"מחקר: שקרים ברשת הרבה יותר ויראליים מאייטמים אמיתיים"

וואלה, 10 באוגוסט 2020

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אחת מסצנות המרדף הפופולריות ביותר בסרטי אקשן היא זו שבה הגיבור והנבל נקלעים לקרב יריות בתוך חדר מראות בלונה פארק.

הגיבור יכול להיות איש ישר ורודף צדק, שיוצא להילחם למען האמת. הנבל הוא על פי רוב נוכל מרושע, כוחני וחסר מעצורים. אבל בחדר המראות בלונה פארק קשה להבדיל ביניהם. אי אפשר לדעת מי הוא מי. ההשתקפויות מבלבלות. מתעתעות. מי זה חמק שם לרגע? הנבל? הגיבור?

ואז העניינים מתחממים והם מתחילים לירות אחד על השני, אבל בחדר המראות קשה לדעת מי ירה על מי. וכל יריה מנפצת את המראות ורק מעצימה את הבלבול, כי כל שבר של מראה רק מוסיף עוד חלקיקי השתקפויות.

אלה הם חיינו בזמן האחרון.

במהלך השבוע האחרון ליקטתי שברי מראה כאלה. זה לא היה קשה. הם מפוזרים סביבנו, ובכל יום נוספים עוד. כשניסיתי להתחקות אחרי הסיפור של "דנה רון", אישה שראש הממשלה התלונן שאיימה על חייו, הגעתי למבוי הסתום שבו מצד אחד חברת פייסבוק טוענת שמדובר בחשבון פיקטיבי שהוסר מהפלטפורמה, ומצד שני המשטרה טוענת שמדובר בישראלית לשעבר שחיה באוסטרליה. מה האמת? נסתפק ב"סערה ברשת" ובדרישה לגינוי ונמשיך הלאה, לאייטם הבא.

הלאה: שלושה ישראלים – שרון אפשטיין, דייויד שמאלנסקי ודנה אוברלנדר – העידו על עצמם שהם היו תמיד שמאלנים, אבל בתקופה האחרונה הם הזדעזעו מההסתה הבוטה נגד משפחת נתניהו, בעיקר על ידי פעילי המחאה.

"אני מתבאסת מהמחנה שלי", כתבה אוברלנדר, "כל חיי הפגנתי למען השלום, כל חיי הצבעתי לשמאל… בהפגנות האחרונות חצינו קווים אדומים (ודגלים שחורים) שפגעו בעיקר בנו, בשמאל… מה נשאר מאיתנו חוץ מהשנאה?". רק הפוסט שלה זכה ליותר מ-3,000 שיתופים ברשת, כלומר הגיע לעיניהם של מאות אלפי ישראלים. אבל תחקיר של אתר "העין השביעית" מוכיח שבעולם שמחוץ לרשת, אין זכר לשלושת השמאלנים המתפכחים האלה.

ואז שרה נתניהו עולה לראיון טלפוני בערוץ 12, וטוענת שבלון בצורת זין שהניף מפגין חסר טעם וציוץ גס-רוח ודוחה מלפני שנה וחצי שקולים לתקיפה מינית, ומספרת סיפור לא לגמרי ברור על אחד המפגינים – שלדבריה "מריצים שורות" – שאיים על בנה, יאיר, שהוא ישתין לו לתוך הפה.

ואז רעיית ראש הממשלה מגלה שרופא מהדסה כתב לה הודעה שהמפגינים ברחוב חסמו גישה לאמבולנסים, וזה יכול לסכן את חיי דיירי הרחוב שחלילה יזדקקו לטיפול רפואי. מקרה שעל פי דוברת הדסה "לא מוכר לה".

ובאותו זמן הבן שלה מפיץ צילומי מסך של התכתבויות "מאחת מקבוצות המחאה" בטלגרם, שלכאורה מוכיחות שפעילי מחאה אתיופים מקבוצת המחאה "ביחד" מקבלים שכר עבור השתתפותם במחאות.

מנהלי קבוצת המחאה סיפרו שהקבוצה שלהם נפרצה על ידי האקרים ששתלו בה הודעות פיקטיביות. הם ניסו לבלום את הפולשים וגם הגיבו להם במהירות (תגובותיהם לא הופצו, משום מה) ולבסוף נאלצו לסגור את הקבוצה ולפתוח אותה מחדש. לאן המדינה הידרדרה אם אנחנו לא יכולים לבטוח ביותר בהודעות אנונימיות בקבוצות טלגרם?

וכך זה נמשך. עוד ועוד שברי מראות.

דיווח על הפגנה מול נשיאת העליון אסתר חיות שהשתתפו בה 100-200 מפגינים, מוצגת בערוץ 20 (ובמדיה החברתית) כ"אלפי אזרחים נגד נשיאת העליון" יחד עם תמונה שהיא בכלל מההפגנה נגד ראש הממשלה בבלפור.

ב"ישראל היום" מוחקים את הקריאה "צדק לאיאד" מעל חולצתו של השחקן אילון קורח, שהצטלם לכתבת מגזין על הצגה בהשתתפותו. למה למחוק קריאה פשוטה ל"צדק", שלא אמורה לפגוע באיש? כי אפשר. או בלשון "ישראל היום": "השחקן הנכבד בא לצילומי כתבה על סדרת ילדים עם חולצת 'צדק לאיאד'. לתפישתנו, כתבה כזו אינה במה להפצת מסרי מחאה, משום סוג שהוא".

ועכשיו מה? תיכנס לוויכוחים אינסופיים ברשת על המשמעות של מחיקת המילים האלה על ידי העיתון הנפוץ במדינה? למי יש כוח? הרי ברור שמהר מאוד יצוץ זה שישאל "היית מפרסם צילום של מישהו עם חולצת 'מוות לערבים'?" ואם תנסה להסביר לו שיש הבדל בין דרישה ל"צדק" לבין קריאה לרצח, תמצא את עצמך גולש במהירות במדרון שמוביל לטיעוני ה"זה לא אותו דבר" – שזוכים לקיצור החיבה הלעגני זלא"ד – ולך תסביר שכן – זה-באמת-לא-אותו-דבר.

כי מה לעשות, יש דברים שהם לא אותו דבר כמו דברים אחרים. והמשמעות של לחיות חיים מוסריים ולבחור בחירות מוסריות, קשורה גם ליכולת להבדיל בין דברים שהם לא אותו דבר. למשל להבדיל בין שקר לבין אמת. או בין הבעת דעה שנויה במחלוקת להסתה לרצח. ואם נדמה לכם שאתם שומעים ברקע צעקות, אלה רק מגיבים זועמים שצועקים "מי אתה שתקבע מה האמת?" ו"מה אתה מתנשא ובטוח שרק אתה מוסרי?" ו"כשאתם אומרים משהו זה דעה וכשאנחנו אומרים משהו זו הסתה". עוד ועוד רסיסי מראה.

מביך אותי לכתוב את מה שאני הולך לכתוב עכשיו. מביך אותי אפילו לחשוב את זה על עצמי. עד לא מזמן תפסתי מעצמי אחד שמבין מה קורה. בדרך כלל. ברוב הנושאים. שלושים שנה בעיתונות, לימודים, סקרנות, חיכוך עם החיים, כל זה. חשבתי שצברתי בדרך מטען שמקנה לי יכולת סבירה להבין איך הדברים מתנהלים ולמה. פה ושם התגלו חורים, ברור. כמו האישה בשיר של מאיר אריאל, אתה גם לא יכול להקיף את החיים 365 מעלות, תמיד נשאר להם סדק דרכו הם יכולים פתאום להתגלות. אבל בדרך כלל ידעתי לזהות את החורים ולסגור אותם תוך כדי תנועה. זה לפחות מה שהאמנתי.

בתקופה האחרונה, ובעיקר בחודשים האחרונים, אני מרגיש יותר ויותר שאני לא מצליח להבין מה אני רואה ומה אני שומע ומה אני קורא.

למי מהמומחים לאפידמולוגיה להאמין בעניין הקורונה? איך זה שהעולם במשבר הכלכלי החמור ביותר בתקופת חיינו והבורסות בשמיים? איך יכול להיות שנשיא ארצות הברית ממליץ לאזרחים להשתמש באקונומיקה ובאור אולטרה סגול נגד קורונה ואנשים שאני מעריך את דעתם עדיין תומכים בו?

ומה, ריבונו של עולם, היה הפיצוץ המטורף הזה בביירות? אה, הסרטון עם הטיל שיורד מהשמיים היה פייק? מזל. כי זה נראה אמין לאללה. כמעט התפתיתי להפיץ אותו בעצמי. אבל רגע, למה טראמפ אמר במסיבת עיתונאים שמומחי הביטחון שלו אמרו לו שהטמינו בביירות פצצה? זה באמת קרה או שהוא המציא את זה? כמה אנרגיה וזמן אפשר לבזבז כדי לברר כל אחד מהמקרים האלה?

העיתונאי הבריטי אדם קרטיס כינה את המצב הזה HyperNormalisation בסרט התיעודי המצוין מ-2016 שנושא את השם הזה. זה מושג שנולד בברית המועצות של שנות השמונים, שהייתה "מדינה שבה אף אחד לא האמין יותר לאף אחד. ולאיש לא היה חזון ברור בנוגע לעתיד. ברית המועצות שהפכה להיות חברה שבה כולם ידעו שמה שהמנהיגים אומרים הוא לא אמיתי". המצב הזה, שבו הפייק, הזיוף, הופך לנורמלי, הוא זה שקרטיס מתאר בסרט כמצב של היפר-נורמליות. נורמליות על ספידים. נורמליות דלוקה.

זו ההרגשה כאן, ולא רק בישראל, והיא הולכת ומתחזקת מיום ליום. אנחנו תחת מתקפה. לפעמים ממש תחת הרעשה. מכל הכיוונים. בווליום אדיר. ההתקפה הזו לא בהכרח אישית, לא בהכרח מכוונת לאנשים מסוימים (אלא אם כן קוראים להם אביחי מנדלבליט או ליאת בן-ארי. במקרה שלהם ההתקפה דווקא כן אישית).

זו התקפה חזיתית על האמת והשקר. על היכולת להבדיל ביניהם. על עצם האפשרות לזקק מתוך הערפל, מתוך המהומה הכללית עם הדיון הצעקני והפרוע, מתוך שברי המראות עם השתקפויות העובדות והעובדות לכאורה והשקרים שמתחזים לעובדות, והתומכים והמתנגדים, וכל בעלי הפוזיציות למיניהם – את מה שנחוץ לנו, כאזרחים, כדי שנוכל להבין מה קורה ולגבש דעה עצמאית, לכאן או לכאן. כל אחד מוזמן לעשות את החשבון, את מי הערפל הזה משרת ומי נפגע ממנו.

כמו בקרב חדר המראות בסרט האקשן, הדרך היחידה להבין מה קורה היא לברוח מהחדר, למצמץ רגע מול אור השמש המסמא, ואז להסתכל למציאות בעיניים. אבל לך תמצא את הדרך החוצה בין כל המראות השבורות.