"מחדלי נתניהו הובילו את ישראל לסגר שני ומיותר"

כלכליסט, 13 בספטמבר 2020

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אינך יכול להיכנס לאותו סגר פעמיים, קבע הפילוסוף הקדם-סוקרטי הרקליטוס, באחד הפרגמנטים הפחות ידועים שלו. שני הסגרים של 2020 הם הוכחה ניצחת שהוא צדק. כמו נהר שכל הזמן משתנה כי הכול זורם, לא רק שהסגר החדש הוא לא הסגר שהכרנו, גם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנכנסנו אל הסגר הראשון, אי אז במרץ-אפריל 2020.

חשבנו שאנחנו נבונים ומבינים עניין, יודעים להישמר ממניפולציות ומצוידים בחוש ביקורת מפותח. והנה, רק חצי שנה חלפה, וכשאנחנו נזכרים במי שהיינו אז, אנחנו נבוכים. אוי, כמה תמימים היינו, רק לפני שתי דקות.

כשהיינו ילדים בקריות אהבנו לשחק ב"מה מזכיר לך?". זה היה מין משחק געגוע נוסטלגי, שמטבע גילנו הצעיר וניסיוננו המועט בחיים, התייחס לאירועים מסעירים כמו טיפוס על צמרת עץ בחורשה שליד תחנת הרכבת, או הליכה הרפתקנית לכיכר המרוחקת פחות מקילומטר מהבית, כדי לעלות על קנה התותח שהוצב במרכזה כאנדרטה הרואית להנצחת נופלי קריית מוצקין במלחמת ששת הימים.

כיכר התותח בקריית מוצקין (צילום: ד"ר אבישי טייכר/ויקיפדיה)

כל ילד שהשתתף במשחק היה תורם אנקדוטה שהוא זכר מאותו אירוע, שהתרחש בסך הכול לפני כמה ימים או שבועות, אבל כבר הצטייר בדמיוננו הילדותי כמיתולוגי ממש, ולווה תמיד בהקדמה המתרוננת "ומה מזכיר לך ש…", וככה היינו מתרפקים על הרגע הנועז שבו נתלינו על קצה הקנה הארוך של התותח, ואיך איש אחד מפחיד הגיע וצעק עלינו "ילדים תסתלקו מכאן תיכף ומיד" וכשברחנו הממטרות בכיכר נפתחו וכולנו נרטבנו, ובדרך הביתה – מה מזכיר לך? – עצרנו במכולת של ברל'ה המשוגע והוא נתן לכולנו קרטיבים בהנחה.

אז מה מזכיר לכם שישבנו בבית בסגר הראשון, ונהנינו מעמוד הפייסבוק "דברים שרואים מהחלון", והרגשנו שאנחנו חלק מהעולם, נלחמים יחד בנגיף מסתורי שהגיע מסין, מחליפים מתכונים של לחם מחמצת, מתבדחים על התקלות הטכניות בזום, עוקבים אחרי האמנים האהובים עלינו באינסטגרם, שכמונו הסתגרו בבתיהם המרווחים המשקיפים על גלי האוקיינוס, ושרו לנו שירי עידוד מבידוד לבידוד?

אז מה מזכיר לכם שישבנו בבית בסגר הראשון, ונהנינו מעמוד הפייסבוק "דברים שרואים מהחלון", והרגשנו שאנחנו חלק מהעולם, נלחמים יחד בנגיף מסתורי שהגיע מסין ומתבדחים על התקלות הטכניות בזום?

ומה מזכיר לכם שהוקמה אז "ממשלת פיוס לאומית", כדי שנוכל לשלב כוחות ולהתמודד שכם אל שכם עם מצב החירום העולמי שנכפה עלינו, ולרגע פיעמה בנו התקווה שהנה, אולי דווקא בזכות הנגיף הקטנטן הזה, שלא מבדיל בין יהודי לערבי, בין ישראלי לעובד זר, בין מזרחי לאשכנזי, בין עשיר לעני ובין חרדי לחילוני, אולי כולנו נתעורר יחד אל האמת הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. כולנו בני אדם, כולנו פגיעים, כולנו תלויים זה בזה וכולנו ערבים זה לזה.

מה מזכיר לכם שנכתבו אז מאמרים רבים ברוח ההיפית הזו? יכול להיות שגם אני כתבתי דברים דומים. כי רצינו להאמין. אנחנו תמיד רוצים להאמין. אפילו שאנחנו כמעט תמיד מתאכזבים.

איפה אנחנו ואיפה הסגר ההוא.

נשיא המדינה ראובן ריבלין אמנם התנצל השבוע פעם נוספת על התנהגותו בליל הסדר, וזה היה אצילי וראוי להערכה מצידו, אבל הוא הרי לא היה היחיד שהתנהגותו אז הייתה מחפירה. האליטה הישראלית – מהפוליטיקאים והרבנים, דרך ערוצי השידור המרכזיים ועד לאמנים וכדורגלנים המפורסמים – הפגינה לאורך כל המשבר הזה זלזול מעליב בציבור ובמצוקותיו.

מהרגע שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז "תעשו חיים", היה ברור שאנחנו צוללים אל הפקרות חברתית, שעוד נשלם עליה ביוקר. וכך הפוליטיקאים והעיתונאים חזרו השבוע מהטקס החגיגי בוושינגטון, אחרי שבמשך שעות הם ניבטו אלינו מהמסך, בלי לשמור על כללי הריחוק החברתי שהם עצמם מטיפים להם, בלי מסיכות ובלי בושה.

למה מותר להגיע לחוף הים, אבל אסור להיכנס למים? קורונה מדבקת בים אבל לא על היבשה? אה, זה כדי לאפשר למאמינים לקיים מצוות תשליך? סבבה. חשוב לאפשר פולחן דתי. גם הנסיעה לאומן היא כבר חלק מהמצוות המחייבות של הדת היהודית? עד כדי כך ששרי ממשלה שונים צריכים להתפנות מכל העניינים הדוחקים ולהקדיש לנושא ימים רבים, בזמן שעוד לא נמצאו פתרונות מניחים את הדעת לילדי הגנים והוריהם המותשים? ולמה ראש הממשלה מצטלם כשהוא ישן על ריצפת המטוס כשמחכה לו מיטה במחלקה הראשונה, אחרי שחזר מפסגה מדינית, שבה השתתפו שרי חוץ ערבים ולא מנהיגי מדינות?

המצוקה מסביב גואה, והיא איומה ממש. רחובות שלמים מלאים בשלטי "להשכרה" ו"למכירה". עוד ועוד חברים מדווחים שהם מאבדים את זה, שהם לא מצליחים להירדם בלילות, שהם סובלים מהתקפי חרדה, שהם מפחדים שלא יצליחו לצאת בשלום מהקריסה הכלכלית ומכל מה שנלווה אליה.

המצוקה מסביב גואה, והיא איומה ממש. הרחובות מלאים בשלטי "להשכרה" ו"למכירה". עוד ועוד חברים מדווחים שהם מאבדים את זה, שהם מפחדים שלא יצליחו לצאת בשלום מהקריסה הכלכלית ומכל מה שנלווה אליה

אנחנו יודעים שהסגר הוא לא סגר. אנחנו יודעים שההגבלות ייאכפו בצורה סלקטיבית וישרתו אינטרסים פוליטיים. אנחנו יודעים שאסור לנו להאמין למה שאומרים הפוליטיקאים והפרשנים-מטעם ואנחנו חייבים להישמר מהשטויות המופרכות שמופצות כל הזמן ברשתות החברתיות.

אנחנו מבינים שהערבות ההדדית בישראל מתה וש"ממשלת הפיוס" שהוקמה בחיפזון כדי להתמודד עם המשבר היא בדיחה עצובה, שלא לומר הונאה היסטורית. ברור לנו שכל ההחלטות השרירותיות שמתקבלות הן רק תוצאה של לחצים, משחקי כוח, אינטרסים וכיפופי ידיים. ואנחנו יודעים שמה שקורה עכשיו הוא קדימון לזוועות שעוד מצפות לנו, כי כל ההחלטות המופקרות הללו באות עם תג מחיר ונושאות ריבית גבוהה, שגם הדורות הבאים ימשיכו לשלם.

וככה אנחנו נכנסים לתקופת החגים העצובה הזו כשאנחנו חבולים, מותשים ומבולבלים. ויותר מכל מפחידה המחשבה שגם אם נצליח לחמוק מכל שברי השקרים, המניפולציות, הקונספירציות, הספינים, הטריקים והשטיקים, שמתרסקים עלינו מכל עבר – גם כשנחלץ בשלום מהמנהרה האפלה הזו ונמצמץ מול האור הטוב של המציאות, כבר לא נזכור יותר מי היינו קודם, כשהעולם היה מלא הזדמנויות, והדבר הכי מפחיד בו היה התותח בכיכר שבקצה הרחוב.