האם צה״ל מזיק לביטחון ישראל?  

יצחק רבין ודוד אלעזר, 1964 (צילום: לע"מ, ארכיון צה"ל)
לע"מ, ארכיון צה"ל
יצחק רבין ודוד אלעזר, 1964

האם צה"ל מזיק לביטחון ישראל? כדי לענות על שאלה זו אתייחס לספרם של חיים אסא ויוסף אגסי ״על המלחמה״ שפורסם זה עתה (הוצאת ספרית חמד ידיעות אחרונות 2020). הספר מבליט את ספריהם של קרל פון קלאוזביץ (1832) הגנרל הפרוסי, ושל גרשון ויילר (1984) הפילוסוף הישראלי, שפרסמו ספרים באותו שם.

על שני אלה אפשר להוסיף גם את ספרו של הפילוסוף הצרפתי רמון ארון ״מלחמה ושלום בין האומות״ (1962).

על המלחמה, מאת חיים אסא ויוסף אגסי
על המלחמה, מאת חיים אסא ויוסף אגסי

קרב ווטרלו מהווה עבור המחברים את הדוגמא האחרונה למלחמות העבר. אחריה השתנתה הקונספציה. המהפכה התעשייתית והטכנולוגיות שיצרה שינו את מראה המלחמה והכניסו את האנושות לעידן בו האוכלוסייה האזרחית הפכה מרכיב דומיננטי בשיקול המלחמתי. המרכיב האזרחי במלחמות הלך ותפס מקום מכריע בתודעת ראשי המדינות אחרי מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך נרתעים הצדדים היריבים לפתוח במלחמה, כמו במשבר הטילים בקובה (אוקטובר 1962), משבר שנשך 16 יום. המשבר לא התפתח למלחמה גרעינית אלא להסכם בין שתי מעצמות בזכות ״הטלפון האדום״, דבר שלא קרה אחרי ההתנקשות הטרוריסטית שהידרדרה למלחמת העולם הראשונה.

יחס האבדות מקרב האזרחים לעומת הלוחמים הפך למרכיב שהחלו להתחשב בו. אחרי השמדת הירושימה, צמחה מלחמה מסוג חדש בין המעצמות הגדולות: ״המלחמה הקרה״, שנמשכה 45 שנים, אך למעשה זו מלחמה שלא פרצה כלל, ואין בה הרוגים מקרב חיילים ולא מקרב אזרחים. ארה״ב זכתה לניצחון על בריה״מ ללא התקפה צבאית. המלחמה הוכרעה למעשה בתחום המדעי, הכלכלי, החברתי והאידאולוגי. זהו להערכתי נשק הניצחון של מלחמות העתיד.

״המלחמה הקרה״, שנמשכה 45 שנים, למעשה לא פרצה כלל ואין בה הרוגים. ארה״ב ניצחה את בריה״מ ללא התקפה צבאית אלא בהכרעה בתחום המדעי, הכלכלי, החברתי והאידאולוגי. זהו להערכתי נשק הניצחון של מלחמות העתיד

הפרק שהקדישו המחברים לנושא מלחמות ישראל מסתיים במסקנה שעושה אבחנה בין התודעה הצבאית שאבד עליה הכלח לבין התודעה האזרחית העתידית:

״מרחב המלחמה שאליו נקלעה ישראל מונהג על ידי אליטות שבעיקרו נאמנות למרכיבי התודעה הצבאית, ולא רק זאת, אלא שהן דוחקות את המנהיגות המייצגת את התודעה האזרחית לפינה. ככל שאנו מתקדמים בציר הזמן, התופעה הזאת הולכת ומתחזקת״ (עמ׳ 102).

ניסיתי בעקבותיהם להתקדם מחשבתית בציר הזמן והסקתי מסקנות. מאמר זה מהווה במידת מה את פרק הסיכום החסר במחקרם המעולה של שני ההוגים שהציבו את סוגיית המלחמה כתופעה משתנה בתודעה האנושית.

ממלחמת יום כיפור עד המחצית השנייה של שנת 2014, שתים עשרה מלחמות, שנקראו לעתים ״מבצעים״ בגלל היקפם, העסיקו את ביטחון ישראל וטלטלו את שלוות אזרחיה. הן כוללות באופן רשמי את מבצע ליטני (מרס 1978), מלחמת לבנון הראשונה שנקראה בשם שלום הגליל (יוני-ספטמבר 1982), מבצע חוק וסדר, מבצע דין וחשבון, מבצע ענבי זעם (2000-1985), האינתיפאדה הראשונה (1987–1993), האינתיפאדה השנייה (2000–2005), מבצע חומת מגן (מרס-מאי 2002) מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008), מבצע עמוד ענן (נובמבר 2012), ומבצע צוק איתן (יולי-אוגוסט 2014). על מלחמות אלה אפשר להוסיף מלחמות אמריקאיות שהכניסו את אזרחי ישראל למצב של לחץ מלחמתי: מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991) ומלחמת עיראק השנייה (מרס 2003). אפשר לומר שמאז שנת 2014 ישראל לא יזמה אף מבצע צבאי ממשי, אך צה״ל המשיך לפעול בהתמדה נגד התגרויות של חיילי אויב בגבולות ישראל.

בחינה ביקורתית של ביטחון ישראל ממלחמת יום כיפור עד היום תוביל לאבחנות אחדות. להערכתי, מאז מלחמה זו נפסקו האיומים הממשיים מצד כל המדינות השכנות של ישראל. נתקשה לתאר מצב בו לאחת מהן יהיה אינטרס ליזום התקפה עליה.

עם זאת, קיים איום מטריד מאוד מצד המיליציות הצבאיות המוצבות בלבנון ובעזה, שפועלות בתוך אוכלוסייה אזרחית. המלחמות והמבצעים הצבאיים ב-47 שנים האחרונות התנהלו כולם נגד מיליציות אלה ולא נגד מדינות. גורמים ביטחוניים נאלצו להגיב במבצעים חפוזים, לא כדי להשיג מטרות אסטרטגיות לטווח ארוך, אלא כדי לתת מענה מידי להתגרויות ולא להישאר באפס מעשה.

המלחמות והמבצעים הצבאיים ב-47 שנים האחרונות התנהלו כולם נגד מיליציות ולא נגד מדינות. גורמים ביטחוניים נאלצו להגיב במבצעים חפוזים, כמענה מיידי להתגרות ולא כדי להשיג מטרות אסטרטגיות לטווח ארוך

לאויב יש מטרה ברורה, לגרום להסלמה צבאית שישראל לא מעוניינת בה. כתוצאה מכך, תגובותיה של ישראל נראות יותר כנקמה על פגיעה בריבונותה, ורצון לשדר מסר לישראלים: אנחנו לא מבליגים על פגיעה בחיילינו ובאזרחינו ואנו מגיבים בנחרצות.

מלחמות אלה לא הכריעו את האויב. לכל היותר הן יצרו רגיעה לתקופות קצרות. הן גם לא שינו ממשית את יחסי הכוחות בין הצדדים ולא השיגו מטרות אסטרטגיות ממשיות. אם הייתה חשיבה אסטרטגיית היא התייחסה לטווח המידי בלבד.

מנגד, למיליציות יש מטרה אסטרטגית לטווח ארוך יותר: התשה צבאית, כלכלית ומוראלית של ישראל, והשגת יתרונות תדמיתיים והסברתיים בתודעה הציבורית העולמית. ברוב המקרים ההסברה הישראלית לא הצליחה להתגבר על תעמולת היריב. כתוצאה מכך, בקרב חלק מאזרחיה נפגם האמון בהנהגתה, ומתחזק הערעור בהצדקה המוסרית בהרג מסיבי של אזרחי האויב. נשאלת השאלה האם מדיניות ביטחונית זו חיזקה את ישראל או החלישה אותה.

*  *  *

בארה״ב המצב לא שונה. כל מלחמה שיזמה המעצמה הגדולה בתבל משנות ה-50 הסתיימה בכישלון, בהרג מיליוני אזרחים. היא יזמה חמש מלחמות עקובות מדם שהסתכמו בהפגנת חולשתה לעיני כל: מלחמת קוראה (1953-1950), מלחמת וייטנאם (1975-1964), מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), מלחמת אפגניסטן (2014-2001), ומלחמת עיראק השנייה (2011-2003). אף אחת ממלחמות אלה לא תרמה דבר לעוצמתה של ארה״ב, אך פגעה קשות במיליוני אזרחים.

בארה״ב המצב לא שונה. כל מלחמה שיזמה המעצמה הגדולה בתבל משנות ה-50 הסתיימה בכישלון, בהרג מיליוני אזרחים. היא יזמה 5 מלחמות עקובות מדם שהסתכמו בהפגנת חולשתה לעיני כל

בולטת במיוחד תקיפת אפגניסטן, עליה הוחלט כתגובה לפעולות הטרור הסנסציוניות של ה-11 בספטמבר 2011. חוליות טרור מקצועיות ונחושות אידאולוגית פגעו, בין השאר, בסמל המובהק של הביטחון האמריקאי, הפנטגון, ובסמלי עוצמה נוספים. לאמריקאים לא הייתה תשובה הולמת לפגיעה כואבת זו. הנזק המוראלי לעוצמתה של ארה"ב הפך לאיבוד עשתונות, וכתוצאה מכך הוחלט על תקיפה למען תקיפה, מלחמה למען מלחמה, כי אלה האמצעים הטובים ביותר העומדים לרשותה, ובהם היא הצטיינה לכאורה. בהעדר אויב גלוי לעין נבחרה אפגניסטן, למרות שלאותה מטרה סעודיה או פקיסטן יכולות היו להתאים יותר.

שני נשיאיה האחרונים של ארה״ב הבינו את המצב ונמנעו, משנת 2009, ממעורבות בסכסוכים צבאיים חדשים. גם פוטין החליט לפלוש לקרים רק כשהתברר לו שהתנגדות האוקראינים לפלישה לא תגרום למלחמה ממשית.

כתוצאה מכישלונותיה של ארה״ב ומחשיפת חולשותיה, מעצמות כמו סין ורוסיה נצלו את המצב וחיזקו את מעמדן בעולם. כך גם עשו בין השאר איראן ותורכיה, שגם נזהרות לא להסתבך במלחמות. רטוריקת האיומים של נתניהו וברק נגד איראן, למרות הרפתקנותם, לא גרמו לאיראנים ליזום התקפת פתע על ישראל. גם נתניהו מגלה סימני הבלגה מפתיעים ולא נגרר למלחמה שאף אחד לא יכול לצפות את תוצאותיה. הוא לא ניצל את חולשתה של סוריה כדי לפלוש לשטחה, אך גם לא ניצל קוניונקטורה זו ליצירת בריתות עם המעורבים בסכסוך. במקום זאת הוא מרבה להפעיל את חיל האוויר להפגנת עוצמה כלפי פנים. אך האיראנים נמנעים מתגובה צבאית. גם המיליציות של חמאס וחיזבאללה לא ששות לסבך את אזרחיהן במלחמה חדשה שתפגע בהם.

לאורך כל תולדותיהן, מדינות אירופה נלחמו אחת בשנייה בתדירות גבוהה. היום השתנתה המגמה והתפתח אינסטינקט של דחיית כל רעיון ליוזמה צבאית לפתרון קונפליקטים בעולם. לא במקרה נכנעה צרפת מראש בפני הפלישה הגרמנית והעדיפה כניעה על מלחמה. אחרי מלחמת העולם השנייה, רוב המלחמות שהתרחשו לא פתרו דבר והזיקו למי שיזם אותן.

התפתח אינסטינקט לדחיית יוזמות צבאיות לפתרון קונפליקטים בעולם. לא במקרה נכנעה צרפת מראש לפלישה הגרמנית והעדיפה כניעה על מלחמה. אחרי מלחה"ע ה-2, רוב המלחמות לא פתרו דבר והזיקו ליוזמיהן

*  *  *

צה״ל נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר באזור, אולי אף בעולם. משרתים בו כ-621,500 חיילי סדיר ומילואים ותקציבו מגיע ליותר מ-74.251 מיליארד שקל לשנה. כ-5% מן התמ״ג. בנוסף לתפקידיו הצבאיים המובהקים מוטלים עליו תפקידים אזרחיים רבים שחורגים מן התחום הצבאי ובהם חינוך, דת, משפט, פינוי ישובים, טיפול בהפגנות, ולאחרונה גם מעורבות בתחום הפנדמי.

אם נשווה עוצמה צבאית זו להישגי צה״ל בקרבות שהתנהלו ממלחמת יום כיפור ועד היום, יתברר שהמשך ההשקעה האדירה בצה״ל לא תורגם להצלחה שמצופה ממנו. נשאלת השאלה האם עוצמתו של צה״ל עומדת ביחס חיובי לתוצאות פעולותיו. אין מנוס אלא להגיע למסקנה שמדובר בכישלון. הכלי שעליו נשען ביטחוננו לא הוכיח את יעילותו. ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, כישלונו של הצבא נעוץ בעוצמתו. משקלו העודף עומד בעוכריו, לכל היותר הוא מעניק לאחדים אשליה של ביטחון.

מומחים לא מעטים הגיעו כבר למסקנה שיש להפוך את צה״ל לצבא מקצועי ולוותר על תפקידו כ״צבא העם״. אין כוונתי לדון בסוגיה זו אלא על עצם קיומו של צה״ל. שאלת נחיצותו של הצבא יכולה להישמע מופרכת. אין כוונתי לטעון שלישראל לא נשקפת סכנה לביטחונה. אין גם להבין את שלילת קיומו של צבא כוויתור על הביטחון. חשוב לומר שסוגיה זו אינה רלוונטית רק לצה״ל אלא לרוב צבאות העולם בו אנו חיים. כוונתי להבהיר שהכלי הצבאי שעומד לרשותה של ישראל לא מסוגל למלא את תפקידו ועצם קיומו מונע אפשרות למצוא את הפתרונות המתבקשים להגנתה בעידן של שלום עם שכנותיה וקיומן של מיליציות מטרידות וטרור בלתי צפוי.

המשך ההשקעה האדירה בצה״ל לא תורגם להצלחה שמצופה ממנו. נשאלת השאלה האם עוצמתו של צה״ל עומדת ביחס חיובי לתוצאות פעולותיו. אין מנוס אלא להגיע למסקנה שמדובר בכישלון

לאור השינויים המדעיים שנוצרו בעשורים האחרונים, המציאות העולמית השתנת במהירות גבוהה יותר מיכולתנו לעכל אותה. קצב השינוי כה מהיר שתודעתנו אינה מסוגלת להתאים עצמה אליו. למפקדים שצמחו בתוך היררכיה הצבאית קשה עוד יותר להשלים עם המחשבה שהעולם נכנס לעידן חדש, עידן של פוסט-מלחמה או עולם של אין-מלחמה. על עידן זה לא הכריזו באומות המאוחדות. הדבר קרה מאליו, לא מתוך החלטה, אלא ככורח המציאות. כמובן שאפשר תמיד לנופף ביוצאים מן הכלל. אבל המגמה ברורה.

רעיון הוויתור על הצבא רחוק מלהיות טריוויאלי. מה אמורה מדינה לעשות כדי להגן על עצמה אם תותקף ואין ברשותה צבא? בעבר זה היה בלתי אפשרי. היום העולם כולו, כמעט ללא משים, מתנהל לקראת זניחת השימוש בהרג חיילים ואזרחים כאמצעי להשגת ניצחון על האויב. הדבר לא נובע רק משיקולים הומניטריים אלא מן האבחנה שקנה המידה לניצחון טמון לא בכמות החיילים והאזרחים שהורגים לאויב, אלא בפרמטרים אחרים.

למה לא לעשות את השינוי במסגרת צה״ל? תאורטית הדבר אפשרי. אבל צבא אדיר שיש לו מדינה יתקשה מאוד לשנות את עצמו מבפנים. משנות השבעים צומצם אמנם באופן משמעותי היקפו ותקציבו של צה״ל איך לא את מהותו. כשמתעוררת בעיה ביטחונית, הצבא קיים, אינסטינקטיבית משתמשים בו ובכלים המאפיינים אותו. כלומר לא אופי התגובה גורם להשתמש בצבא אלא קיומו של הצבא גורם למפקדיו להפעילו, אם צריך או לא צריך. קיומו מזמין בהכרח תגובה צבאית אף אם היא לא מתאימה למשימה. קיומו של הצבא ועוצמתו רובצים על דרך החשיבה של הממונים על ביטחוננו. אף גוף אינו שש להיעלם ובמיוחד לא גוף כה חזק בתקציבו, בכוח האדם שלו וביוקרתו בציבור.

איך אפשר לתרץ שאחד הצבאות הטובים ביותר בעולם נכשל מול שיטות הלחימה של המיליציות הצבאיות-אזרחיות של חמם וחיזבאללה? המסקנה המתבקשת. צה״ל הוא לא הפתרון לביטחוננו היום. כל זמן שהוא קיים – ההנהגה הצבאית והמדינית תתקשה לחשוב על פתרונות חוץ צבאיים.

כשמתעוררת בעיה ביטחונית, הצבא קיים. אינסטינקטיבית משתמשים בו. כלומר לא אופי התגובה הנדרש אלא עצם קיום הצבא גורם למפקדיו להפעילו, אם צריך או לא. קיומו מזמין תגובה צבאית אף אם אינה מתאימה למשימה

מאז המהפכה הדיגיטלית והתקשורתית של שנות השמונים תחומי עשייה רבים בעולם השתנו עד בלי הכר. כך נעלמו מקצועות, וחוסלו מוסדות וארגונים. תחומי העשייה בגופים רבים נאלצו להתאים את עצמם למציאות. חיי היום יום שלנו השתנו עד כדי כך שקשה לנו לדמיין את העולם בו היינו חיינו בעבר הקרוב. צה״ל ביצע, ללא ספק, שינויים הנובעים בעיקר משימוש בטכנולוגיות חדשות, אך הוא הסתפק בזה. למרות שהאויב הקודם לא קיים עוד ולמרות שצמחו אויבים חדשים, מהות הצבא לא השתנתה. אומרים שהצבא יודע להפיק לקחים מכישלונות צבאיים ולומד איך לנהל טוב יותר את המלחמות הקודמות, אבל הוא מתקשה להבין שחיילי צבאו ונשקם אינם מתאימים לעולם ללא מלחמה.

אענה עכשיו לשאלה הדמגוגית: מה עלינו לעשות אם יורים עלינו בתותחים? או לשאלה הפופוליסטית מה אתה מציע במקום צה״ל? על שאלה זו אני משיב באופן טקטי: ״אין לי תשובה״. למה? כי חשובה מכל היא היכולת לשאול את השאלה: ״האם הצבא הוא הכלי הנכון להילחם במיליציות ובטרור, בעולם של סוף עידן המלחמות?״. אם מועצת חכמים או קברניטי המדינה יעמידו בספק את יעילותו של כלי זה, אז רק יש סיכוי להגיע לפתרונות שיתאימו לקיומנו בעולם גלובלי בתהליך של שינוי מואץ.

באופן סמלי, לצורך המחשה, אפנה את המבט לתופעות טריוויאליות בתחום הוויזואלי. מי שיסתובב בתל אביב וסביבותיה ישתומם כמוני להבחין בכמות מוזרה של גדרות תיל על גבי חומות, סביב מפקדות צבאיות, שלרוב אינן אלא משרדים בהם עובדים אנשים מול מחשבים. אמצעים מוחצנים אלה זועקים לעיני כל, ומציינים שחומר רגיש מצוי מאחוריהם. האם הגדרות, חוטי התיל, השין גימלים, המדים, ההצדעות וסמלי היררכיה הם הכלים היעילים להגנה על מידע ועל סודיות? האם הצגה מופגנת של אגפי הצבא, חילותיו, זרועותיו, וחלוקתם הגאוגרפית תורמים ליעילותו או פוגעים בו?

נשאלת השאלה האם ההגנה על סודיות חייבת בהכרח לעבור דרך מחנות צבאיים גלויים לעיני כל? האם מדי צבא הם תנאי בל יעבור לביטחוננו או אולי הם עלולים לפגוע בו? האם החצנתן של דרגות צבאיות המבליטות מעמד ההיררכי הכרחיות לניהול מבצעים חשאיים? האם במלחמה בטרור ובמיליציות מערכת הסמלים, דרגות פיקוד, המדים, מתקני אימונים, שדות תעופה צבאיים, תורמים לדיסקרטיות המתבקשת או פוגעים בה? האם מה שאמור להיות סודי צריך להכריז על זהותו באופן מוחצן? האם פעילות זו לא אמורה להתנהל רחוק מן העין הציבורית ולהצניעה לחלוטין מעיני זרים? יחד עם זאת אין כוונתי להפוך את צה״ל לשב״כ או מוסד למודיעין, אלא לשינוי תודעתי שגופים אלה אמורים לעבור.

מי שיסתובב בת"א ישתומם כמוני להבחין בכמות מוזרה של גדרות תיל על חומות, סביב מפקדות צבאיות, שלרוב אינן אלא משרדים בהם עובדים אנשים מול מחשבים. האם אלה הכלים היעילים להגנה על מידע ועל סודיות?

דמיינו שמשרדי הקריה ומפקדות אחרות ימכרו לגורמים אזרחיים, ועובדיהם ייעלמו באופן דיסקרטי במשרדים בלתי מזוהים ובמתקנים מוגנים באמצעים קיברנטיים. תם עידן החומות וגדורות התיל. תם עידן המדים המזהים לוחמים. תם עידן הדרגות החושפות את נושאיהן. העולם השתנה, האויב השתנה, הצרכים השתנו, לכן הכרחי להיפטר מכלים ארכאיים אלה בהקדם. תארו לעצמכם ישראל ללא צבא, ללא מחנות, וללא חיילים במדים. המאבק במליציות ובארגוני טרור לא יוכרע באמצעות טנקים, תותחים, מטוסי קרב וצוללות. כל האפארט הצבאי לא רלוונטי למאבק זה.

האם לא נדרשת חשיבה מחדש בעניין יעילותם של כיפת ברזל וטילים נוספים להגנתנו? עלות הפעלתה של סוללת כיפת ברזל מגיע למאה מיליון דולר. לשם השוואה כל רקטה או כל מרגמה שהאויב מחליט לשגר היא בעלות אפסית כמעט, והיא מאלצת אותנו לבזבז טילים שיעילותם מוטלת בספק, אך נזקן הכלכלי גדול. טענה פופוליסטית מנופפת בהנחה שאם היינו משקיעם את עלותו של כל טיל לבניית וילה לעזתי היינו מזמן פותרים את בעיית הטרור.

לא אהיה הראשון להבחין בעובדה שאנו נמצאים בעידן של פוסט מלחמה בעולם ובאזורנו. כבר בשנת 2011 עמד על כך יובל נוח הררי בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, ספר שגרם לשינויים תודעתיים מרחיקי לכת בקרב קוראיו. לא מדובר באוטופיות עתידניות אלא במציאות בה אנו חיים. כבר אז ציין הררי שהאנושות לא מעכלת עדיין שהיא נכנסה לעידן פוסט-מלחמתי. תאורטית תתכן גם מלחמה עולמית שתשמיד את היקום. פרכוסי מלחמה ספורדיים יכולים לטשטש פה ושם את ראייתנו.

יש מי שאפילו עושה אידאליזציה של העבר מבלי להבין את מידת האכזריות והאלימות הקשה שאפיינו אותו לאורך ההיסטוריה האנושית. ההיסטוריה מלאה באירועים חסרי היגיון. אם הייתה קיימת חוקיות בהיסטוריה יכולנו לנבא את העתיד. למזלנו אין אפשרות כזאת. המגמה המצטיירת ברורה. הטרור אינו מלחמה. ספרם של חיים אסא ויוסף אגסי דנים בהרחבה בנושא. כדי להילחם בטרור דרושים כלים שונים מאלה שעומדים לרשות הצבא היום. לעת עתה, לצערנו, יש לנו את צה״ל. כיוון שהוא קיים משתמשים בו. זה מה שיש.

יובל נח הררי ציין שהאנושות לא מעכלת שנכנסה לעידן פוסט-מלחמתי. יש מי שאפילו עושה אידאליזציה של העבר מבלי להבין את מידת האכזריות והאלימות לאורך ההיסטוריה האנושית, המלאה באירועים חסרי היגיון

כיוון שלרשות האמריקאים עומד הצבא החזק ביותר בעולם, השתמשו בו כדי להרוס את חיי אלפי קוראנים, וייטנאמים, עיראקים ואפגנים. האם זה פוגע בטרור? לא. הטרור רק הגביר את שליטתו ואחרי אלקעידה הצמיחו האמריקאים את דאע״ש שהמשיך את ההרג והאנרכיה. האם יעלה על דעת האמריקאים לא להשתמש בצבאם המצויד היטב? האם המצב הזה ימשך? להערכתי לא. כישלונותיה הצבאיים של ארה"ב חשפו את חולשתה ופגעו בכוח ההרתעה שלה. ממשל אובמה וטראמפ הבינו את זה. גם נתניהו הבין שמלחמה לא תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל אלא להיפך.

למרות האמור לעיל, גם היום מדינות נלחמות אחת בשנייה. אך לא בהרג אנשים. מספר ההרוגים בקרב האויב אינו מדד לניצחון. מלחמות העתיד לא יהיו צבאיות. ברית המועצות התמוטטה לא בגלל התקפה צבאית של ארה״ב על שטחה אלא בזכות יתרונה המדעי, הכלכלי והאידאולוגי. הקונפליקטים מתנהלים היום במישורים אחרים: בתחרות הכלכלית, המדעית, התקשורתית, הקיברנטית, המודיעינית, ובעיקר בחוסן החברתי והאידאולוגי. סין הפכה למעצמה לא בזכות צבאה או כיבושיה אלא הודות להשקעותיה במדע ובכלכלה. כך היא מנצחת את מתחריה. גרמניה ויפן שהובסו קשות במלחמת העולם הצליחו גם להתאושש מנזקי התבוסה וגם להפוך למעצמות-על כלכליות בזכות תודעתם הלא צבאית. הם מחקו את החשיבה על צבא מתודעתן.

בעתיד, בצורה זו או אחרת, המדינות יתחרו ביניהן על יתרונות מדעיים וחברתיים. אין צורך להרוג אנשים כדי לנצח במלחמות אלה. כך גם היה בתקופה העתיקה. לאימפריות לא היה עניין בהרג לשמו ולא במלחמות נקמה, דוגמת שתי מלחמות העולם. מלחמות העת העתיקה היו במהותן כלכליות, כלומר הרחבת תחומי שליטתן על שטחים כדי לגבות יותר מיסים מן הנכבש וליהנות מעושר.

בעבר אוצרות הטבע והנכסים שאימפריות חמדו לעצמן היו גלויות על פני השטח. היום הנכסים והעושר חבויים במישור הווירטואלי. נכסי המדע והקדמה האנושית נמצאים בזיכרון של כונני מחשבים. אם מדינה תחמוד אוצר זה היא לא תוכל להשתלט עליו על ידי כיבוש צבאי של שטחים ולא בהפצצות מן האוויר. יתר על כן, גם עליונות טכנולוגית היא יתרון לטווח קצר. יכולת האימוץ של פיתוחים מדעיים מתבצעת בכל העולם באופן כמעט מידי בזכות הדמוקרטיזציה של הידע.

גם מלחמות התעמולה ביננו לבין מיליציות חמאס וחיזבאללה לא יוכרעו בשדה הקרב. מלחמות העתיד יוכרעו ביכולתן של מדינות להכשיר תשתית מדעית וחברתית רחבה בהיקפה שתוביל את האנושות לקידמה. הנפנוף במפלצת הדמוגרפית לפיה רוב נבער ישתלט על אוכלוסיות מפותחות הוא דחליל חסר ממשות. המרכיב החיוני, המדעי, המשכיל בכל חברה הוא שמוביל לקדמה של הכלל ולא להיפך. בסיכומו של דבר בעולם מתגבשת המגמה שההשקעה במדע ובאיכות חיים היא האלטרנטיבה האפקטיבית להשקעה בחימוש הצבא.

גם מלחמות התעמולה ביננו לבין מיליציות חמאס וחיזבאללה לא יוכרעו בשדה הקרב. מלחמות העתיד יוכרעו ביכולתן של מדינות להכשיר תשתית מדעית וחברתית רחבה בהיקפה, שתוביל את האנושות לקידמה

לסיום, אם נרצה או לא, ישראל נמצאת בקדמת אסיה. אם נרצה או לא, היא שייכת לעולם גאופוליטי אפרו-אסיאתי. זאת טעות להתעלם מממציאות זאת ולהמשיך להרגיש נטע זר באזור. ישראל יכולה ליצור מערך של בריתות עם מדינות ואוכלוסיות ולנהל מדיניות גלובאלית אזורית. אין מדינה מפותחת בעולם שדוגלת היום בסתגרנות ובמדיניות לאומית על בסיס אתני או דתי. אם נרצה או לא נרצה עולמנו בנוי ממדינות ומזהות אזרחית. ההצמדות להגנה על טוהר גזע מדומיין תגרום לנמק דמוגרפי. הזהויות המשפחתיות, העדתית, קהילתית, המגזרית והמגדריות הוא עניינו של הפרט. ישראל תמשיך לפרוח רק אם תסיר את המחיצות האתניות, דתיות והקהילתיות שפוגעות בקידומה.

ד״ר יגאל בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות בסורבון ובמכון ללימודם גבוהים EPHE בפריס. מתמחה ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ובתחום ההיסטוריוגרפיה של ספרי המקרא. לימד באוניברסיטת פריס 8. עוסק באמנות כאמן, אוצר ומנהל אמנותי בתחום האמנות הפלסטית והאינטר ארט. ספרו ״קיצור תולדות יהוה״ יצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2017. ספרו על מוצא היהודים והתהוותם עומד לצאת לאור.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
"על המלחמה" של חיים אסא ויוסף אגסי מאפשר מסע דרך אימת מלחמות העבר הרחוק ומביט מגבעת ההווה אל העתיד המתהווה. דר' יגאל בן נון מאתגר במאמרו את הקורא להתבונן על ההווה לא מתוך העבר המתרסק מ... המשך קריאה

"על המלחמה" של חיים אסא ויוסף אגסי מאפשר מסע דרך אימת מלחמות העבר הרחוק ומביט מגבעת ההווה אל העתיד המתהווה. דר' יגאל בן נון מאתגר במאמרו את הקורא להתבונן על ההווה לא מתוך העבר המתרסק מאחורינו, אלא מתוך העתיד הנע במהירות לקראתנו.

יש טענה ש"אינטלקטואל" היה במקור שם גנאי לאנשי ההגות והמצפון, שדרשו משפט חוזר לאלפרד דרייפוס, בצרפת, בסוף המאה ה-19- כמין אנשים שאינם נאמנים מספיק למדינתם. אלה היו הוגים אמיתיים שלא חששו... המשך קריאה

יש טענה ש"אינטלקטואל" היה במקור שם גנאי לאנשי ההגות והמצפון, שדרשו משפט חוזר לאלפרד דרייפוס, בצרפת, בסוף המאה ה-19- כמין אנשים שאינם נאמנים מספיק למדינתם. אלה היו הוגים אמיתיים שלא חששו לבקר מוסכמות רווחות בחברתם ובמדינתם ולא חששו מדעת הרוב (שהרי הרוב בד"כ טועה, כך טען המחזאי איבסן). יגאל בן-נון הוא, אם כן, אינטלקטואל אמיתי, שלא חושש להשמיע דעות לא מקובלות, לנפץ פסילים ולשחוט פרות קדושות אצלנו. כך הוא עושה גם כאן כשהוא נוגע באחת הפרות הקדושות המפוטמות הרועות בתודעה הישראלית. כל הכבוד על האומץ ועל היכולת להפוך תופעה על כל צדדיה וקרביה ולברוא אותה כרעיון חדש. שאפו על כך!
כמובן, שאפשר להתווכח על עצם הטיעון כאן. הבעיה העיקרית שמופיעה בטיעון של בן-נון היא ההכללה שהוא עושה עם מצבים אחרים ועם מקומות שונים. ביסוד הקונפליקט שלנו עם הערבים ובעיקר עם הפלסטינים, עומדים מיתוסים של צדק, פליטות, דת ותרבות, והם שונים מסוגי הקונפליקטים שבתוכם פעלו האמריקאים, למשל, בקוריאה, באפגניסטן או בעיראק. רוב הקונפליקטים ניתנים לפתרון פוליטי, הקונפליקט שלנו מסובך הרבה יותר בגלל המרכיבים הדתיים והמיתיים שבו.
השינוי הדרמטי בחייהם של העמים במזה"ת שלנו יקרה כשיהיו הרבה אינטלקטואלים מהסוג של בן-נון בשני הצדדים, שיבקרו וישחטו את הפרות הקדושות שעל גבן מתבשל הסכסוך שלנו כבר 120 שנה ויהפכו אותו מסכסוך מיתי לקונפליקט פוליטי. בצד השני יש כמה כאלה, שראוי להקשיב להם. אחד מהם הוא האינטלקטואל הלבנוני חאזם צאריה. כדאי לעקוב אחריו ולקרוא את מה שהוא אומר. כאן, למשל, בתרגום לעברית של אחד ממאמרי הביקורת שהוא מפרסם בעיתונות הערבית:
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9052568

עוד 2,888 מילים ו-2 תגובות
כל הזמן // יום ראשון, 20 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ראיון רג'ינה קינג עושה היסטוריה בהוליווד

בזמן שאמריקה בוערת על רקע גזעני, הבמאית והשחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג עושה היסטוריה שחורה ● הסרט "לילה אחד במיאמי" מפגיש ארבעה גברים שחורים מפורסמים ב-1964, בהם קסיוס קליי ומלקולם X ● הגיבורים אמיתיים, העלילה דמיונית, אבל המסרים רלוונטיים מתמיד ● בהתחלה קינג התלבטה האם להפיץ את הסרט בגלל הקורונה, אבל אז התקבלה לפסטיבל ונציה - כבמאית השחורה הראשונה שעשתה זאת

עוד 1,902 מילים

הכיתה המעופפת בדרך לאבו דאבי

אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר
עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.
הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,222 מילים

ראש השנה בגיהינום

אבא של האמנית הדי אברמוביץ, אלכסנדר ברויאר, ברח מהנאצים ב-1938, רק כדי לחזור כמה שנים אחר כך לאירופה עם הצבא האמריקאי ● הוא היה בין האמריקאים הראשונים שנכנסו לבוכנוואלד, והיו עדים פיזית להשמדת יהודי אירופה ● על האדמה החרוכה שהייתה גרמניה, ב-1945, הוא חגג את ראש השנה ● טור אישי

עוד 1,395 מילים

מותה של רות ביידר גינזבורג עלול להחזיר את ארה"ב שנים אחורה

האישה שסללה את הדרך לנשים, שנלחמה על זכויות הפרט והפכה לאייקון בחייה, הלכה לעולמה אמש בגיל 87 ● חודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב, הרפובליקאים כבר נחושים למנות במקומה את השופט השמרן השלישי בכהונתו הנוכחית של טראמפ ● המאבק של גינזבורג על פניה של הדמוקרטיה האמריקאית ממשיך ביתר שאת, גם אחרי מותה

עוד 885 מילים

למקרה שפיספסת

מסע בשבילי השחיתות. איור: אבי כ"ץ

טיול לחג מסע בשבילי השחיתות

רגע לפני שנפל עלינו הסגר השני, יצא מדריך טיולים נמרץ עם קבוצת מבקרים חסרי מודעות שבסך הכל ביקשו לראות מעט מנופי ארץ הקודש ● במשך שלושה ימים, המדריך א' הראה להם את מיטב התוצרת של שנים של סיאוב, פוליטיקאים שנשארו על הכיסא זמן רב מדי, קבלנים שקיבלו קיצורי דרך תמורת שוחד, ואוצרות טבע שנשדדו מהציבור לטובת הטייקונים ● ציונות 2020, פה ושם בארץ ישראל

עוד 3,656 מילים ו-2 תגובות

עם כל הכבוד להסכם השלום המרגש עם איחוד האמירויות, הכישלון מול הפלסטינים עלול להתפוצץ לנו בפנים בכל רגע ● ללבנונים רבים כבר אין מה להפסיד, והם מהמרים אפילו על חייהם ● לעיראק לא חסר כסף, אבל המושחתים לוקחים הכל ● לא כולם בבחריין שמחים לעשות איתנו עסקים ● ו-38 שנים לרצח שזעזע את האזור, והוביל לכישלון מוסרי חמור של מדינת ישראל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 955 מילים
עודכן לפני 7 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

ערב התשפ"א, כשנדמה שהכול מסביב קורס, זהו זמן טוב להצטער על סגירת נציבות הדורות הבאים בכנסת לפני עשור בדיוק - אותו גוף שהיה אמור להביא אותנו קצת יותר מוכנים להתמודדות עם המשבר הנוכחי ● דעה

עוד 647 מילים
מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 46 ימים לבחירות

האסונות של טראמפ

טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות בבית הלבן לא סיפק לטראמפ אפילו שעות ספורות של סיקור חיובי ● ארצות הברית מתמודדת עם אסונות טבע וניהול כושל - משריפות חסרות תקדים במערב, דרך סערות הוריקן הרסניות, ועד התפרצות מגפת הקורונה שלא נבלמת ● אבל במירוץ לנשיאות, העיניים נשואות אל המדינות המתנדנדות - ובפרט למדינה שעשויה לקבוע את המנצח

עוד 1,684 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סֶגֶר שֵׁנִי

כמו נהר שכל הזמן משתנה כי הכול זורם, לא רק שהסגר החדש הוא לא הסגר שהכרנו - גם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנכנסנו אל הסגר הראשון, אי אז במרץ-אפריל 2020

עוד 842 מילים

כן אנחנו יכולים! כך ניפרד השנה מנתניהו, ונחזק את מדינת ישראל

מדינת ישראל מתמודדת כעת עם איום מרובע: ממשלתי, משטרי, מדינתי - ומשבר אמון שהגיע לשיא בקורונה ● אבל אין סיבה לאבד תקווה ● הדרך אל ההחלמה תהיה קשה ומייסרת, וכרוכה בהיפרדות מראש הממשלה, אך הדבר אפשרי ● כך ניתן לעשות זאת בצורה דמוקרטית ויעילה, תוך איחוי הקרעים ושיתוף פעולה לעתיד טוב יותר ● דעה

עוד 1,246 מילים ו-5 תגובות

הממשלה פרסמה מתווה לקיום הפגנות במהלך הסגר

לא תהיה הגבלה על מספר המפגינים, אך תהיה חובה לשמור מרחק בין קבוצות של עד 20 מפגינים ● היועמ"ש האריך את כהונת זילבר ב-3 חודשים ● אוחנה יאריך את כהונת מ"מ המפכ"ל בחצי שנה ● חרדים הזמינו 400 אוטובוסים למפגינים, במשטרה סבורים שזו דרך לעקוף את הסגר ● ניסנקורן: לא זיהינו את העלייה בתחלואה בזמן ● שרים בביקורת על גמזו ״שנכנע ללחצים״ ● ושלל ברכות חג שמח מרחבי הזירה הפוליטית

עוד 16 עדכונים

הכישלון הזה אינו יתום

מסיבת העיתונאים אמש של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות היתה הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה ● בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כשהיו כמה עשרות חולים ● היום, עם עשרות אלפי נדבקים, כולם רק מחפשים איך לתחמן כדי להפר את הסגר השני ● לא בכדי נתניהו הזכיר אתמול את גנץ בפעם הראשונה ● פרשנות

מסיבת העיתונאים אמש (חמישי) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר הבריאות יולי אדלשטיין, המעבר המצולם מבידוד לבידוד של כל שר, ארשת הפנים העגומה, המסרים והתוכניות, עוד תוכניות, היו הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה.

זהו מחדל מנהיגותי, בריאותי, אזרחי, חברתי והסברתי מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור.

זהו מחדל מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור

בסגר הראשון היה שיתוף פעולה ציבורי מלא עם ההוראות. מילות השבח שהרעיף ראש הממשלה אז על האנשים ועל המשמעת האזרחית והערבות ההדדית נכנסו כבר לפנתיאון הרטוריקה. מה שקרה בין הגל הראשון והגל השני עוד ייחקר, כי התוצאה המחרידה נכון להיום עומדת על קרוב ל- 50 אלף נדבקים במדינה של 9 מיליון תושבים.

האירועים הקשים בחודשים האחרונים – התקנות הסותרות, היחס השונה לקבוצות ומגזרים, האינטרס הפוליטי מאחורי כל החלטה, פני ההנהגה והדוגמה האישית – שכנעו רבים לדפוק את המערכת, שלא דורשת את טובתם.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים ואפילו זכינו להכיר את האנשים שהגיעו מספינת הקורונה ביפן ואת בעל חנות הצעצועים מאור יהודה, שנדבק בנגיף.

היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון. כולם שומעים גם את ראשי המדינה מודים שהסגר לא ישנה בהרבה את המצב ומתפלצים.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים. היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון

השיח ברשתות היום הוא איך נלבש מכנסיים קצרים וסניקרס, נלך לאן שאנחנו רוצים ונספר שאנחנו עושים ספורט; איך נתחמן שאנחנו בדרך לעבודה; ואיך נפברק הפגנה או ביקור רפואי מחוץ לעיר. ב"זהו זה" הראו אתמול באחד המערכונים אזרח שהתחפש לשוטר בדרך לסעודת החג אצל ההורים. "זה לא סגר, זו בדיחה", אמר נתניהו לפרויקטור רוני גמזו. אולי הוא צודק.

מסיבת העיתונאים המשולשת אמש באה לומר לציבור "חכו רגע, תנו עוד צ'אנס, תיכנסו מתחת לאלונקה. אל תיתנו לנו להחמיר איתכם". "הלב כואב לי", אדלשטיין הודה בפני המתפללים שיאלצו להישאר מחוץ לבתי הכנסת שלהם. מעניין אם הלב הכואב של אדלשטיין ישכנע את חסידי בעלז להישאר בבית בתפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא

"נחמיר את ההנחיות. נדון עם בני גנץ ועם החברים", אמר נתניהו. ראש הממשלה לא דן עם החליפי שלו לפני ההסכם עם איחוד האמירויות ולא הזמין אותו לוושינגטון, אבל לפני שמטילים גזרות על הציבור – מזמינים את גנץ, מתייעצים איתו והופכים אותו לשותף מלא בכישלון.

עוד 487 מילים

תיעוד החסידים תקועים בגבול בלארוס בתנאים מחפירים

סרטון שהגיע לידי זמן ישראל מתעד את מצבם הירוד של מאות חסידי ברסלב אשר ניסו להגיע מבלארוס לאומן, ולא הורשו להיכנס לשטח - בעוד נהגי משאיות שנחסמו בגבול מתייחסים אליהם בלעג ● "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף... צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי... אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים", אומר בסרטון אחד הנהגים

כ-1,500 חסידי ברסלב נתקעו בין בלארוס לאוקראינה, בדרכם לקברו של הרבי נחמן באומן, ונהגי המשאיות שנחסמו בגבול אינם מרוצים. סרטון שהגיע לידי זמן ישראל וצולם על ידי אחד מנהגי המשאיות מתעד את המתרחש שם כעת.

"שמו פה אוהלים, ממש אללה אכבר", אומר הנהג המצלם, שזהותו אינה ידועה, בגיחוך. "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף… צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי… אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים. חסרות להם רק נערות ליווי. אירגנו להם פה מסיבה…"

לפי ההערכות של ממשלת אוקראינה, כ-40 אלף חסידים פוקדים אותה לקראת ראש השנה היהודי בימי השגרה. השנה הגבילה אוקראינה את מכסת הישראלים שיכולים להיכנס אל גבולותיה ל-3,000, ואסרה את כניסתם של שאר החסידים.

בימים האחרונים ניסו החסידים לחצות את הגבול, ברגל או דרך הנהר, אך נעצרו על ידי צבא אוקראינה והוחזרו לבלארוס.

גם בשעה זו, נמצאים בקו הגבול לא מעט חסידים ולא חוזרים על עקבותיהם. מנהיגי חסידות ברסלב פועלים באמצעות שר הפנים אריה דרעי בניסיון לפתור את המשבר מול ממשלת אוקראינה. אך עד כה לא הושגו תוצאות מול הממשלה, וגם לא יצאה הנחיה המורה לחסידים לחזור על עקבותיהם. בינתיים, הצלב האדום סיפק לחרדים שם סיוע, ובכלל זה אוהלים ואוכל.

ממשרד החוץ הישראלי נמסר כי שר החוץ גבי אשכנזי הנחה את השגרירויות בקייב ובמינסק להגיע לאזור הגבול בין המדינות, לוודא שלחסידים יש את הציוד הדרוש, כולל מזון ושתייה, ולנסות למנוע הידרדרות של המצב.

לזמן ישראל נודע כי השגרירויות של ישראל בבלארוס ובאוקראינה עומדות בקשר גם עם חברות התעופה, בניסיון לפתור את המשבר. ואולם לישראל אין כל סמכות רשמית להורות לחסידים להתפנות מהגבול.

"מי שגרם לכל זה אלה לא החסידים. הגענו לפה כי היו דיבורים על מתווה שניתן יהיה להיכנס לאוקראינה מהגבולות הסמוכים", אמר לזמן ישראל חיים וייצהנדלר, דובר חסידי ברסלב שנתקעו בגבול. "הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש.

"הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש"

"כששמענו שזה המצב, חזקה עלינו צוויו של רבי נחמן, שאמר לנו לפני פטירתו לא לפספס ראש שנה אחד, וכמו שאמר תלמידו אפילו תהיה כל הדרך חרבות וסכינים שלופים, אני אזחל לאומן, אז אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו. רק חבל שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, מצרה את צעדיה בכל הקשור ליהדות, דת וחרדים.

"אנחנו נמצאים פה תחת כיפת השמיים בגשם זלעפות כבר שעתיים. נשים עם תינוקות בעגלות, נכים בכיסאות גלגלים, ואפילו כוס תה וכוס מים אף נציג ישראלי לא הביא לנו. בראש השנה הגיע הזמן לתקן אפילו במעט את הנזקים שמדינת ישראל גרמה לנו, ולתת לנו להיכנס. כי מפה רק למקום אחד אנו נוכל ללכת – לאומן באוקראינה".

זמן ישראל פנו לתגובה גם לשר הפנים, אך טרם התקבלה התייחסותם לעניין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה... כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל ... המשך קריאה

כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה… כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל בפולין של המאה התשע עשרה ולא קבוצה של מאמינים מגובשים. חארות שכל אוקראיני שראה את הניירות מאחל שלא יכנסו, מחזקים סטראוטיפים אנטישמיים. אין מנהיג ישראלי שמגיב לדברים.. הם לא מסכנים.. הם גועליים.

עוד 437 מילים ו-1 תגובות

פרשנות 8 שאלות שדנה ויס לא שאלה את ראש המוסד

יונית לוי הכריזה בחדשות 12 על "ראיון נדיר" עם ראש המוסד, שהתרחש מיד לאחר טקס החתימה על ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין בוושינגטון ● אלא שבמקום לנצל את הבמה כדי לשאול את יוסי כהן שאלות קשות, דנה ויס נראתה יותר כמו מעריצה נלהבת שפגשה זה עתה את מלך הכיתה ● ערן הילדסהיים ניסח כמה שאלות אפשריות, שמזכירות קצת יותר עיתונות מאשר דוברות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים. מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר"... המשך קריאה

שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים.
מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר". הטעיה מכוונת שתכליתה אחת היא: לזכות ברייטינג גבוה. על כן לא הייתי מאשים ישירות את הגברת וייס, אלא את מנהלי הערוץ.
שאלות כמו אלו שמציע מחבר המאמר הנ"ל נשאלות במהלך ראיון ארוך או בלשכתו של ראש המוסד או באולפן הטלויזיה.

עוד 812 מילים ו-4 תגובות

גילה גמליאל, השרה להגנת הסביבה, מתעכבת בינתיים בגיבוש מדיניות מיחזור בקבוקי פלסטיק של 1.5 ליטר, למרות שכך ממליצים הגורמים המקצועיים ששכר משרדה, ולמרות שזו המגמה בכל העולם המפותח ● איך קשורות לכך חברות המשקאות והמפלגות החרדיות, ולמה השם "רמי לוי" עולה בכל דיון שבו ממסמסים את היוזמה? ● פרשנות

עוד 693 מילים

מיוחד המיליארדר שהעולם אוהב לשנוא

המתקפות הפוליטיות והתקשרותיות נגד המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס - שתומך בארגוני שמאל ובחיזוק הדמוקרטיה בארץ ובעולם - נושאות אופי אנטישמי ברור ● למרות זאת, יש יהודים לא מעטים שמרשים לעצמם להצטרף לחגיגה ● יאיר נתניהו האשים את סורוס כי הוא "הורס את ישראל מבפנים" ● אך אברהם פוקסמן מהליגה נגד השמצה, שתקף את סורוס בעבר, כבר מכה על חטא: "האנטישמיים הצליחו להפוך אותו לאייקון, ולכן יש לנו אחריות לצאת להגנתו"

עוד 2,388 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה