללת שנזכה לדמיין ולבנות חברה אוהבת ואכפתית יותר, עם עזרה הדדית רבה יותר – לעם ישראל ולכולי עלמא.

קרן פויער גרה במעלה אדומים עם בעלה וחמשת ילדיה. היא עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית ב"מכון פרדס", ישיבה באווירה פתוחה לגברים ונשים בוגרי אוניברסיטאות מרחבי העולם, ובנוסף היא ליצנית רפואית מוסמכת. היא פעילה במאבק נגד מכירת יצוא ביטחוני למדינות רצחניות ורצה עם מפלגת "הלב היהודי" בבחירות האחרונות.

הימים האחרונים לוהטים, ולא רק בגלל אוגוסט האכזר שבחודשים. משבר הקורונה, ובעקבותיו המשבר הכלכלי הוציאו אזרחים לרחובות להפגנות המוניות.

ההפגנות לא נותרו ללא מענה – המפגינים כונו בשמות גנאי שונים כמו אנרכיסטים ומפיצי מחלות. הרוצח הפוליטי, יונה אברושמי, זכה לדקות של תהילה, בהן פרש את דעתו המלומדת על המפגינים מתחום הבקטריולוגיה (אגב אברושמי – חיידקים הם אורגניזמים חד תאיים). ואתמול נפרש שלט בעל מימדי ענק בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה: "שמאלנים בוגדים".

המפגינים כונו בשמות גנאי כאנרכיסטים ומפיצי מחלות, הרוצח הפוליטי אברושמי פרש את דעתו המלומדת מתחום הבקטריולוגיה על המפגינים, ואתמול נפרש שלט ענק בפתח המעון הרשמי של רה"מ: "שמאלנים בוגדים"

השלט "שמאלנים בוגדים" היה תלוי במשך שעות ארוכות ולא הוסר באופן מיידי. למיקום בו נתלה השלט יש משמעות רבה: מחד, מדובר באיזור החם של ההפגנות, השלט שנתלה הוא שלט כנגד האזרחים המוחים, ולכן זה אולי מקומו הטבעי. מאידך מדובר במעון הרשמי של ראש הממשלה, ראש הממשלה של כל האזרחים – גם של אלה המפגינים והמממשים את זכות היסוד שלהם להפגנה ולחופש הביטוי [בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים הוכר בחופש הביטוי כזכות יסוד הלכתית שאינה כתובה עלי ספר].

וראוי לציין בעניין האזרחות, שאזרחות היא מעמד הניתן לאדם והמגדיר את מערכת היחסים שלו עם מדינה. אזרחות ניתנת לרוב בלידה אבל יכולה להינתן גם כתוצאה מנישואים או מהליך הגירה, ובישראל גם מכוח חוק השבות. במדינה – כל האזרחים שווים במעמדם – אין אזרחים סוג א' ואין אזרחים סוג ב'. האזרחות איננה תלויה בדבר, לא בנאמנות ולא בדעה פוליטית. בג"ץ קבע כי הזכות לאזרחות, אף שטרם עוגנה בחוק יסוד, היא לפי מהותה זכות יסוד [בג”ץ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים], כלומר זכות חוקתית.

השופט יצחק זמיר קבע בבג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים כי:

"האזרחות היא זכות יסוד. כך מקובל במשפט הבינלאומי… כך מקובל גם במשפט של מדינות רבות שקבעו את האזרחות כזכות חוקתית… ואף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה. כידוע, חובה היא על כל רשות מינהלית להימנע מפגיעה בזכות יסוד, והאזרחות בכלל זה, אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה; קל וחומר בשלילת אזרחות, להבדיל מפגיעה אחרת, ובן-בנו של קל וחומר בשלילת אזרחות העושה אדם שיש לו אזרחות מלידה לחסר כל אזרחות".​

והדיון בזכות היסוד לאזרחות מהותי מכיוון שהשלט שנתלה בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה, מאשים אנשים בעלי דעות שמאל בבגידה, האשמה חמורה במיוחד שקנתה לה שביתה בציבור בישראל, כך שאפילו יושב ראש הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין טרח וציין בנאום ממלכתי בטקס המשואות כי:

"לא כל שמאלני הוא בוגד"

ציון המעלה תמיהה, שהרי מדוע ששמאלני ייחשב כבוגד?

הדיון בזכות היסוד לאזרחות מהותי מכיוון שהשלט שנתלה בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה, מאשים אנשים בעלי דעות שמאל בבגידה, האשמה חמורה במיוחד שקנתה לה שביתה בציבור בישראל

המילה בגידה היא מילה קשה במיוחד. ראשית, היא מתארת את ההיפך מנאמנות, ההיפך מלויאליות, היא מתארת את מי שיוצא מהשורה. שנית, המשמעות האמיתית שלה היא שלא רק שדעת שמאל איננה דעה לגיטימית, אלא ששמאלנות, כמו בגידה, היא פשע שיש להעניש בגינו – הרי יש להביא את הבוגדים לדין. ואפשר לבחון את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה ולראות מה היה דינם של אזרחים שהואשמו בידי מדינותיהן בבגידה, לרוב ההאשמה לוותה בשלילת האזרחות והסתיימה בהוצאה להורג של הבוגדים.

יש לזכור שאזרחים אינם אמורים להיתפס בידי השלטון כחשודים בחוסר נאמנות, ואזרחות איננה פרס הניתן לאזרחים על נאמנותם. למעשה אזרחים כלל אינם צריכים להוכיח את נאמנותם למדינה. אזרחות איננה מוענקת לאזרחים על התנהגות טובה ואיננה נלקחת מהם בשל התנהגות רעה. בתי הכלא מלאים באזרחים שעברו על החוק ועם זאת הם עדיין אזרחים שווי זכויות, זאת על אף שחלק מחרויותיהם ניטלו מהם בשל העונש.

ובפרט – האזרחות איננה תלויה בדעה הפוליטית,  אין זה תפקידו של האזרח לרצות את השלטון. בכל דמוקרטיה יש אזרחים שדעתם, אמונתם, ערכיהם ותפיסת עולמם – נוגדות את אלה של השלטון. כך צריך להיות – זה לא הופך את האזרח לאזרח סוג ב', זה לא הופך אותו ללא נאמן.

ממשלת הענק הזו שנקראת גם ממשלת אחדות – ראוי היה לה לטפל בנגע הזה, בקללה שהפכה נפוצה כל כך, בהאשמה שיש כבר ילדים ההוגים אותה. הכנסת היתה צריכה לכנס ישיבה מיוחדת שתעסוק בכך שכל דעה פוליטית היא דעה לגיטימית – כן, גם כאלה שאינן תואמות את זו של השלטון. היה ראוי לו לראש הממשלה לצאת בנאום תקיף נגד הביטוי שמאלני בוגד. ראוי היה לו לגנות את השלט המבזה הזה והמשולל כל יסוד. ראוי היה לו להיות ראש הממשלה של כל האזרחים.

ובפרט – האזרחות איננה תלויה בדעה הפוליטית,  אין זה תפקידו של האזרח לרצות את השלטון. בכל דמוקרטיה יש אזרחים שדעתם, אמונתם, ערכיהם ותפיסת עולמם – נוגדים את אלה של השלטון. כך צריך להיות

התואר בוגד ראוי היה לו להישמר לרע שבאוייבים, למר שבהם, ויותר מכל – ראוי היה לעשות שימוש מועט שבמועטים בתואר הזה. וודאי שאין להצמידו לאזרחי המדינה, לאזרחים שרבים מהם בנו את המדינה, שרתו אותה וחלקם אף הקריבו עבורה קורבן שאין לו מחיר.

הזכות לאזרחות היא זכות יסוד – יש להגן עליה, אזרחים בשום קונסטלציה אינם יכולים להיקרא בוגדים.

על מנת להבין מה באמת עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוות את לבנון לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות" – "מוקאוומה". אשף מתהדר ב"התנגדות", גם אחרי הסכמי אוסלו, וחיזבאללה מנפנף ב"התנגדות" כלגיטימציה שלו לשלוט על לבנון, ולהיות מדינה בתוך מדינה, כאילו הוא ממלא תפקיד של הגנה על לבנון מפני האוייב הישראלי, ומי ששומר בחיים את הסיכוי להכריע את ישראל.

כדי להבין מה עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוותה לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות", שגם חיזבאללה מנפנף בו לקבלת לגיטימציה לשליטתו בלבנון, כמגן מהאויב הישראלי

הבעיה היא שאי אפשר לקיים מדינה נורמלית כאשר העקרון המוביל אותה הוא "ההתנגדות". בהכרח, מדינה שמרשה למיליציה לשלוט בה תקרוס במוקדם או במאוחר. אם אנו בוחנים את המזרח התיכון, מדינות "המוקאוומה", לוב, עיראק וסוריה (שבה קראו לזה "ממונאעה") קרסו, אלג'יריה ניצלה מן הגורל הזה אחרי מאבק עקוב מדם עם האיסלאם הרדיקלי, שביסס את הממלכתיות האלג'ירית וביטל את עקרון המוקאוומה.

עוד לפני אסון ביירות הייתה לבנון שקועה במשבר שרק הלך והחמיר כאשר חיזבאללה היה המחסום בפני הבראה. מדינות המערב, סעודיה והמיפרץ הודיעו לממשלת לבנון שלא יסייעו למדינה האומללה כל עוד חיזבאללה הוא חלק מן הממשל. כמה ימים לפני אסון ביירות פורסמה תמונה ובה נראית ממשלת לבנון מתכנסת לאור נרות.

כבר אז לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא לא הפתרון, אלא הבעיה, והפגנות נגד חיזבאללה הקיפו גם חוגים שיעיים מרכזיים במעוזיו בדרום לבנון, כאשר מי שהנהיג אותם היה לא אחר מאשר סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. אם כך, כל האיומים של חיזבאללה, שהפחדנו בהם את עצמנו, היו חלולים ולא אמיתיים.

לפיכך, כאשר מיהר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לבקר בביירות, הוא התקבל בהתלהבות, כאשר הקריאות שקיבלו את פניו היו להחזיר את המנדט הצרפתי על לבנון. זה לא קוריוז, אלא העניין הממשי העובר על העולם הערבי – התגבשות דעת קהל רחבה שרעיון המדינה הערבית נכשל.

עוד לפני האסון לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא הבעיה, והפגנות נגדו הקיפו גם חוגים שיעיים במעוזיו בדרום לבנון, בהנהגת סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. איומי חיזבאללה, בהם הפחדנו עצמנו, היו חלולים

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת, ולתת לגיטימציה למיליציות הפוגעות בממלכתיות. חוגים מתרחבים בעולם הערבי מתחילים להבין כי הם זקוקים למנטורים מערביים שידריכו אותם איך לקיים מדינה ערבית מסודרת ומצליחה, ולא מדינת מיליציות כושלת.

מה שהלבנונים רוצים זה לא רפורמה במדינה הקיימת, אלא מדינה חדשה לגמרי שתהיה תחת מנדט בינלאומי שיסייע לה לעמוד על הרגליים מחדש. יש לשים לב לקריאות של המפגינים שדרשו לא לתת את כספי הסיוע – אם יגיעו – לממשלה שבחסותה התרחש האסון, אלא למסגרת חיצונית שתיקח אחריות על שיקום המדינה.

למרבה ההפתעה, רוח דומה נושבת ברשות הפלסטינית. הפלסטינים כבר מבינים כי מדינה פלסטינית עם המיליציות של אשף היא אסון, והעמדה הפופולרית בקרבם היא להיות חלק מישראל.

כדי להבין במה מדובר כדאי לשים לב לדוגמאות מן השבועיים האחרונים: בשכונה בקצוות שכם המשטרה הפלסטינית ניסתה לכפות סגר קורונה. תנזים פתח המקומי התנגד, התפתח קרב בין המיליציה לבין כוח הבטחון הממלכתי, ומפקד התנזים נהרג.

בסוף השבוע התפתח קרב יריות בלב רמאללה בין שתי חמולות. הבטחון הממלכתי לא העז להתערב, ואיש תנזים מג'נין הרג את אחיו של בכיר פתח, חוסיין א-שיח'.

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת

זה מצב לבנוני, שייגמר אותו הדבר. רעיון המדינה הערבית המטפחת "מוקאוומה" היא סכנה לעצמה ולסכנה לשכנותיה, ואזרחי אותם מדינות כבר בשלב של ההתפכחות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.