יש דמיון מדהים בין כל אותם סרטי דוקו שמתעדים עבריינים שהורשעו ונכלאו – לבין יצרני חדשות מזויפות בשרות התעמולה. מה הדמיון? בשני המקרים יש ניסיון להלבין ולטהר עבריינות, כדי לאפשר לכל אותם חוטאים לנקות את עברם.

זו תופעה מוכרת גם בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. בעבר עשו זאת באמצעות הכלים המסורתיים כמו עיתונים, טלוויזיה ורדיו. היום הכלים השתכללו וגם התעוזה. ספינים, חצאי אמיתות וכיוצא באלה תמיד היו אלא שהיום ניתן לעשות כמעט הכול כדי לשרת מטרה מסוימת. כשאין מעצורים אתיים ומוסריים השמים הם הגבול.

יש דמיון מדהים בין סרטי דוקו המתעדים עבריינים שהורשעו ונכלאו – לבין יצרני חדשות מזויפות בשרות התעמולה. מה הדמיון? בשני המקרים יש ניסיון להלבין ולטהר עבריינות כדי לאפשר לחוטאים לנקות את עברם

הרשתות החברתיות משוחררות מכל רסן אתי ומוסרי, ומהוות פרצה שקוראת לפורעי השיח – לחרף, לגדף ולספק מידע לא בדוק ולא מאומת. מזייפים מציאות וממסגרים אותה כדי להנדס את התודעה ואת הידע הציבורי כדי שישרת את מי שזקוק לזה.

זאת העיתונות האזרחית: מבוזרת, מתעדת כל רגע, יוצרת תחושה של עדכנות ומובילה את הצופים, כמו הסדרן באולם התיאטרון.

השאלה היא מה החידוש במה שכתבתי? חידוש? אולי לא – אך ללא ספק אני, כאחד הסדרנים, מנסה לתת לתופעה שם, כתובת ותיוק מתאים. מה שמאפשר לי לנסות ולתת לכם כלי ביקורתי, כלי שהוא כמעין אלגוריתם שבוחן את הסבירות וההסתברות שהסיפור משקף את המציאות.

הנושא הזה הופך להיות בעל משמעות כבדת משקל, דווקא כעת בימי הקורונה, כשאל כל הקשיים, נוספת החרדה מהוירוס שאופי תפוצתו לא מוכר למדע. זהו כר נרחב לידיעות כוזבות, לחצאי אמיתות, לספינים של פוליטיקאים ובעלי עסקים. קשה לדעת וקשה להבחין מתי ידיעה משקפת את המציאות ומתי לא.

וכך, גם הוירוס הזה נכנס לספריית הכזב המופץ ברשת. די בציוץ אחד של ראש ממשלה, שר או חבר כנסת כדי להסיט את המבט ממקום אחד לאחר. בעידן שכל אחד בו יכול להיות עיתונאי, עולים וצצים הפרשנים לרגע. אלה מנסים להתחרות בפרשנים האזרחיים, כל אלה שזוכים במספר לייקים, ציוצים מחדש ותגובות.

הפרשנים האזרחיים הם אושיות רשת שעיסוקם ברשת הוא פרשנות פוליטית. להם מותר לשחרר את הרסן בלי הגבלה. מפעם לפעם הם תובעים דיבה ומפעם לפעם תובעים אותם. לפעמים זוכים ולפעמים מפסידים. הרשת מכניסה אותם לשיכרון חושים וכך גם את העיתונאים הממוסדים שמנסים להתחרות בהם.

כדי לסבך במעט את התמונה נוסיף אל העיתונאים האזרחיים את אושיית הרשת יאיר נתניהו, שנכנס לתפקיד וזוכה לתהילת עולם. הוא שולף, כותב, ניכר שלמד ושכלל את מה שאביו לימד אותו. כנראה תחום התקשורת עניין אותו. ראיתי אותו בערוץ 20 ונדהמתי, ואולי לא כל כך. ההופעה הטלוויזיונית שלו חלשה בעוצמתה לעומת ההופעה ברשתות, שם הוא רק כותב. מן הסתם, נראה שהחירות להשתולל מזדמנת בטוויטר הרבה יותר עבורו מאשר בצילום בשידור חי. ברשת הוא יכול להסתתר מאחורי המילים.

נוסיף לתקשורת האזרחית את אושיית הרשת יאיר נתניהו. הופעתו בערוץ 20 חלשה בעוצמתה מזו ברשתות. נראה שהחירות להשתולל בטוויטר, שם ניתן להסתתר מאחורי מילים, מזדמנת יותר מאשר בשידור

נתניהו הצעיר, אסור לטעות, למד את המלאכה, שלף חברים טובים מהשרות הצבאי בדובר צה"ל וביחד הם מדגימים לאב המסור איך מתפרעים ברשת. זו חבורה צעירה, חדורת מוטיבציה, שמסתכלת קדימה. אנשי תקשורת ודיגיטל שעבדו עם ראש ממשלה הם נכס בעל משמעות כלכלית. ההשפעה הגדולה היא כעת, הכסף הגדול יבוא אחר כך כשיהיו בשוק הפרטי, גם כנותני שרות לפוליטיקאים.

אז מה רע בכך? מה רע בכך שיועציו של נתניהו, באים להפגנה של מתנגדי נתניהו בבלפור? הרע הוא, אתיקה, יותר נכון חוסר אתיקה, התחזות. שלא לדבר על יועץ שהיה צריך להיות בבידוד שכן חזר עם המשלחת מארצות הברית.

חטא על פשע, עבירה על חוקי החירום וחדירה אל מרחב לא להם, לא כמפגינים, אלא כנראה (על פי העדויות מהשטח לפחות), בכוונה לחבל בזכותם של מפגינים לזעוק את זעקתם. פוטנציאל חבלה, שכן סביר להניח שאת החומרים המצולמים מדיבוב קבוצה קיקיונית בהפגנה הם התכוונו להעלות לרשת. מה שהם יודעים לעשות מצוין.

התכוונו, אך לא לקחו בחשבון שהיום כל מי שאוחז במכשיר סלולרי – גם הוא עיתונאי אזרחי בפוטנציה, וכך נקלטו בעדשת אחד מהם שדבק במשימה ועקב אחריהם עם מצלמה עובדת ושאלות אין ספור שלא קיבלו מענה. הם הרי עובדים בעיקר מאחורי הקלעים.

כפי שהבנתם, אנחנו במופע דוקו ראליטי רווי מפגינים, מושלים, אושיות רשת ורבים אחרים שמגישים לנו מופע אינסופי ומבוזר.

כן, לא לשכוח, הכוכב הבא, שלמד המון מנתניהו והצוות הוא מי שנוסק בסקרים ובטוח שהוא המלך הבא של ישראל. כן, גם הוא מופיע בשלל סרטונים, בארשת של רצינות, כמשיח שנחוץ לנו כאן ועכשיו. נפתלי בנט, שבוחר בקפידה את סרטוניו כדי למסגר עצמו כמנהיג לאומי.

הסרטון האחרון שראיתי מופץ הוא סרטון שבו הוא מסביר שאם התיישבו עלינו הרבה וירוסים אכלנו אותה. המחלה תהיה קשה הרבה יותר מאשר התיישב עלינו וירוס בודד. זו הדרך של המנהיג מטעם עצמו, המנסה לשכנע בני אדם לעטות מסיכה. ומוטב שלא אוסיף מילה. אמא שלי עליה השלום הייתה אומרת שכדאי לסובב את הלשון שבע פעמים לפני שמוציאים מילה, או במילים פשוטות, כדאי למר בנט היקר לבוא אל הציבור עם בשורות חדשות, כי בתעמולה נתניהו חזק יותר. זהו גם מסר לנו, לעיתונאים ויוצרי הדוקו, לבחון את השותפות עם פורעי הכללים האתיים שאליהם אנחנו הורגלנו.

וכעת לסיום, קראתם ידיעה – בדקו את המקור, תנסו להבין מה האינטרסים ותשוו עם מידע אחר. מלאכה מורכבת אבל הכרחית.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

בימים אלה, כשבנימין נתניהו נתפס משקר בפרשת מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, מעניין להזכר בשקריו בפרשת הצוללות המתקדמות שגרמניה מכרה למצרים, והאישור שנתן למכירתן למצרים, תוך הסתרת העיסקה ממערכת הבטחון. לשם כך חשוב להזכיר את ציר הזמן שעליו התנהלה הפרשה.

מרס 2014

בוגי יעלון, אז שר הבטחון, מדווח בישיבת מטה כי ישראל הודיעה לגרמניה שהיא מתנגדת למכירת הצוללות המתקדמות למצרים.

בלשכתו של שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו:

"ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים".

בלשכת שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו: "ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים"

אוגוסט 2014

נתניהו משגר את עו"ד מולכו לגרמניה עם מסמך בחתימתו של נתניהו המאשר לגרמנים למכור את הצוללות המתקדמות למצרים.

נובמבר 2014

שלשה חודשים אחרי שנתניהו מאשר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, מתקיימת פגישה בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס.

בפגישה, נתניהו עצמו מבטא התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם. השגריר דאז, יעקב הדס, כותב כך:

"סוגית מכירת הצוללות למצרים עלתה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם שר החוץ הגרמני שטיינמאייר. ראש הממשלה הביע התנגדות נחרצת למכירת הצוללות למצרים".

גורמי הביטחון הישראליים יוצאים מהפגישה בהבנה שעקב ההתנגדות הברורה של מערכת הביטחון וראש הממשלה בנושא זה, הגרמנים מכבדים התנגדות זו, ולא ימכרו את הצוללות מהדגם המתקדם למצרים.

מרס 2015

אלוף עמוס גלעד מפנה את תשומת לבו של יעלון למידע, לפיו גרמניה שידרגה את איכות הצוללות שתמכור למצרים, בניגוד להסכם עם ישראל מ–2011.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת

מאי 2015

יעלון מבקש מהנשיא, ראובן ריבלין, העומד לנסוע לגרמניה לברר זאת עם הקנצלרית מרקל.

ריבלין שואל את מרקל, והיא בודקת ומשיבה לו כי ישראל הסכימה לשדרוג. ריבלין מטלפן לנתניהו לספר לו, ונענה בנזיפה, מדוע בכלל התעניין בנושא בברלין. ריבלין, שלא העלה בדעתו כי נתניהו מידר את שר הביטחון מהמידע על הסכמתו לשדרוג, משיב כי שמע על כך מיעלון.

אוגוסט 2015

שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגדים להנחיית נתניהו לקנות עוד צוללות. המל"ל בראשות יוסי כהן בודק את הסוגיה ומצדד ביעלון ובאיזנקוט.

מאי 2016

שר הבטחון יעלון מפוטר/מתפטר

23 מארס 2019

נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12 מודה כי אישר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים [ב-2014] בלי ליידע את ראשי מערכת הביטחון.

"זה סוד ממודר, שרק היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו יודעים, וגורמים כמו היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור" […] שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות […] במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים […] מי שצריך לדעת יודע".

29 מארס 2019

איילה חסון מפרסמת את הכותרת הבאה: "מסמכים חושפים שמשרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות, וכי שורת מכתבים שנשלחו במקביל לקיום המגעים עם מצרים מעידה כי המטה המדיני-ביטחוני היה מעורה בהתקדמות העסקה – ואף עדכן בפרטים את כלל ראשי מערכת הביטחון".

1 לאפריל 2019

איילה חסון מחדדת: "בשום שלב לא טענתי שנתניהו לא מידר את שר הביטחון".

ארבע הערות בשולי הדברים

1. נתניהו הסתיר משר הבטחון יעלון את הסכמתו מאוגוסט 2014 לשדרוג הצוללות המתקדמות למצרים כאשר יחסיהם היו עדיין תקינים.
2.  גם אם הייתה הצדקה להסכמת נתניהו למכירת הצוללות המתקדמות, נשארת השאלה: מדוע הוא הסתיר מידע כה רגיש מיעלון, מאיזנקוט, ומבכירים אחרים המערכת הבטחון? ומדוע הוא הכחיש זאת במשך שנים, עד שהודה בכך בראיון עם קרן מרציאנו במארס 2019?
3. בעת הפגישה בנובמבר 2014 בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס, הישראלים שהיו בפגישה לא ידעו על האישור שנתניהו נתן למכירת הצוללות למצרים, בעוד שלגרמנים היה כבר את המכתב של נתניהו המאשר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים. כלומר, שלושה חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו שביטא בפגישה "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים" שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים.
4. איילה חסון מתגלית בפרשה זו במלוא קלונה. ששה ימים אחר הראיון של נתניהו (הנוראי מבחינתו) היא נקראת למזער נזקים. המסר השקרי שלה 'משרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות שלה'. לצורך זה אין לה כל בעיה להעלים אירועים קריטיים, לערבב אירועים ולוחות זמנים, לבלבל את הציבור.כך לדוגמה היא מדברת על מסמך מ-2012, שמתייחס למסירה מוקדמת יותר של צוללות מדגם ישן, ואינו מתייחס לנושא הפרשה הנוכחית, לצוללות המתקדמות, שעל מסירתן לא ידעה מערכת הביטחון דבר. ובעיקר היא אינה מציינת ואינה מתייחסת כלל לאישור של נתניהו למכירת צוללות כאלו למצרים מ-2014.חסון, בשני הפרסומים האלו, היא דוגמה מאלפת לאמירות שהן בגדר חצי אמת הגרועה משקר. היא דוגמה לתקשורת שאינה משקרת, אבל לא מדברת על מה שחשוב ולא מספרת לנו את מה שצריך לדעת. בהופעה שלה אפשר לזהות דברים שהיא לא מדווחת עליהם, ואחרים שהיא מדווחת עליהם בצורה מטעה.

   תקשורת בנוסח הזה מעוותת על ידי אינטרסים כוחניים של נתניהו. אי אפשר לסמוך על תקשורת כזו שתעשה את עבודתה נאמנה ותהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה.

3 חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו, שביטא "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים", שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים

אפילוג

זה לא נגמר בצוללות. ב-26 אוקטובר 2020 כותב עמוס גלעד: "פרשת ה-F-35 חמורה מפרשת הצוללות". האלוף במיל' עמוס גלעד תקף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" את מכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות במסגרת הסכם השלום עם ישראל.

"זו פרשה חמורה מפרשת הצוללות, מכיוון שחיל האוויר חשוב יותר מכל חיל אחר", אמר גלעד. "כולם אמרו שסיפור המטוס הוא חלק מהעסקה: האמריקנים, האמירויות, ניו-יורק טיימס. ורק נתניהו מכחיש, אבל אני כמובן לא מאמין לו", הוסיף.

תודה לחופרים בפרשה כבר שנים: סיגלית קסלר, התנועה לאיכות השלטון, אשר בן דויד, אסתי סגל, אור-לי ברלב ואחרים.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית  – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית

על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.

בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.

הילידות

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)

הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).

שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי

אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".

עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.

מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.

התפיסה ההיסטורית

בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.

זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.

בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו

אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.

כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.

למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.

ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.

לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.

הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.

מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה

אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית