האם צה"ל מזיק לביטחון ישראל? כדי לענות על שאלה זו אתייחס לספרם של חיים אסא ויוסף אגסי ״על המלחמה״ שפורסם זה עתה (הוצאת ספרית חמד ידיעות אחרונות 2020). הספר מבליט את ספריהם של קרל פון קלאוזביץ (1832) הגנרל הפרוסי, ושל גרשון ויילר (1984) הפילוסוף הישראלי, שפרסמו ספרים באותו שם.

על שני אלה אפשר להוסיף גם את ספרו של הפילוסוף הצרפתי רמון ארון ״מלחמה ושלום בין האומות״ (1962).

על המלחמה, מאת חיים אסא ויוסף אגסי

קרב ווטרלו מהווה עבור המחברים את הדוגמא האחרונה למלחמות העבר. אחריה השתנתה הקונספציה. המהפכה התעשייתית והטכנולוגיות שיצרה שינו את מראה המלחמה והכניסו את האנושות לעידן בו האוכלוסייה האזרחית הפכה מרכיב דומיננטי בשיקול המלחמתי. המרכיב האזרחי במלחמות הלך ותפס מקום מכריע בתודעת ראשי המדינות אחרי מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך נרתעים הצדדים היריבים לפתוח במלחמה, כמו במשבר הטילים בקובה (אוקטובר 1962), משבר שנשך 16 יום. המשבר לא התפתח למלחמה גרעינית אלא להסכם בין שתי מעצמות בזכות ״הטלפון האדום״, דבר שלא קרה אחרי ההתנקשות הטרוריסטית שהידרדרה למלחמת העולם הראשונה.

יחס האבדות מקרב האזרחים לעומת הלוחמים הפך למרכיב שהחלו להתחשב בו. אחרי השמדת הירושימה, צמחה מלחמה מסוג חדש בין המעצמות הגדולות: ״המלחמה הקרה״, שנמשכה 45 שנים, אך למעשה זו מלחמה שלא פרצה כלל, ואין בה הרוגים מקרב חיילים ולא מקרב אזרחים. ארה״ב זכתה לניצחון על בריה״מ ללא התקפה צבאית. המלחמה הוכרעה למעשה בתחום המדעי, הכלכלי, החברתי והאידאולוגי. זהו להערכתי נשק הניצחון של מלחמות העתיד.

״המלחמה הקרה״, שנמשכה 45 שנים, למעשה לא פרצה כלל ואין בה הרוגים. ארה״ב ניצחה את בריה״מ ללא התקפה צבאית אלא בהכרעה בתחום המדעי, הכלכלי, החברתי והאידאולוגי. זהו להערכתי נשק הניצחון של מלחמות העתיד

הפרק שהקדישו המחברים לנושא מלחמות ישראל מסתיים במסקנה שעושה אבחנה בין התודעה הצבאית שאבד עליה הכלח לבין התודעה האזרחית העתידית:

״מרחב המלחמה שאליו נקלעה ישראל מונהג על ידי אליטות שבעיקרו נאמנות למרכיבי התודעה הצבאית, ולא רק זאת, אלא שהן דוחקות את המנהיגות המייצגת את התודעה האזרחית לפינה. ככל שאנו מתקדמים בציר הזמן, התופעה הזאת הולכת ומתחזקת״ (עמ׳ 102).

ניסיתי בעקבותיהם להתקדם מחשבתית בציר הזמן והסקתי מסקנות. מאמר זה מהווה במידת מה את פרק הסיכום החסר במחקרם המעולה של שני ההוגים שהציבו את סוגיית המלחמה כתופעה משתנה בתודעה האנושית.

ממלחמת יום כיפור עד המחצית השנייה של שנת 2014, שתים עשרה מלחמות, שנקראו לעתים ״מבצעים״ בגלל היקפם, העסיקו את ביטחון ישראל וטלטלו את שלוות אזרחיה. הן כוללות באופן רשמי את מבצע ליטני (מרס 1978), מלחמת לבנון הראשונה שנקראה בשם שלום הגליל (יוני-ספטמבר 1982), מבצע חוק וסדר, מבצע דין וחשבון, מבצע ענבי זעם (2000-1985), האינתיפאדה הראשונה (1987–1993), האינתיפאדה השנייה (2000–2005), מבצע חומת מגן (מרס-מאי 2002) מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008), מבצע עמוד ענן (נובמבר 2012), ומבצע צוק איתן (יולי-אוגוסט 2014). על מלחמות אלה אפשר להוסיף מלחמות אמריקאיות שהכניסו את אזרחי ישראל למצב של לחץ מלחמתי: מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991) ומלחמת עיראק השנייה (מרס 2003). אפשר לומר שמאז שנת 2014 ישראל לא יזמה אף מבצע צבאי ממשי, אך צה״ל המשיך לפעול בהתמדה נגד התגרויות של חיילי אויב בגבולות ישראל.

בחינה ביקורתית של ביטחון ישראל ממלחמת יום כיפור עד היום תוביל לאבחנות אחדות. להערכתי, מאז מלחמה זו נפסקו האיומים הממשיים מצד כל המדינות השכנות של ישראל. נתקשה לתאר מצב בו לאחת מהן יהיה אינטרס ליזום התקפה עליה.

עם זאת, קיים איום מטריד מאוד מצד המיליציות הצבאיות המוצבות בלבנון ובעזה, שפועלות בתוך אוכלוסייה אזרחית. המלחמות והמבצעים הצבאיים ב-47 שנים האחרונות התנהלו כולם נגד מיליציות אלה ולא נגד מדינות. גורמים ביטחוניים נאלצו להגיב במבצעים חפוזים, לא כדי להשיג מטרות אסטרטגיות לטווח ארוך, אלא כדי לתת מענה מידי להתגרויות ולא להישאר באפס מעשה.

המלחמות והמבצעים הצבאיים ב-47 שנים האחרונות התנהלו כולם נגד מיליציות ולא נגד מדינות. גורמים ביטחוניים נאלצו להגיב במבצעים חפוזים, כמענה מיידי להתגרות ולא כדי להשיג מטרות אסטרטגיות לטווח ארוך

לאויב יש מטרה ברורה, לגרום להסלמה צבאית שישראל לא מעוניינת בה. כתוצאה מכך, תגובותיה של ישראל נראות יותר כנקמה על פגיעה בריבונותה, ורצון לשדר מסר לישראלים: אנחנו לא מבליגים על פגיעה בחיילינו ובאזרחינו ואנו מגיבים בנחרצות.

מלחמות אלה לא הכריעו את האויב. לכל היותר הן יצרו רגיעה לתקופות קצרות. הן גם לא שינו ממשית את יחסי הכוחות בין הצדדים ולא השיגו מטרות אסטרטגיות ממשיות. אם הייתה חשיבה אסטרטגיית היא התייחסה לטווח המידי בלבד.

מנגד, למיליציות יש מטרה אסטרטגית לטווח ארוך יותר: התשה צבאית, כלכלית ומוראלית של ישראל, והשגת יתרונות תדמיתיים והסברתיים בתודעה הציבורית העולמית. ברוב המקרים ההסברה הישראלית לא הצליחה להתגבר על תעמולת היריב. כתוצאה מכך, בקרב חלק מאזרחיה נפגם האמון בהנהגתה, ומתחזק הערעור בהצדקה המוסרית בהרג מסיבי של אזרחי האויב. נשאלת השאלה האם מדיניות ביטחונית זו חיזקה את ישראל או החלישה אותה.

*  *  *

בארה״ב המצב לא שונה. כל מלחמה שיזמה המעצמה הגדולה בתבל משנות ה-50 הסתיימה בכישלון, בהרג מיליוני אזרחים. היא יזמה חמש מלחמות עקובות מדם שהסתכמו בהפגנת חולשתה לעיני כל: מלחמת קוראה (1953-1950), מלחמת וייטנאם (1975-1964), מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), מלחמת אפגניסטן (2014-2001), ומלחמת עיראק השנייה (2011-2003). אף אחת ממלחמות אלה לא תרמה דבר לעוצמתה של ארה״ב, אך פגעה קשות במיליוני אזרחים.

בארה״ב המצב לא שונה. כל מלחמה שיזמה המעצמה הגדולה בתבל משנות ה-50 הסתיימה בכישלון, בהרג מיליוני אזרחים. היא יזמה 5 מלחמות עקובות מדם שהסתכמו בהפגנת חולשתה לעיני כל

בולטת במיוחד תקיפת אפגניסטן, עליה הוחלט כתגובה לפעולות הטרור הסנסציוניות של ה-11 בספטמבר 2011. חוליות טרור מקצועיות ונחושות אידאולוגית פגעו, בין השאר, בסמל המובהק של הביטחון האמריקאי, הפנטגון, ובסמלי עוצמה נוספים. לאמריקאים לא הייתה תשובה הולמת לפגיעה כואבת זו. הנזק המוראלי לעוצמתה של ארה"ב הפך לאיבוד עשתונות, וכתוצאה מכך הוחלט על תקיפה למען תקיפה, מלחמה למען מלחמה, כי אלה האמצעים הטובים ביותר העומדים לרשותה, ובהם היא הצטיינה לכאורה. בהעדר אויב גלוי לעין נבחרה אפגניסטן, למרות שלאותה מטרה סעודיה או פקיסטן יכולות היו להתאים יותר.

שני נשיאיה האחרונים של ארה״ב הבינו את המצב ונמנעו, משנת 2009, ממעורבות בסכסוכים צבאיים חדשים. גם פוטין החליט לפלוש לקרים רק כשהתברר לו שהתנגדות האוקראינים לפלישה לא תגרום למלחמה ממשית.

כתוצאה מכישלונותיה של ארה״ב ומחשיפת חולשותיה, מעצמות כמו סין ורוסיה נצלו את המצב וחיזקו את מעמדן בעולם. כך גם עשו בין השאר איראן ותורכיה, שגם נזהרות לא להסתבך במלחמות. רטוריקת האיומים של נתניהו וברק נגד איראן, למרות הרפתקנותם, לא גרמו לאיראנים ליזום התקפת פתע על ישראל. גם נתניהו מגלה סימני הבלגה מפתיעים ולא נגרר למלחמה שאף אחד לא יכול לצפות את תוצאותיה. הוא לא ניצל את חולשתה של סוריה כדי לפלוש לשטחה, אך גם לא ניצל קוניונקטורה זו ליצירת בריתות עם המעורבים בסכסוך. במקום זאת הוא מרבה להפעיל את חיל האוויר להפגנת עוצמה כלפי פנים. אך האיראנים נמנעים מתגובה צבאית. גם המיליציות של חמאס וחיזבאללה לא ששות לסבך את אזרחיהן במלחמה חדשה שתפגע בהם.

לאורך כל תולדותיהן, מדינות אירופה נלחמו אחת בשנייה בתדירות גבוהה. היום השתנתה המגמה והתפתח אינסטינקט של דחיית כל רעיון ליוזמה צבאית לפתרון קונפליקטים בעולם. לא במקרה נכנעה צרפת מראש בפני הפלישה הגרמנית והעדיפה כניעה על מלחמה. אחרי מלחמת העולם השנייה, רוב המלחמות שהתרחשו לא פתרו דבר והזיקו למי שיזם אותן.

התפתח אינסטינקט לדחיית יוזמות צבאיות לפתרון קונפליקטים בעולם. לא במקרה נכנעה צרפת מראש לפלישה הגרמנית והעדיפה כניעה על מלחמה. אחרי מלחה"ע ה-2, רוב המלחמות לא פתרו דבר והזיקו ליוזמיהן

*  *  *

צה״ל נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר באזור, אולי אף בעולם. משרתים בו כ-621,500 חיילי סדיר ומילואים ותקציבו מגיע ליותר מ-74.251 מיליארד שקל לשנה. כ-5% מן התמ״ג. בנוסף לתפקידיו הצבאיים המובהקים מוטלים עליו תפקידים אזרחיים רבים שחורגים מן התחום הצבאי ובהם חינוך, דת, משפט, פינוי ישובים, טיפול בהפגנות, ולאחרונה גם מעורבות בתחום הפנדמי.

אם נשווה עוצמה צבאית זו להישגי צה״ל בקרבות שהתנהלו ממלחמת יום כיפור ועד היום, יתברר שהמשך ההשקעה האדירה בצה״ל לא תורגם להצלחה שמצופה ממנו. נשאלת השאלה האם עוצמתו של צה״ל עומדת ביחס חיובי לתוצאות פעולותיו. אין מנוס אלא להגיע למסקנה שמדובר בכישלון. הכלי שעליו נשען ביטחוננו לא הוכיח את יעילותו. ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, כישלונו של הצבא נעוץ בעוצמתו. משקלו העודף עומד בעוכריו, לכל היותר הוא מעניק לאחדים אשליה של ביטחון.

מומחים לא מעטים הגיעו כבר למסקנה שיש להפוך את צה״ל לצבא מקצועי ולוותר על תפקידו כ״צבא העם״. אין כוונתי לדון בסוגיה זו אלא על עצם קיומו של צה״ל. שאלת נחיצותו של הצבא יכולה להישמע מופרכת. אין כוונתי לטעון שלישראל לא נשקפת סכנה לביטחונה. אין גם להבין את שלילת קיומו של צבא כוויתור על הביטחון. חשוב לומר שסוגיה זו אינה רלוונטית רק לצה״ל אלא לרוב צבאות העולם בו אנו חיים. כוונתי להבהיר שהכלי הצבאי שעומד לרשותה של ישראל לא מסוגל למלא את תפקידו ועצם קיומו מונע אפשרות למצוא את הפתרונות המתבקשים להגנתה בעידן של שלום עם שכנותיה וקיומן של מיליציות מטרידות וטרור בלתי צפוי.

המשך ההשקעה האדירה בצה״ל לא תורגם להצלחה שמצופה ממנו. נשאלת השאלה האם עוצמתו של צה״ל עומדת ביחס חיובי לתוצאות פעולותיו. אין מנוס אלא להגיע למסקנה שמדובר בכישלון

לאור השינויים המדעיים שנוצרו בעשורים האחרונים, המציאות העולמית השתנת במהירות גבוהה יותר מיכולתנו לעכל אותה. קצב השינוי כה מהיר שתודעתנו אינה מסוגלת להתאים עצמה אליו. למפקדים שצמחו בתוך היררכיה הצבאית קשה עוד יותר להשלים עם המחשבה שהעולם נכנס לעידן חדש, עידן של פוסט-מלחמה או עולם של אין-מלחמה. על עידן זה לא הכריזו באומות המאוחדות. הדבר קרה מאליו, לא מתוך החלטה, אלא ככורח המציאות. כמובן שאפשר תמיד לנופף ביוצאים מן הכלל. אבל המגמה ברורה.

רעיון הוויתור על הצבא רחוק מלהיות טריוויאלי. מה אמורה מדינה לעשות כדי להגן על עצמה אם תותקף ואין ברשותה צבא? בעבר זה היה בלתי אפשרי. היום העולם כולו, כמעט ללא משים, מתנהל לקראת זניחת השימוש בהרג חיילים ואזרחים כאמצעי להשגת ניצחון על האויב. הדבר לא נובע רק משיקולים הומניטריים אלא מן האבחנה שקנה המידה לניצחון טמון לא בכמות החיילים והאזרחים שהורגים לאויב, אלא בפרמטרים אחרים.

למה לא לעשות את השינוי במסגרת צה״ל? תאורטית הדבר אפשרי. אבל צבא אדיר שיש לו מדינה יתקשה מאוד לשנות את עצמו מבפנים. משנות השבעים צומצם אמנם באופן משמעותי היקפו ותקציבו של צה״ל איך לא את מהותו. כשמתעוררת בעיה ביטחונית, הצבא קיים, אינסטינקטיבית משתמשים בו ובכלים המאפיינים אותו. כלומר לא אופי התגובה גורם להשתמש בצבא אלא קיומו של הצבא גורם למפקדיו להפעילו, אם צריך או לא צריך. קיומו מזמין בהכרח תגובה צבאית אף אם היא לא מתאימה למשימה. קיומו של הצבא ועוצמתו רובצים על דרך החשיבה של הממונים על ביטחוננו. אף גוף אינו שש להיעלם ובמיוחד לא גוף כה חזק בתקציבו, בכוח האדם שלו וביוקרתו בציבור.

איך אפשר לתרץ שאחד הצבאות הטובים ביותר בעולם נכשל מול שיטות הלחימה של המיליציות הצבאיות-אזרחיות של חמם וחיזבאללה? המסקנה המתבקשת. צה״ל הוא לא הפתרון לביטחוננו היום. כל זמן שהוא קיים – ההנהגה הצבאית והמדינית תתקשה לחשוב על פתרונות חוץ צבאיים.

כשמתעוררת בעיה ביטחונית, הצבא קיים. אינסטינקטיבית משתמשים בו. כלומר לא אופי התגובה הנדרש אלא עצם קיום הצבא גורם למפקדיו להפעילו, אם צריך או לא. קיומו מזמין תגובה צבאית אף אם אינה מתאימה למשימה

מאז המהפכה הדיגיטלית והתקשורתית של שנות השמונים תחומי עשייה רבים בעולם השתנו עד בלי הכר. כך נעלמו מקצועות, וחוסלו מוסדות וארגונים. תחומי העשייה בגופים רבים נאלצו להתאים את עצמם למציאות. חיי היום יום שלנו השתנו עד כדי כך שקשה לנו לדמיין את העולם בו היינו חיינו בעבר הקרוב. צה״ל ביצע, ללא ספק, שינויים הנובעים בעיקר משימוש בטכנולוגיות חדשות, אך הוא הסתפק בזה. למרות שהאויב הקודם לא קיים עוד ולמרות שצמחו אויבים חדשים, מהות הצבא לא השתנתה. אומרים שהצבא יודע להפיק לקחים מכישלונות צבאיים ולומד איך לנהל טוב יותר את המלחמות הקודמות, אבל הוא מתקשה להבין שחיילי צבאו ונשקם אינם מתאימים לעולם ללא מלחמה.

אענה עכשיו לשאלה הדמגוגית: מה עלינו לעשות אם יורים עלינו בתותחים? או לשאלה הפופוליסטית מה אתה מציע במקום צה״ל? על שאלה זו אני משיב באופן טקטי: ״אין לי תשובה״. למה? כי חשובה מכל היא היכולת לשאול את השאלה: ״האם הצבא הוא הכלי הנכון להילחם במיליציות ובטרור, בעולם של סוף עידן המלחמות?״. אם מועצת חכמים או קברניטי המדינה יעמידו בספק את יעילותו של כלי זה, אז רק יש סיכוי להגיע לפתרונות שיתאימו לקיומנו בעולם גלובלי בתהליך של שינוי מואץ.

באופן סמלי, לצורך המחשה, אפנה את המבט לתופעות טריוויאליות בתחום הוויזואלי. מי שיסתובב בתל אביב וסביבותיה ישתומם כמוני להבחין בכמות מוזרה של גדרות תיל על גבי חומות, סביב מפקדות צבאיות, שלרוב אינן אלא משרדים בהם עובדים אנשים מול מחשבים. אמצעים מוחצנים אלה זועקים לעיני כל, ומציינים שחומר רגיש מצוי מאחוריהם. האם הגדרות, חוטי התיל, השין גימלים, המדים, ההצדעות וסמלי היררכיה הם הכלים היעילים להגנה על מידע ועל סודיות? האם הצגה מופגנת של אגפי הצבא, חילותיו, זרועותיו, וחלוקתם הגאוגרפית תורמים ליעילותו או פוגעים בו?

נשאלת השאלה האם ההגנה על סודיות חייבת בהכרח לעבור דרך מחנות צבאיים גלויים לעיני כל? האם מדי צבא הם תנאי בל יעבור לביטחוננו או אולי הם עלולים לפגוע בו? האם החצנתן של דרגות צבאיות המבליטות מעמד ההיררכי הכרחיות לניהול מבצעים חשאיים? האם במלחמה בטרור ובמיליציות מערכת הסמלים, דרגות פיקוד, המדים, מתקני אימונים, שדות תעופה צבאיים, תורמים לדיסקרטיות המתבקשת או פוגעים בה? האם מה שאמור להיות סודי צריך להכריז על זהותו באופן מוחצן? האם פעילות זו לא אמורה להתנהל רחוק מן העין הציבורית ולהצניעה לחלוטין מעיני זרים? יחד עם זאת אין כוונתי להפוך את צה״ל לשב״כ או מוסד למודיעין, אלא לשינוי תודעתי שגופים אלה אמורים לעבור.

מי שיסתובב בת"א ישתומם כמוני להבחין בכמות מוזרה של גדרות תיל על חומות, סביב מפקדות צבאיות, שלרוב אינן אלא משרדים בהם עובדים אנשים מול מחשבים. האם אלה הכלים היעילים להגנה על מידע ועל סודיות?

דמיינו שמשרדי הקריה ומפקדות אחרות ימכרו לגורמים אזרחיים, ועובדיהם ייעלמו באופן דיסקרטי במשרדים בלתי מזוהים ובמתקנים מוגנים באמצעים קיברנטיים. תם עידן החומות וגדורות התיל. תם עידן המדים המזהים לוחמים. תם עידן הדרגות החושפות את נושאיהן. העולם השתנה, האויב השתנה, הצרכים השתנו, לכן הכרחי להיפטר מכלים ארכאיים אלה בהקדם. תארו לעצמכם ישראל ללא צבא, ללא מחנות, וללא חיילים במדים. המאבק במליציות ובארגוני טרור לא יוכרע באמצעות טנקים, תותחים, מטוסי קרב וצוללות. כל האפארט הצבאי לא רלוונטי למאבק זה.

האם לא נדרשת חשיבה מחדש בעניין יעילותם של כיפת ברזל וטילים נוספים להגנתנו? עלות הפעלתה של סוללת כיפת ברזל מגיע למאה מיליון דולר. לשם השוואה כל רקטה או כל מרגמה שהאויב מחליט לשגר היא בעלות אפסית כמעט, והיא מאלצת אותנו לבזבז טילים שיעילותם מוטלת בספק, אך נזקן הכלכלי גדול. טענה פופוליסטית מנופפת בהנחה שאם היינו משקיעם את עלותו של כל טיל לבניית וילה לעזתי היינו מזמן פותרים את בעיית הטרור.

לא אהיה הראשון להבחין בעובדה שאנו נמצאים בעידן של פוסט מלחמה בעולם ובאזורנו. כבר בשנת 2011 עמד על כך יובל נוח הררי בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, ספר שגרם לשינויים תודעתיים מרחיקי לכת בקרב קוראיו. לא מדובר באוטופיות עתידניות אלא במציאות בה אנו חיים. כבר אז ציין הררי שהאנושות לא מעכלת עדיין שהיא נכנסה לעידן פוסט-מלחמתי. תאורטית תתכן גם מלחמה עולמית שתשמיד את היקום. פרכוסי מלחמה ספורדיים יכולים לטשטש פה ושם את ראייתנו.

יש מי שאפילו עושה אידאליזציה של העבר מבלי להבין את מידת האכזריות והאלימות הקשה שאפיינו אותו לאורך ההיסטוריה האנושית. ההיסטוריה מלאה באירועים חסרי היגיון. אם הייתה קיימת חוקיות בהיסטוריה יכולנו לנבא את העתיד. למזלנו אין אפשרות כזאת. המגמה המצטיירת ברורה. הטרור אינו מלחמה. ספרם של חיים אסא ויוסף אגסי דנים בהרחבה בנושא. כדי להילחם בטרור דרושים כלים שונים מאלה שעומדים לרשות הצבא היום. לעת עתה, לצערנו, יש לנו את צה״ל. כיוון שהוא קיים משתמשים בו. זה מה שיש.

יובל נח הררי ציין שהאנושות לא מעכלת שנכנסה לעידן פוסט-מלחמתי. יש מי שאפילו עושה אידאליזציה של העבר מבלי להבין את מידת האכזריות והאלימות לאורך ההיסטוריה האנושית, המלאה באירועים חסרי היגיון

כיוון שלרשות האמריקאים עומד הצבא החזק ביותר בעולם, השתמשו בו כדי להרוס את חיי אלפי קוראנים, וייטנאמים, עיראקים ואפגנים. האם זה פוגע בטרור? לא. הטרור רק הגביר את שליטתו ואחרי אלקעידה הצמיחו האמריקאים את דאע״ש שהמשיך את ההרג והאנרכיה. האם יעלה על דעת האמריקאים לא להשתמש בצבאם המצויד היטב? האם המצב הזה ימשך? להערכתי לא. כישלונותיה הצבאיים של ארה"ב חשפו את חולשתה ופגעו בכוח ההרתעה שלה. ממשל אובמה וטראמפ הבינו את זה. גם נתניהו הבין שמלחמה לא תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל אלא להיפך.

למרות האמור לעיל, גם היום מדינות נלחמות אחת בשנייה. אך לא בהרג אנשים. מספר ההרוגים בקרב האויב אינו מדד לניצחון. מלחמות העתיד לא יהיו צבאיות. ברית המועצות התמוטטה לא בגלל התקפה צבאית של ארה״ב על שטחה אלא בזכות יתרונה המדעי, הכלכלי והאידאולוגי. הקונפליקטים מתנהלים היום במישורים אחרים: בתחרות הכלכלית, המדעית, התקשורתית, הקיברנטית, המודיעינית, ובעיקר בחוסן החברתי והאידאולוגי. סין הפכה למעצמה לא בזכות צבאה או כיבושיה אלא הודות להשקעותיה במדע ובכלכלה. כך היא מנצחת את מתחריה. גרמניה ויפן שהובסו קשות במלחמת העולם הצליחו גם להתאושש מנזקי התבוסה וגם להפוך למעצמות-על כלכליות בזכות תודעתם הלא צבאית. הם מחקו את החשיבה על צבא מתודעתן.

בעתיד, בצורה זו או אחרת, המדינות יתחרו ביניהן על יתרונות מדעיים וחברתיים. אין צורך להרוג אנשים כדי לנצח במלחמות אלה. כך גם היה בתקופה העתיקה. לאימפריות לא היה עניין בהרג לשמו ולא במלחמות נקמה, דוגמת שתי מלחמות העולם. מלחמות העת העתיקה היו במהותן כלכליות, כלומר הרחבת תחומי שליטתן על שטחים כדי לגבות יותר מיסים מן הנכבש וליהנות מעושר.

בעבר אוצרות הטבע והנכסים שאימפריות חמדו לעצמן היו גלויות על פני השטח. היום הנכסים והעושר חבויים במישור הווירטואלי. נכסי המדע והקדמה האנושית נמצאים בזיכרון של כונני מחשבים. אם מדינה תחמוד אוצר זה היא לא תוכל להשתלט עליו על ידי כיבוש צבאי של שטחים ולא בהפצצות מן האוויר. יתר על כן, גם עליונות טכנולוגית היא יתרון לטווח קצר. יכולת האימוץ של פיתוחים מדעיים מתבצעת בכל העולם באופן כמעט מידי בזכות הדמוקרטיזציה של הידע.

גם מלחמות התעמולה ביננו לבין מיליציות חמאס וחיזבאללה לא יוכרעו בשדה הקרב. מלחמות העתיד יוכרעו ביכולתן של מדינות להכשיר תשתית מדעית וחברתית רחבה בהיקפה שתוביל את האנושות לקידמה. הנפנוף במפלצת הדמוגרפית לפיה רוב נבער ישתלט על אוכלוסיות מפותחות הוא דחליל חסר ממשות. המרכיב החיוני, המדעי, המשכיל בכל חברה הוא שמוביל לקדמה של הכלל ולא להיפך. בסיכומו של דבר בעולם מתגבשת המגמה שההשקעה במדע ובאיכות חיים היא האלטרנטיבה האפקטיבית להשקעה בחימוש הצבא.

גם מלחמות התעמולה ביננו לבין מיליציות חמאס וחיזבאללה לא יוכרעו בשדה הקרב. מלחמות העתיד יוכרעו ביכולתן של מדינות להכשיר תשתית מדעית וחברתית רחבה בהיקפה, שתוביל את האנושות לקידמה

לסיום, אם נרצה או לא, ישראל נמצאת בקדמת אסיה. אם נרצה או לא, היא שייכת לעולם גאופוליטי אפרו-אסיאתי. זאת טעות להתעלם מממציאות זאת ולהמשיך להרגיש נטע זר באזור. ישראל יכולה ליצור מערך של בריתות עם מדינות ואוכלוסיות ולנהל מדיניות גלובאלית אזורית. אין מדינה מפותחת בעולם שדוגלת היום בסתגרנות ובמדיניות לאומית על בסיס אתני או דתי. אם נרצה או לא נרצה עולמנו בנוי ממדינות ומזהות אזרחית. ההצמדות להגנה על טוהר גזע מדומיין תגרום לנמק דמוגרפי. הזהויות המשפחתיות, העדתית, קהילתית, המגזרית והמגדריות הוא עניינו של הפרט. ישראל תמשיך לפרוח רק אם תסיר את המחיצות האתניות, דתיות והקהילתיות שפוגעות בקידומה.

ד״ר יגאל בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות בסורבון ובמכון ללימודם גבוהים EPHE בפריס. מתמחה ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ובתחום ההיסטוריוגרפיה של ספרי המקרא. לימד באוניברסיטת פריס 8. עוסק באמנות כאמן, אוצר ומנהל אמנותי בתחום האמנות הפלסטית והאינטר ארט. ספרו ״קיצור תולדות יהוה״ יצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2017. ספרו על מוצא היהודים והתהוותם עומד לצאת לאור.

כשסדי בן שטרית, אחת הדמויות הבולטות במחאה נגד בנימין נתניהו, התבטא נגד נתניהו במילים: "בשנות ה-30 היה צורר שהתנהג בדיוק כמוך", האמירה, כצפוי, הביאה איתה שלל גינויים מכל הקשת הפוליטית.

אפשר להסכים או לא להסכים עם ההשוואה של בן שטרית, אך אין ספק שדבריו הקשים והלא קלים לעיכול משקפים סנטימנט שקיים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, בדרך כזו או אחרת. סנטימנט זה מתקבל בכעס רב בקרב ימנים, ההשוואה לנאצים מקוממת אותם ויש לכך סיבה.

אפשר להסכים או לא להסכים עם ההשוואה של בן שטרית, אך אין ספק שדבריו הקשים לעיכול משקפים סנטימנט שקיים בצד השמאלי של המפה הפוליטית בדרך כזו או אחרת. סנטימנט זה מתקבל בכעס רב בקרב ימנים

היחס לזיכרון השואה הוא דבר שמשתנה מישראלי לישראלי. עם זאת, ניתן לעשות הבחנה די ברורה ביחס למשמעות המושג "נאצים" בשנת 2020, בין אלה שמשתייכים לצד השמאלי של המפה והפוליטית ובין אלו שבצד הימני.

אפשר לומר בבירור שראש הממשלה נתניהו, מאז החל את פעילותו הציבורית, טיפח באדיקות את הנרטיב לפיו יש קשר בין פשעי הנאצים בשואה לאופן שבו ארגוני הטרור הפלסטינים לשיטתו "רוצים להשמיד את מדינת ישראל".

מיד לאחר עליית חמאס לשלטון בעזה ב-2006 אמר נתניהו כי "קם צורר חדש". אותו נתניהו טען כי המופתי הפלסטיני הוא זה ששכנע את היטלר להשמיד את היהודים. בנוסף לכך, במהלך אחד מסבבי ההפגנות על הגדר בגבול עזה דאג נתניהו לפרסם ברשתות החברתיות תיעוד של דגל נאצי מורם בקרב המפגינים העזתים.

מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הסיפור שונה לגמרי, אבל גם הוא מתקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. שנים של איבה ופחד הביאו איתם תופעות קשות ואלימות שמתחילות בשולי החברה. השלטון הצבאי על שטחי הרשות הפלסטינית גרמו ללא מעט מקרים מצערים של מוות מיותר. רבים מהישראלים מרגישים כי ההקצנה הזאת מזכירה להם תופעות שהתרחשו בתקופות אפלות בהיסטוריה.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ' טען שמאז מלחמת ששת הימים ישראל אינה דמוקרטיה ואף טבע את המושג "יודו-נאצים", שחדר כמטבע לשון לתרבות השמאל הישראלית.

יאיר גולן, בעודו סגן הרמטכ"ל, עורר סערה ציבורית לאחר שאמר כי הוא "מזהה תהליכים שהתרחשו בשואה" בישראל של ימינו. רבים ממנהיגי השמאל גם מביעים חשש מהידידות שנרקמה בין ההנהגה הישראלית למנהיגי מדינות שנויים במחלוקת כמו ויקטור אורבן ההונגרי וז'איר בולסונארו הברזילאי, שיש במשטריהם סממנים טוטליטריים ואלימות שלטונית.

לכן, בעוד שבימין הישראלי מרגישים כי הסכסוך עם הפלסטינים הוא המשך ישיר של הניסיון הנאצי להשמיד את העם היהודי, בשמאל ישנה דאגה כי מדינת ישראל עלולה לאבד את אחיזתה בדמוקרטיה ולהפוך בעצמה למשטר חשוך שמפלה ומדכא אזרחים על רקע גזעני.

בעוד שבימין הישראלי מרגישים שהסכסוך עם הפלסטינים הוא המשך ישיר של הניסיון הנאצי להשמיד את העם היהודי, בשמאל דואגים שהמדינה תאבד את אחיזתה בדמוקרטיה ותהפוך בעצמה למשטר חשוך שמפלה ומדכא אזרחים על רקע גזעני

יכול להיות שכדי להבין את הקרע בין ימין לשמאל בישראל, צריך להכיר בעובדה שיש פער באופן שבה השואה והמשטר הנאצי נתפסים בקרב האזרחים בשנת 2020. מקורו של הפער נמצא בנרטיב שהשמאל והימין דואגים לטפח בקרב המצביעים שלהם. האם אנחנו עדיין נלחמים בנאצים או שאנחנו בסכנה להפוך לנאצים בעצמנו?

עומר חגי גר בתל אביב בארבע השנים האחרונות. לומד קולנוע. בעבר עסק בתחום התקשורת והסאטירה בטלוויזיה ובעתיד ירצה ליצור סרטים דוקומנטריים. אחד הנושאים שמעסיקים אותו הוא פוליטיקה, אבל זה לא תמיד היה ככה. למעשה, בתיכון נכשל בבגרות באזרחות.

ישראלים רבים התרגלו להתפעל מהמפלגה הרפובליקאית האמריקאית, מתוך הכרת תודה כלפי מה שנתפס כנדיבותו ותמיכתו של הנשיא טראמפ. חייבים לצאת מזה.

הדמוקרטים יהיו בשלטון לפחות ארבע שנים, ועשרות שנים של תוצאות בחירות מצביעות על כך שהם נהנים מהרוב הטבעי באמריקה. שחרור הכספים השבוע על ידי מינהל השירותים הכלליים לטובת מעבר לממשל חדש של ג'ו ביידן צריך להבהיר זאת.

ישראלים רבים התרגלו להתפעל מהמפלגה הרפובליקאית האמריקאית, מתוך הכרת תודה כלפי מה שנתפס כנדיבותו ותמיכתו של הנשיא טראמפ. חייבים לצאת מזה

גם אם הרפובליקאים ימשכו לאחוז בסנאט החזק (הכל תלוי בסיבוב שני על שני המושבים של ג'ורג'יה ב-5 בינואר), מדיניות החוץ באמריקה מכוונת על ידי הבית הלבן.

דונלד טראמפ אכן השתמש בכוח זה כדי להעניק לישראל כמה מתנות מוערכות. במיוחד הכרה בירושלים (המערבית) כבירתה (לאף מדינה אחרת לא אומרים מהי בירתה) ובסיפוח הגולן (שנלקח מדיקטטורה כושלת של מדינה בקריסה). מגיע לו גם קרדיט על שדחף להסכמי שלום עם נסיכויות המפרץ ומדינות ערב אחרות.

עם זאת, הוא גרם נזק נורא לישראל בכך שהוא אפשר לה להתפרע בגדה המערבית והתערב כל הזמן בפוליטיקה הפנימית שלה לטובת ממשלת ימין מושחתת והרסנית של בנימין נתניהו. ובעיקר, טראמפ הוא חבר של טראמפ בלבד: המוטיבציה שלו הייתה כמעט בוודאות לרצות את הבייס האוונגליסטי שלו התומך בימין הישראלי כחלק מתרחישים מטורפים של קץ הימים שאינם מיטיבים עם היהודים.

ברור כי החברה הישראלית הייתה בין המעטות על פני כדור הארץ – והיחידה בעולם המפותח – שהעדיפה את טראמפ על פני ביידן. הכרת תודה היא בדרך כלל סנטימנט חיובי, אך העסקה הפאוסטיאנית הזו לא תיזכר כרגע המוצלח ביותר בהסטוריה הציונית.

ראוי לזכור שכאשר עלה ג'ורג 'וו. בוש לשלטון לפני 20 שנה הישראלים חששו שהרפובליקאים נמצאים בכיסם של הערבים בגלל הנפט, וקיבלו את הנשיא הנכנס בחשדנות. רק ה-11 בספטמבר טרף קלפים אלה.

החברה הישראלית היתה בין המעטות – והיחידה בעולם המפותח – שהעדיפה את טראמפ על ביידן. הכרת תודה היא לרוב סנטימנט חיובי, אך העסקה הפאוסטיאנית הזו לא תיזכר כרגע המוצלח בהסטוריה הציונית

די משעשע לחזות בטראמפ מסרב להודות בהפסדו, כמו פעוט שלא נפרד מהצעצוע. אך הנזק למוניטין הבינלאומי ולחברה האמריקאית הנגרם בשל מאמציו לבטל את תוצאות בחירות 2020, מאמצים שמנהיגי הרפובליקאים של היום שותפים להם עד כאב, אינם מצחיקים כלל.

בשלב זה אנשים סבירים היו אמורים להיפרד מכל הציפיות לפיהן אדם לא ראוי זה עשוי לכבד נורמות, לנהוג בהגינות או בתבונה, לחוש בושה על שקרים או לשים את ארצו בראש סדר העדיפויות. יתרה מזאת: הוא כל כך מאותגר לוגית שהוא בהחלט עשוי היה לשכנע את עצמו שאינו יכול להפסיד בלי הונאה, ולכן הוא ניצח.

לא כך ההנהגה הרפובליקאית. מיטש מקונל, לינדזי גרהאם, טד קרוז ושאר הסנאטורים שתומכים בו יודעים את האמת, כמו גם שרים בכירים כמו מייק פומפאו. הם יודעים שתמיד יש אי סדרים, אך לעתים רחוקות אלה אחראים לתוצאה, ושלטעון שהבחירות נגנבו זה דבר שמערער את היציבות עד כדי בגידה.

אנו שומעים השוואות לקרב בוש-גור משנת 2000, אבל שם היתה דרמה אמיתית שהוכרעה על כמה מאות קולות במדינה אחת. לשם השוואה רלווטית יותר, נצחונו של ביידן על טראמפ גדול יותר בהפרש הקולות (מעל 6 מיליון), אחוזי ההצבעה (מעל 3%) ומניין אלקטורים (306) מאשר של ג'ורג 'וו. בוש על ג'ון קרי. בוודאי היו אי סדרים ב-2004, אך האם מישהו יכול לדמיין את קרי נוהג ככזה תינוק?

צוות טראמפ טוען כי ה"שוד" קשור למספר הגבוה של הצבעות בדואר שנגרמו על ידי המגיפה. ה"ראיה" העיקרית היא שהצבעות הדואר נטו חזק מאוד לג'ו ביידן וכי טראמפ הוביל בליל הבחירות בהמון מדינות שבסוף הפסיד. למעשה אין שום תעלומה: טראמפ עודד תומכים להצביע בקלפיות בעוד הדמוקרטים התייחסו לקוביד ברצינות רבה יותר. מדינות רבות סופרות את הצבעות הדואר אחרי השאר ולכן ההובלה התהפכה.

משעשע לחזות בטראמפ מסרב להודות בהפסדו, כפעוט שלא נפרד מהצעצוע. אך הנזק לחברה האמריקאית ממאמציו לבטל את תוצאות הבחירות, שמנהיגי הרפובליקאים של היום שותפים להם, אינם מצחיקים כלל

מנהיגי הרפובליקאים רואים איך בתי משפט דוחים בסיטונות את ערעורי טראמפ, ודאי מבחינים בדלות הראיות ויכולים לחשב את מיעוט הסיכויים שהפוטש המביך של טראמפ יצלח.

אם מנהיגי הרפובליקאים היו כנים עם הציבור הם היו עומדים יחד ומכריזים שאין שום עדות להונאה נרחבת והבחירות לא נגנבו. הייתה לכך השפעה משמעותית – אם לא על טראמפ, בוודאי על דעת הקהל הימנית.

בכסילותם, מנהיגי הרפובליקאים מעניקים רוח גבית ואף כנפיים לנרטיב הבחירות הגנובות. סקרים מראים שבין 70% ל-90% ממצביעי טראמפ מאמינים כעת בשקרים ויתייחסו לביידן כלא לגיטימי.

בינתיים הם יושבים בלא מעש, תוך כדי שטראמפ מסרב להיפגש עם ביידן או להורות לצוותו להתחיל את המעבר המסודר הנדרש על פי החוק והדרוש שבעתיים בגין המגפה. השבוע סוף סוף מינהלת השירותים הכלליים דחתה את עמדת טראמפ ושחררה את הכספים הדרושים לביידן, בלי שום אינדיקציה לכך שפקידי מפתח של טראמפ ישתפו פעולה.

ייקח זמן עד שהעולם יסמוך שוב על אמריקה להנהיג. למעט כמה יוצאים מן הכלל (במזרח התיכון בעיקר), טראמפ משאיר אחריו אדמה חרוכה. ההנהגה הרפובליקאית משדרת רפובליקת בננות, והמפלגה בכל זאת עשויה לחזור לשלטון ב-2024, אפילו בהנהגת טראמפ.

מצב עגום זה צריך לגרום לנו להיות צנועים יותר בבואנו לשפוט לחומרה חברות אחרות אשר לאורך ההיסטוריה נפלו טרף לאוטוריטריסטים פופוליסטיים שזרעו פלגנות וגם ניזונו ממנה, כפי שטראמפ עשה.

ייקח זמן עד שהעולם יסמוך שוב על אמריקה להנהיג. למעט כמה יוצאים מן הכלל (במזרח התיכון בעיקר), טראמפ משאיר אחריו אדמה חרוכה. ההנהגה הרפובליקאית משדרת רפובליקת בננות

הודות לשני הצדדים, אך בעיקר לימין, השנאה הפוליטית באמריקה נמצאת בנקודה בה רוב הרפובליקאים וחלק ניכר מהדמוקרטים רואים את הצד השני כבלתי מוסרי (לפי סקר פיו). קיטוב רעיל שכזה הוא מתכון לאסון, ונרטיב הבחירות הגנובה עשוי להיות הקש המכריע. ראיתי את זה ככתב זר, מאפריקה ועד העולם הקומוניסטי לשעבר, מהמזרח התיכון ועד מרכז אסיה. זה גורם למלחמות אזרחים.

מנהיגי הרפובליקאים משחקים באש. למה הם עושים את זה?

למרבה הצער, עבור אנשים רבים המפלגה הרפובליקאית הפכה לשם נרדף לרמאות. הם זכו ברוב קולות רק פעם אחת מאז 1988, וכדי לשמר כח כלשהו הם מסתמכים על שרטוטי מחוזות מגמתיים ברגע שזוכים איכשהו לרוב במדינה כלשהי, בדיכוי השתתפות בקרב מיעוטים בכל מיני מזימות שפלות, ובשלל טריקים ושטיקים כמאמר בנימין נתניהו. הכל חוקי וגם מסריח עד השמיים.

יש להניח שהם מאפשרים את נזקי טראמפ בגלל חישובים ערמומיים.

ראשית, נראה כי הבייס של טראמפ כולל את רוב מצביעי הימין. פירוש הדבר שאם ירצה (והוא ירצה) הוא עשוי להמשיך להתסיס חמומי מח ולהמליך מלכים – וגם עשוי לזכות בפריימריז לנשיאות ל-2024. לכן מסוכן לעצבנו.

שנית, הנרטיב הכוזב עשוי לסייע להוציא לקלפיות את שמרני, דתיי וגזעני ג'ורג'יה – ובזאת לשמר את השליטה בסנאט. אם ההנהגה תנטוש את טראמפ, הבסיס שלו עשוי לנטוש אותם. אוי לאותה קטסטרופה!

הפחד מטראמפיזם הוא סביר מספיק, אבל הציניות הזו עשוי לנקום בציניקן: זה עשוי לדרבן את כל האחרים להצביע לדמוקרטים.

למרות שאמריקה היא מעצמה בירידה, היא עדיין מדינה חשובה ביותר, במיוחד לישראל. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לעושרה ולעוצמתה המרשימה של ישראל, היא עדיין זקוקה לארצות הברית. ביידן לא יתמוך בכל מהלך של נתניהו אבל הוא חבר, רק בלי החלק הקרקסי.

אם ההנהגה תנטוש את טראמפ, הבייס שלו עשוי לנטוש אותם. אוי לאותה קטסטרופה! הפחד מטראמפיזם הוא סביר, אבל הציניות עשוי לנקום בציניקן: זה עשוי לדרבן את האחרים להצביע לדמוקרטים

כל ישראלי צריך לחגוג את סיומו של פרק אפל בתולדות אמריקה, ולקוות שהרפובליקאים יספגו מהלומה בג'ורג'יה. אולי כך יפסיקו לחבל במדינתם השסועה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan