אני אזרח טוב. באמת טוב. אבל אף פעם לא אהבתי לצאת להפגין. גם כשיצאתי בימי שבת לצומת מקסים במחאת הדגלים השחורים לא הרגשתי בנוח. לא בגלל ריבוי דגלי ישראל שהתנוססו מעל הראש שלי, אלא בגלל חוסר הביטחון והחשש. בין היתר מזה שבכל רגע יכול להגיע מטורף כזה או אחר ולפגוע בי.

אני אזרח טוב, אבל אף פעם לא אהבתי לצאת להפגין. גם כשיצאתי בשבתות לצומת מקסים במחאת הדגלים השחורים, לא הרגשתי בנוח. לא בגלל ריבוי דגלי ישראל אלא בגלל החשש שבכל רגע יכול להגיע איזה מטורף שיפגע בי

וזה אכן מה שקרה לי. באחת השבתות יצא נוסע מהרכב שלו והשליך לעברנו שלוש אבנים, למזלי הצלחתי לברוח הצידה ולהזהיר אנשים מזריקת האבנים. אמנם היו שם שוטרים, אבל למרבה הצער אישה נפצעה מהשלכת האבן.

וזו לא היתה הפעם היחידה שחוויתי תקריות אלימות. באחת מההפגנות במרכז הכרמל החזקתי שלט בערבית והייתי הערבי היחידי בין המפגינים וגם בין השוטרים. כנראה שהשוטרים לא יודעים לקרוא ערבית כל כך טוב, אז הם דאגו להוריד לי את השלט וגם רצו לעצור אותי. וכל זה על מה ולמה? על שלט שרשום עליו "ראש ממשלה פלילי לא בשבילי". היה חשוב לי להזדהות ולהרים את השלט כמה שיותר, אבל דאגו לקרוע לי אותו.

*   *   *

הנסיך של בלפור הוא בעיני אמיר השכל. חשבתם שאכתוב על יאיר נתניהו? לא. אמיר השכל הוא דמות שהתחברתי אליה בתור ערבי במדינת ישראל שרוצה עתיד טוב יותר. יותר מאשמח אם אמיר השכל יהיה נשיא המדינה או ראש הממשלה. זה בן אדם שאפשר להתגאות בו שהוא חלק מהעם שלי, והוא יכול היה להיות ראש ממשלה שהייתי מתגאה להגיד שאני אזרח במדינה שלו.

באחת ההפגנות במרכז הכרמל החזקתי שלט בערבית "רה"מ פלילי לא בשבילי" והייתי הערבי היחידי בין המפגינים והשוטרים. כנראה שהשוטרים לא יודעים לקרוא ערבית כ"כ, אז דאגו לקרוע לי את השלט ורצו לעצור אותי

איך התחברתי לאמיר השכל?

אני אוהב לצפות בשידורי הלייב של אור-לי ברלב ובעיקר בימי השישי בבלפור. אף פעם לא עשיתי קבלת שבת, אבל יחד חבורת הקריים מיניסטר אהבתי לעשות את קבלת השבת הזו. אהבתי לאכול שווארמה אמיל בחיפה ביום שישי וישר לעזוב הכל, להגיע הביתה, לפתוח את השידור בפייסבוק, לחבר אותו לטלוויזיה ולצפות בזה עד שזה נגמר. עד שלאור-לי כואבת היד שמחזיקה את הטלפון.

אני מכיר את אור-לי כשהיתה עוד אור-לי ברלב בלי האנשים שמקיפים אותה כרגע, כהייתה רק אור-לי.  ואם תשאלו אותי, אז אני אשמח גם אם אור-לי תהיה חלק מהממשלה שירכיב אמיר השכל.

אפרופו קבלת השבת וההפגנות של בלפור, שלשמן התכנסנו כאן, חברתי לחבורת הקריים מיניסטר לפני המעצר של אמיר, ואני איתם עד היום הזה, אבל עוד לא עליתי מעולם להפגנות בבלפור. כן הפגנתי ליד הבית אבל לא נתתי לעצמי להתרחק עד ירושלים המפחידה.

העליה לירושלים לא מפחידה אותי בגלל הפגנות האנטי של תומכי ביבי. לא רק. העליה לירושלים מפחידה אותי כי אני מכיר ויודע מה זה ירושלים, ואילו אנשים אני עומד לפגוש שם, מהכדורגל.

כן הייתי רוצה להגיע להפגנת בלפור יחד עם עוד עשרת אלפים ערבים וערביות, אבל הפחד שלי לעלות לירושלים מתחיל במשחקי הכדורגל של הקבוצה האהובה שלי נגד הקבוצה הגזענית של המדינה. כן, מאז ומתמיד, גם שהיו משחקים וגם שלא היו, אני לא אהבתי את ירושלים.

ולא בגלל שירושלים לא שייכת גם לנו, הערבים, אלא בגלל שהמקום הכל-כך יפה הזה הפך למוקד שנאה והסתה. וזה ממשיך בהפגנות. אני יודע מי הקהל שנמצא מול המפגינים ואיזה זעם יש לו בראש.

אני מפחד להגיע לשם גם אם זה אומר להתפלל. ואם אני כבר נכנס לירושלים – אני משתדל פחות לדבר בערבית במקומות בעיר.

אבל להפגנה אני לא אגיע לבד. אני פוחד. אני פוחד שיסמנו אותי ויתנכלו לי. אני מעדיף להגיע עם חברים שיסעו איתי מהדלת של הבית ועד ירושלים ובחזרה. מפחיד לי לנסוע לבד.

אני לא מפחד מהאנשים שמתנגדים להפגנות, אלא מהשוטרים שנשלחים להפגנות. להיות ערבי יחידי בהפגנה כל-כך גדולה זה כמו ללכת בחושך, כשמדליקים עליך זרקור מואר. רק עלייך. וזה מפחיד, מפחיד אותי.

אבל להפגנה אני לא אגיע לבד. אני פוחד. פוחד שיסמנו אותי ויתנכלו לי. אני מעדיף להגיע עם חברים שיסעו איתי מהדלת של הבית ועד ירושלים ובחזרה. מפחיד לי לנסוע לבד

כן, זה הפחד שאני כותב עליו. הפחד שלי מאלימות השוטרים בירושלים והפחד שלי מהמפגינים האלימים בירושלים. לכן קל לי יותר להגיע לאזור הנוחות שלי ולהפגין פה ליד הבית שלי, מאשר להרחיק עד עיר השנאה שהיא הבירה שלנו, או שלכם, זה לא משנה. חבל שהעיר הזו נהרסה.

די לגזענות, ותמשיכו להפגין חברות וחברים!

רוני סעאדה עבד בשלוש השנים האחרונות בתחנת מונית כסדרן. זו אמנם לא העבודה שחלם עליה, אבל זה היה עדיף מכלום מבחינתו. למד קופירייטנג ורשתות חברתיות במכללה, אבל הרגיש שבמקום לקיים את הבטחות הקורס ולגרום לו להשתפר, דאגו שם בעיקר להשגת שכר הלימוד.

אם העבודה, חולדאי-ניסנקורן (הישראלים), עופר שלח (תנופה), ירון זליכה (הכלכלית) ורסיסי תל"ם והגמלאים יצליחו לגבש רשימה אחת, ייתכנו 10 עד 14 מנדטים לרשימה מאוחדת זו.

יש עתיד הפתיעה בסקר חדשות 13 השבוע. 18 מנדטים. בשיתוף ציפי לבני, חוזה הסקר נסיקה עד ל-22 מנדטים.

מרצ עם 4 מנדטים בסקר. חייבת להיזהר מאחוז החסימה. המשותפת עם 10 מנדטים בכל הסקרים. אין ספק שנתניהו ומנסור עבאס קלעו אותה למשבר. אבל אני מאמין שהמפלגה הזו יכולה להפיק 12 מנדטים בסופו של יום.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע

במילים פשוטות: עד היום גרפו מכלול המפלגות דלעיל (שיש ביניהן לעתים מרחק עצום ובכל זאת נתאמץ ונכנה אותן מעין גוש מרכז-שמאל) בכל הסקרים 39-40 מנדטים.

עכשיו ניתן לדבר על 47 מנדטים בסקר האחרון של חדשות 13 (עד כמה שהוא מדויק) ובמצב של איחודים נכונים וסתימת הפירצות שעלולות להביא לריסוק אחת המפלגות מתחת לאחוז החסימה, אפשר לדבר על 50-52 מנדטים לכל היותר לגוש המרכז-שמאל.

זה לא המון. אבל זו לא הקטסטרופה שהצטיירה בעקבות צעדי גנץ-אשכנזי ופרץ-שמולי שריסקו את המרכז והשמאל הציוני, ובעקבות צעדו של מנסור עבאס שפגע מאד במשותפת (הן גנץ-אשכנזי, הן פרץ-שמולי והן עבאס עברו על הכלל היחיד שאסור לעבור עליו: משא ומתן עם נתניהו. מגע עם המנהיג הרעיל והשקרן, למדו נבחרי הציבור הללו, פירושו ריסוק מפלגתך וקריסת הגוש הפוליטי שלך תמורת הבטחות כוזבות על הקרח שהנוכל לא יקיים לעולם).

עדיין מדובר ברוב ימני מובהק (במיוחד בציבור היהודי). אבל לפחות הגורמים שמתנגדים לשלטון נתניהו זוכים בנתח משמעותי יותר:

לצד אותם 50-52 מנדטים (נניח) של המרכז-שמאל (אם יחדל מפיצולי ההתאבדות ויתאחד כאמור לעיל), ישנם 6 מנדטים של ישראל ביתנו. כך נגיע ל-56 עד 58 מנדטים בולמי נתניהו. וכן ישנם 12-14 מנדטים פוטנציאליים של סער (אגב, נתניהו עדיף מסער מבחינה מדינית. אף שאני רחוק משניהם מרחק שנות אור).

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם במתחם שבין 48 ל-52 מנדטים בלבד. אני כולל את ימינה בגוש זה, מפני שחרף כל הרעש והצלצולים, ימינה של בנט-שקד תצטרף לממשלת נתניהו-חרדים ולכן ניתן למקמה בגוש נפסד זה.

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם בין 48 ל-52 מנדטים בלבד. כולל ימינה

הכל מעט בעייתי לניתוח וחיזוי. במידה רבה, מדובר בניתוח שמושתת על סקר אחד בערוץ 13 ועל הנחה שניתן בכלל לאחד בין המפלגות השונות, לא לשמוט שום טיפה מתחת לאחוז החסימה, ולהצליח לגבש 50 מנדטים בערך לגוש המרכז-שמאל שעמד עד היום על 40 מנדטים במקרה הטוב בכל הסקרים.

אז נסכם:

מצד אחד, זכיית מירב מיכאלי בבחירות לראשות העבודה היא חדשה מעודדת שמפיחה מעט רוח חיים במפלגה החבוטה. במותג החבוט. וגם בגוש כולו.

מצד שני, סקר חדשות 13 נראה בעייתי, מפני שהוא מעניק לש"ס ויהדות התורה 13 מנדטים בלבד, בעוד שבפועל קשה לראותן זוכות ביחד בפחות מ-16 מנדטים תומכי נתניהו.

חייבים להודות:

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת.

עם זאת, מתגבשת לה תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו.

ולפתע גם מעט אור בקצה המנהרה. מעט אור בוקע: המרכז-שמאל נוסק מ-39 מנדטים עלובים בסקרים ל-47 מנדטים בסקר האחרון. וזאת עם פוטנציאל חיבורים נכון שיכול להניב 50-52 מנדטים לגוש החבוט והמפוצל כאמור לעיל.

בכל מקרה, חשוב להשאיר את בני גנץ על הגלגל חרף מעשהו ההיסטורי העגום של כניסה לממשלת הנכלוליות. למה? כי בהעדר הכרעה בבחירות הקרובות, נגיע למערכת בחירות חמישית. כך או אחרת, נתניהו יכול למשוך בראש ממשלת מעבר עד נובמבר 2021. לא יותר.

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת. עם זאת, מתגבשת תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו

אם לא יקים ממשלה בראשותו בנובמבר 2021, תפקידו עובר אוטומטית לגנץ. בתנאי שגנץ נותר חבר כנסת. כך שלמרות הרצון של רבים להענישו פוליטית, יש לשמור על גנץ בכנסת. משתי סיבות:

האפשרות שפתאום יחליף במקרה את נתניהו אי שם בנובמבר 2021 וכן הצורך להימנע בבחירות הקרובות משמיטת עשרות אלפי קולות מרכז אל מתחת לאחוז החסימה. שמיטה שכזו עלולה להניב 61 מנדטים לגוש נתניהו-ימינה-חרדים.

וזו עלולה להיות קטסטרופה גדולה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.