הורים יהודים אמריקאים רבים מאמינים שהם שולחים את הילדים שלהם למחנות קיץ יהודיים שבהם מדברים איתם בשפה העברית, ולימודי העברית הם חלק ניכר מהאתוס של המחנות האלה בתרבות היהודית האמריקאית.

אבל ספר שפרסמו לאחרונה היסטוריון ושתי סוציו-בלשניות מנפץ את האמונה שהחניכים והסגל מדברים זה עם זה עברית במחנות הקיץ האלה.

במקום זה, טוענים יונתן קרסנר, שרה ביונין בנאור ושרון אבני, הם ניהלו שיחות במה שהחוקרים מכנים "אנגלית מחנה מעוברתת" (CHE), שהיא למעשה ניב עשיר של אנגלית יהודית אמריקאית. CHE כוללת מילים מהחיים היהודיים, כמו "שבת שלום", ומילים ייחודיות למחנה כמו "חדר אוכל", אבל היא לא ממש עברית.

חניכות אוכלות פירות ליד מקרר המכונה "קערת פירות" במחנה רמה בוויסקונסין (צילום: באדיבות המחברים)

כך, למשל, בחלק מהמחנות השתתפו במילים עבריות בצורה שהייתה ייחודית לחיי המחנה, ושונה במידה רבה מאשר בעולם שבחוץ. המילה "עונג", לדוגמה, שימשה כדי לציין "הפסקה עם חטיפים"; "משפחה" הייתה קבוצת חניכים ו/או מדריכים; "אבא" היה מנהיג הקבוצה הזאת; ו"אמא" הייתה מנהיגת הקבוצה.

בחלק מהמחנות התפתחה תרבות משחקית, שנועדה להעשיר את העולם הזה. למשל, מערכונים שביצעו המדריכים, ובעזרתם לימדו מילים חדשות. כמו ההבדל בין "לא לשכוח לקחת תיק לטיול", לבין "להיזהר מ-tick" – קרציה באנגלית.

אחד המצוטטים בספר "אינפוזיה של עברית: שפה וקהילה במחנות הקיץ היהודיים בצפון אמריקה" הוא בנג'י לוויט, שהשתתף במחנות רבים כאלה בצעירותו. לוויט, שעלה מטקסס לפני 14 שנים, אומר שהעברית שלמד שם הורכבה רק משמות עצם וממונחים קבועים, ולכן לא היה מסוגל להרכיב משפט אחד שלם.

לוויט, 45, ששיפר בהמשך את העברית שלו באולפן בתל אביב, סיפר לי כי בזמן אמת זה ממש לא הפריע לו: "אהבתי להיות במחנה, אבל אי-ההתאמה בין מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עברית לגבי מה שבאמת ידענו מאוד בולטת".

לפי הספר, למעט מספר קטן של מחנות ציוניים הארד-קור שפעלו באמצע המאה ה-20, ובהם דיברו עברית, רוב המחנות מעולם לא התיימרו ללמד את החניכים שלהם איך לדבר, לקרוא או לכתוב עברית שוטפת. לפעמים זאת הייתה בחירה אידאולוגית. במקרים אחרים, היא נבעה מאילוצים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים.

רוב המחנות מעולם לא התיימרו ללמד את החניכים שלהם איך לדבר, לקרוא או לכתוב עברית שוטפת. לפעמים זאת הייתה בחירה אידאולוגית. במקרים אחרים, היא נבעה מאילוצים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים

דעיכת המחנות שכן ניסו ללמד עברית שוטפת התרחשה במקביל לתהליכים שעברו על הקהילה היהודית בארה"ב. החל מאמצע המאה ה-20 והלאה, פחות ופחות מנהיגים יהודים אמריקאים, ועל אחת כמה וכמה אנשים פרטיים, דיברו עברית שוטפת. מחנות הקיץ שיקפו את המציאות הזאת – וגם הושפעו ממנה.

פוסטר עם אוצר מילים בעברית במחנה מסד (צילום: באדיבות עמותת הבוגרים של מחנה מסד ואלנה ניומן לפקוביץ)

כדי למשוך סגל וחניכים ולהמשיך להתקיים, המחנות לא יכלו להגביל את הקבלה לתכניות הקיץ רק למשתתפים יהודים עם רקע חזק בעברית. עם הזמן, כמעט כל הניסיונות לשקוע למשך הקיץ בעברית הוחלפו במה שבנאור, אבני וקרסנר מכנים בספר "אינפוזיה של עברית" – טעימות קטנות ומוגבלות בהיקפן.

גם לשירים שנוצרו והושמעו במחנות, בשפה הייחודית שהתפתחה שם, היה חלק בגיבוש המסורת הזאת. הזמרת דבי פרידמן כתבה והקליטה שירים רבים כאלה.

פרידמן, שנולדה באטיקה שבניו יורק, למדה לנגן בנעוריה על גיטרה, ואחרי התיכון התנדבה לתקופה של חצי שנה בקיבוץ בישראל. היא החלה לכתוב רבים משיריה, כאשר עבדה כמורה למוזיקה במחנה קיץ יהודי בשנות השבעים.

השימוש בשפה המעורבת הייחודית שהתפתחה במחנות יצר אצל חניכים רבים את התחושה שהם אכן מבינים ודוברים עברית, תחושה שלרוב לא עמדה במבחן המציאות שבה נתקלו בהמשך מחוץ לגבולות המחנה.

כדי למשוך סגל וחניכים ולהמשיך להתקיים, המחנות לא יכלו להגביל את הקבלה לתכניות הקיץ רק למשתתפים יהודים עם רקע חזק בעברית. עם הזמן, הניסיונות לשקוע למשך הקיץ בעברית הוחלפו בטעימות קטנות

הספר שלהם נוצר בעקבות מחקר ראשוני שביצעה בנאור, פרופסור ללימודי יהדות בני זמננו בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס, במחנה רמה בקליפורניה בקיץ 2012. היא תכננה לעשות פרויקט קטן יותר, אבל כשהבחינה באידאולוגיות סותרות בנוגע לעברית במחנה, הבינה שיש לה הזדמנות למחקר רחב יותר.

בהמשך הצטרפו אליה קרסנר, פרופסור עמית למחקר חינוך יהודי באוניברסיטת ברנדייס, ואבני, פרופסור לאוריינות אקדמית ובלשנות בסיטי יוניברסיטי, ניו יורק. בשלושת הקיצים שאחרי, השלושה ביקרו ב-36 מחנות בארצות הברית ובקנדה.

עברית הייתה השפה הרשמית במחנה רמה בשנות ה-50, כשמילים רבות הושאלו מלקסיקון מסד, כמו השם "חנותיה", שהופיע בקיוסק כאן. פרטי התפריט מתוארים גם בציורים – אך לא מתורגמים לאנגלית (צילום: מועצת רמה הלאומית)

בין היתר הם כותבים בספר על סגירתו של מחנה הקיץ המיתולוגי "מסד", שבו שקעו החניכים בעברית. כשמסד נסגר, המורשת שלו שרדה בחלקה הודות לחברי סגל שעברו למחנות אחרים – כולל מילים ייחודיות שנעשה בהן שימוש רק שם. למשל, יוצאי מסד לדורותיהם קוראים למרפאה בעברית "מרפ" (גם כיום פועלים בקנדה שני מחנות תחת השם "מסד", אך אין להם קשר רשמי למקור האמריקאי).

כשמסד נסגר, המורשת שלו שרדה בחלקה הודות לחברי סגל שעברו למחנות אחרים – כולל מילים ייחודיות שנעשה בהן שימוש רק שם. למשל, יוצאי מסד לדורותיהם קוראים למרפאה בעברית "מרפ"

במחנות אחרים ניסו לצקת אידאולוגיה וערכים למילים העבריות שכן נעשה בהן שמש. בעדן וילג', למשל, מחנה אקו-יהודי בניו יורק, משתמשים בטרמינולוגיה תנ"כית עם דגש על הקשרים לאדמה. שם, חדר האוכל נקרא "בית שפע".

שלטים שמכוונים ליעדים במחנה ובישראל, מחנה דייזי והארי שטיין באריזונה (צילום: באדיבות מחנה דייזי והארי שטיין)

לדברי המחברים, ההיצמדות לעברית באמצע המאה ה-20 הייתה גם פוליטית, ונתפסה כדרך לוודא את המשך קיומה של הפזורה היהודית – ואת המשך קיומה של מדינת ישראל הצעירה. כיום, כאשר מעמדן של שתי הקהילות הללו נראה יציב, המאמצים האלה נזנחו במידה רבה, לצד הרעיון לפיו הקשר בין הקהילות צריך להיות מושתת בראש ובראשונה על שפה ומשותפת.

עטיפת הספר (צילום: Rutgers University Press)

קרסנר, בנאור ואבני מדגישים שאין להם עמדה חד-משמעית בנושא. לדברי קרסנר, "התפקיד שלנו הוא לא להגיד למחנות מה לעשות, אלא להציב מולם מראה.

קרסנר חושב שיהיה מעניין לראות איך הטרנד של אמריקאים יהודים צעירים שמרחיקים את עצמם, פוליטית, מישראל, ישפיע על השימוש בעברית במחנות.

"ועם הקורונה", הוא מוסיף, "המחנות צריכים להשתמש בטכנולוגיה כדי להגיע לילדים בבית. התקשורת הזאת תתקיים כל השנה, מה שעשוי לאפשר להם להעביר את השפה המיוחדת שפיתחו לילדים ולחייהם גם מעבר לחופשת הקיץ".