פיטורים הם דבר קשה לכל אחד ואחת. קל וחומר לעובד מבוגר, אשר בדרך כלל מתקשה יותר למצוא עבודה מעובד צעיר. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו בתקופת משבר הקורונה – קיבלתם סיטואציה לא פשוטה שצריך כעת להתמודד איתה.

בין מאות אלפי המפוטרים שנוספו למעגל האבטלה בחודשים מרץ-יולי, ישנם לא מעט עובדים הנחשבים למבוגרים בשוק העבודה, שהינם רק(!) בגילאי 45 ומעלה. אין ספק שתחושת הייאוש מקננת בעובדים אלו, ותקוה – אין באופק.

בין מאות אלפי המפוטרים שנוספו למעגל האבטלה בחודשים מרץ-יולי, ישנם לא מעט עובדים הנחשבים למבוגרים בשוק העבודה, שהינם רק(!) בגילאי 45 ומעלה. אין ספק שתחושת הייאוש מקננת בעובדים אלו

הבעיה של העובדים המבוגרים החלה עוד לפני הקורונה. חלק מהמעסיקים ניסו להיפטר מעובדים אלה והקורונה נתנה להם לגיטימציה. קל לפטר את העובדים המבוגרים בתואנות שונות. הצעירים שולטים יותר בטכנולוגיות והעסקתם זולה יותר. סיבות אלה ואחרות מאפשרות למעסיקים לנצל את המצב ולפטר יותר מבוגרים. אין ספק שחלק של מבוגרים שנמצאים כעת בחל"ת יהפכו בהמשך למובטלים.

האבסורד הגדול הוא שמחקרים רבים מוכיחים שעובדים אלו הם הטובים ביותר עבור מעסיקים – הם בעלי נסיון עשיר, מוטיבציה, בשלות מקצועית ומוכנות נפשית. אין להם ילדים קטנים או מילואים ה"מפריעים" לשגרת יומם והם נאמנים יותר ובעלי מוסר עבודה גבוה יותר מצעירים בני 30-20.

בסקר שנערך לפני מספר חודשים על ידי "מאגר מוחות" עבור "קרן מעגלים", בקרב מדגם מייצג של מעסיקים במשק, נמצא כי מעל למחצית מהמעסיקים מגלים נכונות להעסיק עובדים בגילאי 50 ומעלה, ובתנאי שהם בעלי הכשרה מתאימה.

הדרך היחידה אם כן, למנוע את פיטורי המבוגרים ולהחזירם מחל"ת היא להעניק למבוגרים הכשרות מקצועיות כדי לשדרג אותם להתמודד עם טכנולוגיות חדשות או לאפשר הסבה מקצועית שתאפשר להם לעבוד במקצועות חדשים ונדרשים.

בנקודה זו המדינה חייבת לקחת הובלה, ולהעניק הכשרות לאותם עובדים גם אם הם מפוטרים, גם אם הם בחל"ת, וגם אם הם עדיין לא מפוטרים ומהווים כביכול חלק ממעגל העבודה.

פעילות הקרן שאני עומדת בראשה התמקדה עד עכשיו בהכשרת עובדים שמקצועם מוגדר 'שוחק'. אני קוראת למדינה – שנו את הקריטריונים בהתאם למציאות במשק, כדי לאפשר לכמה שיותר עובדים להכשיר את עצמם למקצועות החדשים ולמצוא אופק תעסוקתי.

קחו בחשבון שאותם מבוגרים מפרנסים משפחות. התחשבו בטלטלה הנפשית שהם עוברים, קחו בחשבון את העלויות למדינה אם אותם עובדים יאלצו לפנות לביטוח הלאומי. חשבו כמה אפשר לחסוך בכך שתעניקו להם מקצוע רלוונטי כדי שיקלטו במעגל העבודה.

ראיתי איך "נערי האוצר" מתנהלים, ואת האבסורד שבתהליך קבלת החלטות. זו אפילו לא בעיה של תקציבים אלא של ניהול נכון. בכדי לממש את התכנית להסבת מקצוע למפוטרי הקורונה אין צורך בתקציבים עתירי אפסים, אלא רק לאשר לגורמים מקצועיים, בשיתוף המעסיקים, לקיים קורסי הסבה מתאימים ולשנות את הקריטריונים, כך שהמפוטרים יוכלו לממש את הזכות.

ישבתי בחודש שעבר במפעל "פיניציה זכוכית שטוחה" בצפון שנסגר, מולי ישבו אנשים עם דמעות בעיניים שמבקשים 'תצילו אותנו'. לצערי אנשי האוצר יושבים בירושלים ולא פוגשים אותם, הם מרוחקים, מנותקים מכל מה שקורה הלכה למעשה.

ישבתי בחודש שעבר במפעל "פיניציה זכוכית שטוחה" בצפון שנסגר, מולי ישבו אנשים עם דמעות בעיניים שמבקשים 'תצילו אותנו'. לצערי אנשי האוצר יושבים בירושלים ולא פוגשים אותם, מנותקים מכל מה שקורה

הפערים הולכים וגדלים, העוני הולך וגדל. אותם עובדים "מבוגרים" עצמאיים או שכירים שפרנסו את משפחתם בכבוד רעבים היום ללחם. זו לא חארטה. זו המציאות שמסתכלת לכולנו בעיניים.

פה ויגודסקי היא יו"ר קרן מעגלים כיהנה כיו"ר שדולת הנשים בישראל. דירקטורית בחברת החשמל וברשת "עמל", חברת הנהלה בבלט הישראלי, בתיאטרון יידישפיל, בסוזן דלל, בית צבי וצוותא ויו"ר אגודת הידידים של תיאטרון יידישפיל. (צילום: משה שי)

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.