בחודשים האחרונים הבחנתי בשינוי קטן אך משמעותי בתפילות שאנשים מפיצים או מבקשים מהציבור להתפלל, בתחינה שה' יסיר מעלינו את מגפת הקורונה.

במקום לסכם את התפילה או הבקשה בסיומות המייחלות לבריאותו ורפואתו של עם ישראל, נוספו כמה מילים חדשות: לכל העולם. אלא שהתפילה לשלומם של כל באי עולם אינה דבר חדש לגמרי, היא מושרשת בתפילות עתיקות.

במרוצת השנים, ייתכן שנשתכחה מעט התפילה שלנו על האומות, אך בזכות המגפה יש מודעות גבוהה יותר לכך שאנו, כל תושבי העולם, קשורים זה בזה בקשר בל ינתק. משום כך, גם כאשר מספר החולים בארץ נמוך, בעוד מחוצה לה הוא נותר גבוה, יש עוד סיבה לדאגה. בריאותנו תלויה בבריאותם של בני האומות כולם.

במרוצת השנים ייתכן שנשתכחה מעט התפילה שלנו על האומות, אך בזכות המגפה יש מודעות גבוהה יותר לכך שאנו, כל תושבי העולם, קשורים זה בזה בקשר בל ינתק, ובריאותנו תלויה בבריאות בני אומות העולם

אולם, יש שלב מתקדם אף יותר – שלב בו נתפלל לשלומה ובריאותה של האנושות כולה כסמל לגאולה – תיקון עולם, שלום ושלווה. בימי בין המצרים נהג האר"י הקדוש לעצור את לימודיו ופעולותיו בכל יום בחצות היום, כדי לדמיין את הגאולה.

על מנהג זה שמעתי בזכות דפי "פרשה לאישה" של הרבנית ימימה מזרחי, אשר המליצה שכל אחת מתלמידותיה תעשה את אותו הדבר. המטרה היא להתכונן לביאת המשיח בתשעה באב, שכן לפחות בדמיוננו אנחנו כבר שם. אנחנו מוכנים. רק אם נוכל לדמיין עולם מתוקן, עולם של צדק, משפט ורחמים. רק אז, נוכל לקבל את פני המשיח – ואם הוא עוד יתמהמה, נוכל לבנות את העולם המתוקן, כי ביכולתנו לדעת ולדמיין כיצד הוא ייראה.

בימי מגיפה, חשוב על אחת כמה וכמה לדמיין מציאות אחרת, לראות את האופק של סוף החולי, סוף הבדידות, סוף הפחד. חשוב יותר מתמיד לדמיין מדינה ועולם בריאים ושלמים, מתוך תקווה ואמונה שנצא מהתקופה הזאת אנשים טובים יותר, חברה אכפתית יותר, עם מודעות רבה יותר למה שקושר אותנו ולא למה שמפריד ביננו.

לכן קראתי בלב כבד על החלטתו של השר ישראל כ"ץ לעצור את חלוקת הכספים לארגוני חברה אזרחית התומכים באוכלוסיות חלשות כמו ניצולי שואה, נשים מוכות ועוד, וזאת כדי לדאוג שאף אגורה שחוקה לא תגיע לארגונים המסייעים לפליטים מאפריקה.

לכן קראתי בלב כבד על החלטת השר ישראל כ"ץ לעצור את חלוקת הכספים לארגוני חברה אזרחית התומכים באוכלוסיות חלשות כניצולי שואה ונשים מוכות, כדי לוודא שאף אגורה לא תגיע לארגונים הסיוע לפליטי אפריקה

בהחלטה הזאת השנאה גוברת על האהבה, והיא ניצבת מתריסה למול כל אותם הרעיונות הנשגבים שזה עתה תיארתי. ההחלטה גם מתנגשת עם השאיפה שלנו לגאולה שלמה – שאיפה שאנחנו חייבים לדמיין ולעבוד למענה. עולם בו כולם זוכים לשלום, פרנסה ובריאות. דרך המדינה שלנו, דרך המדיניות שלנו, יש לנו הזדמנות היסטורית לבנות חברה לתפארת, חברה המבוססת על ערכים יהודיים הכוללים אהבת אדם (כל אדם!) שנברא בצלם אלוקים.

בימי המגיפה הנוראה הזאת ובימי בין המצרים במיוחד, אני מתפללת שנזכה לדמיין ולבנות חברה אוהבת ואכפתית יותר, עם עזרה הדדית רבה יותר – לעם ישראל ולכולי עלמא.

קרן פויער גרה במעלה אדומים עם בעלה וחמשת ילדיה. היא עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית ב"מכון פרדס", ישיבה באווירה פתוחה לגברים ונשים בוגרי אוניברסיטאות מרחבי העולם, ובנוסף היא ליצנית רפואית מוסמכת. היא פעילה במאבק נגד מכירת יצוא ביטחוני למדינות רצחניות ורצה עם מפלגת "הלב היהודי" בבחירות האחרונות.

לפני שנגמרה הפוגת האש והמו"מ נקטע, פרסמה המדינה את רשימת האסירים שהיא מציעה לשחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי החטופים. הרשימה כללה, באופן חסר תקדים, 21 אזרחיות ישראל, ערביות שנעצרו מאז תחילת המלחמה, לא הועמדו לדין וודאי שלא הורשעו.

הצעה זו של המדינה הפרה את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. המדינה שכבר שנים דואגת לסמן את האזרחים הערבים כאויב מבפנים, והממשלה שניצלה כל רגע מאז תחילת המלחמה כדי לחזק זאת, פוגעת באזרחיה, ערבים ויהודים מעצם נכונותה להחליף אזרחים באזרחים בעסקה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. בעבר ניהלה באגודה לזכויות האזרח את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות בחברה הערבית. לפני כן הייתה המנכ”לית הערבייה השותפה הראשונה בעמותת מהפך-תג’ייר, שם פיתחה את החזון לחברה משותפת ואת המודל לניהול המשותף. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בלימודי מגדר מאונ' בר אילן, וכן יועצת ארגונית ומנחת קבוצות דיאלוג לחינוך לזכויות אדם ונגד גזענות.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

האם החזקה נרחבת של נשק בידי אזרחים פרטיים היא דבר טוב או רע? השאלה הזו – אחת השאלות הטעונות והמפלגות ביותר בפוליטיקה האמריקאית – כמעט שלא נידונה בציבוריות הישראלית. אצלנו, הפרקטיקה המקובלת הייתה שצה"ל והמשטרה אוחזים בנשק ומספקים את הביטחון לאזרחים; הבעלות הפרטית על נשק הינה מצומצמת, יחסית.

אולם בשנים האחרונות מסתמן שינוי מדיניות. גלעד ארדן, כשר לביטחון פנים, פעל להרחיב את הזכאות של אזרחים לרישיון נשק, ועבור השר הנוכחי, איתמר בן גביר, חימוש של אזרחים הוא מטרה מרכזית.

אסיף אפרת הוא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומ״מ ראש המכון לחירות ואחריות.

בזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה? אז זהו שלא. כולם אמנם אומרים שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה, אבל בפועל עוסקים בפוליטיקה – ובאינטנסיביות רבה.

בזמן המלחמה, ובתוך המשא ומתן לשחרור חטופות וחטופים, בשבוע שעבר, אישרה הממשלה תקציב מעודכן לשנת 2023. ניתן היה לחשוב שכל הכספים הקואליציוניים – כספים פוליטיים – יוסטו לצרכי המלחמה. אז ניתן היה לחשוב. הממשלה החליטה שפוליטיקה עכשיו חשובה לא פחות – ואולי יותר – מצרכי המלחמה; וכך כמעט חמישה מיליארדי שקלים הלכו לחיזוק הקואליציה ולא לצרכי המלחמה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.