ינון מגל הוא סאטיריקן ידוע. כשהוא כותב מאמרים או מראיין ברדיו 103 כולנו יודעים שמדובר ב"סאטירה נשכנית". חנוך לוין הוא ילד ליד ינון מגל. לכן כשמגל קורא בקולו לירות בעיתונאים ש"צדים כל יום שישי" את נתניהו, לזרוק עליהם רימוני רסס לספור "23, 24, 25 פיצוץ", וקולו מדגים ירי צרורות על כולם (חוץ משותפו לשידור בן כספית) ברור לנו שזו כמובן סאטירה.

כל היגאל עמירים במדינה "מבינים" שזו סאטירה ולא צריך לירות באף מנהיג. כל יונה אברושמי מצוי, יודע שזו סאטירה ואחריה לא זורקים רימון על אף מפגין ולא קוראים למפגינים בבלפור חיידקים. בוודאי לא בגלל סאטירה. גם כל יוסף בן חיים מבין היטב שזו רק סאטירה ולא צריך לשרוף שום משפחה. באמת. רק סאטירה. ברור לחלוטין.

https://twitter.com/yair_marom/status/1305435289725415424

ואם זו סאטירה הרי לא צריך להסביר שזו סאטירה. האדם הסביר יודע מתי מדובר בסאטירה. הנה החייל האמיץ שוויק של ירוסלב האשק, מתאר את התמימות-ערמומיות של שווייק כדי להעביר ביקורת חריפה על המוסדות השנואים על האשק: הצבא, הכנסייה הקתולית, הבירוקרטיה, המונארכיה האוסטרו-הונגרית וקודם לכל, על הטבח חסר התוחלת שבמלחמה. אבל הסאטיריקן מגל לא מותח ביקורת על השלטון, לא על כישלון המאבק בקורונה, לא על מיליון מובטלים וקריסת המשק ולא על הכניעה למנהיגי הדת. מגל הוא נאמן של השלטון, מעריץ שפוט, עבד של השלטון ורוצה פשוט לרצוח בשמו של השלטון את כל מבקריו בעיתונות.

ינון מגל הוא סאטיריקן ידוע. כשהוא כותב או מראיין ברדיו 103 כולנו יודעים שמדובר ב"סאטירה נשכנית". חנוך לוין ילד לידו. לכן כשמגל קורא בקולו לירות בעיתונאים ש"צדים כל יום שישי" את נתניהו ברור לנו שזו סאטירה

כשאנחנו פותחים טלוויזיה ובן דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת" מחקה את ראש הממשלה, לא כתוב על המסך "סאטירה". איש לא מכריז כי התכנית שמיד נראה היא סאטירה. אבל ינון מגל קורא לרצוח עיתונאים בצרורות מקלע ורימוני רסס, ומיד הוא מסביר לנו ש"זו סאטירה". מעניין. איך היינו יודעים ללא ההסבר הזה?

בכלל, סאטירה ימנית היא משהו ייחודי. יש בה בעיקר התקפות על השמאל ואפס ביקורת עצמית על הימין. משהו מאוד מצחיק, הופך קרביים, הדמעות יורדות מעצמן. הנה "לאטמה", תכנית הסאטירה הוותיקה של הימין, לא מצליחה לעקוץ את נתניהו ומשפחתו. כישלון בקורונה, עסקת הצוללות, פרשת המניות, שלושה כתבי אישום, ביטול הסיפוח, שלום תמורת אפ-35 ועוד נושאים שהימין החזק תמיד יודע לבקר כאשר מישהו משמאל עושה אותם, לא זוכים ללגלוג קל בסאטירה של הימין.

מטרתה המרכזית של סאטירה היא יצירת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים, סרקסטיים, ציניים ועוקצניים. כשינון מגל, שדר רדיו, בעברו מגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון ואיש ימין מובהק, מסביר שכשהוא קורא לירות בעיתונאים –  מדובר בסאטירה, ברור שהוא קורא לרצוח עיתונאים. פשוט כיוון שלא ברור מה סאטירי כאן? קולות הירי? פיצוץ הרימונים? הצווחות?

מגל כנראה לא מבין שלכל סאטירה יש מסר. סמוי או גלוי, אבל מסר שנועד לעבור אל הצופה/מאזין/קהל באמצעות הקצנתו, הגחכתו, הבאתו אל קצה חוסר ההיגיון. כשעיתונאי קורא לרצוח עיתונאים – מהו המסר? מהו הגיחוך? האם מישהו מהעיתונאים דרש להעמיד את נתניהו מול כיתת יורים? קרא לזרוק עליו רימונים? "צד" אותו בג'ונגל? מהו הדימוי? בפרודיה משתמשים בחיקוי מגוחך של מנהיגים. מה עושה מגל? מחקה כלי ירייה? פיצוץ רימונים? זו סאטירה? זה טמטום. הסתה לרצח, פשוטו כמשמעו.

כשעיתונאי קורא לרצוח עיתונאים – מהו המסר? מהו הגיחוך? האם מישהו מהעיתונאים דרש להעמיד את נתניהו מול כיתת יורים? קרא לזרוק עליו רימונים? "צד" אותו בג'ונגל? מהו הדימוי?

רק בעניין אחד מגל משתווה לחייל האמיץ שווייק – כמעט כל הדמויות ב"החייל האמיץ שווייק" מבוססות על דמויות אמיתיות, המופיעות לעיתים בשמן האמיתי. רוב הדמויות בספר הן קריקטורות נלעגות של נפיחות, רפיסות, צביעות וטמטום, כשעיקר חצי הביקורת מכוונים כלפי דמויות של סמכות. ממש כמו הדמויות העוטפות את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעליו מגן מגל.

החייל האמיץ שוויק, איור: ג'וזף לאדה

נתן אשל צלם החצאיות, שהסביר כי "השנאה" היא היא השיטה לתמיכה בימין. בנו העוסק בגיל 29 בציוצי טוויטר מופרעים מבוקר עד ליל. אשתו המורשעת שמתעללת בעובדי המעון. מיקי זוהר שאין צורך להוסיף על משנתו "כוח, כבוד, כסף". אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים, שהביטוי "צביעות וטמטום" רק מחמיאים לו אם היה מתואר אצל ירוסלב האשק.

בדרך, עוסקת העלילה בהרחבה גם בדמותו של הצוער הנלהב והנלעג ביגלר (אולי בני ציפר), בבלאון הזללן הכפייתי (אולי שגב משה והמנה שהוגשה בתוך נעל), במארק הכתבן (אולי ינון מגל עצמו במחזה הסאטירי שהוא מעלה ב-103 FM), בטבח האוקולטיסט, (אולי דוד שימרון שידו בכל) בחודאונסקי הקשר (אולי עד המדינה ניר חפץ שהיה ממונה על ההסברה במשרד רה"מ), וכמובן בסגן דוב, המוצג כייצוג המזוקק ביותר של טמטום אזרחי וצבאי (אולי מועמדו של נתניהו לראש המל"ל – הנאשם בפרשת הצוללות אבריאל בר יוסף או אחד משריו החנפים, הבורים והמגוחכים). משפט המפתח בחייל האמיץ שוויק הוא:

"אתה עוד לא מכיר אותי. אתה מכיר אותי מהצד הטוב שלי, אבל עוד תכיר אותי מהצד הרע".

הוא משפט מפתח להבנת הספר ואולי גם המציאות של כולנו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.