התנהלותו של רה"מ נתניהו במשבר הקורונה נוכח  שלושת כתבי האישום התלויים כנגדו הביאה בהכרח לביקורת רבתי עליו, כמו גם להכתרתו כפשיסט המכופף סדרי עולם תוך ריסוק המערכת המשפטית. על התנהלותו נכתב הרבה בבמה זו. אולם אין הוא פשיסט ואת התנהלותו יש להבין על רקע המשטר שנוצר בארץ.

ישראל איננה דמוקרטיה, ובניגוד גמור להכרזת העצמאות, שחלקה האופרטיבי נסוב על חרות ושוויון אזרחי, יש לציין שלא רק שאיננה בגדר מסמך תחוקתי מחייב, אלא שישראל כפי שנוצרה היתה והינה בגדר אתנוקרטיה דינמית, הנעה בתקופות שונות בין קשיחות לריכוך. באתנוקרטיה השלטון מכונן ע"י ולמען קבוצה אתנית דומיננטית אחת המתגוררת בשטחי המדינה אבל גם מחוצה להם.

ישראל איננה דמוקרטיה, ובניגוד גמור להכרזת העצמאות, שחלקה האופרטיבי נסוב על חרות ושוויון אזרחי, יש לציין שלא רק שאיננה בגדר מסמך תחוקתי מחייב, אלא שישראל כפי שנוצרה היתה והינה בגדר אתנוקרטיה דינמית

בישראל, כתוצאה ממלחמת 1948, הוטל ממשל צבאי על אזרחיה ותושביה הערבים, שבתחילתו כלל גם את האוכלוסייה הדרוזית הקטנה. גם כשנקבע כעבור שנים שאין הצדקה להמשך הממשל הצבאי, הוא בכל זאת נמשך עד שנת 1966 (ובצורתו הסמויה נמשך מעבר לכך). הממשל פעל מתוקף תקנות הגנה (לשעת חרום) המנדטוריות, ששמשו הפעם את המדינה העברית ולא את המנדטור הבריטי.

ישראל שהייתה אמורה להיות דמוקרטיה תחוקתית עפ"י החלטת האו"ם 181, סטתה מהנתיב המנרמל. האסיפה המכוננת (שהייתה צריכה להתכנס גם במדינה הערבית), בגדה בתפקידה, ובמקום לדאוג לקבלתה של חוקה, הפכה את עצמה לכנסת הראשונה, כלומר לפרלמנט.

זו הייתה צומת אסטרטגית, המסבירה את ההידרדרות עד ימינו אלו. במקום חוקה התקבלו חוקי יסוד, ובמקום ריבונות העם, הפכה הכנסת את עצמה ממגלמת הריבונות לריבון, כשבית המשפט העליון, גם לאחר המהפכה התחוקתית של אהרון ברק, ניזהר מלהתערב בהחלטותיה.

נוכח שיטת המשטר הפרלמנטרי קואליציוני, שולטת הקואליציה הן בממשלה והן בכנסת, ולכן אין למעשה הפרדה בין הרשויות הללו, מה גם שהשרים הם בדרך כלל חברי כנסת. כשאין הפרדת רשויות, ואין חוקה, ואין  גם כמובן מגילת זכויות אזרח, הרי מתקיים סחר בזכויות האזרחים זאת מעבר לסחר הקואליציוני על הרכבת תיקי הממשלה.

כשאין חוקה ותרבות דמוקרטית מרסנת, ניתן להפעיל תקנות או לחוקק חוקים אד–הוק. הכול בהתאם לצרכי השלטון (למשל יצירת רה"מ חליפי) תוך פגיעה בזכויות האזרח, כשהגנת בית המשפט עליהן מקרטעת.

מדינה כזו יכולה גם להיות אתנוקרטית, כפי שניתן ללמוד למשל מהפגיעה בזכויות התושבים הפלסטינים שאינם אזרחים. על מפגיני בלפור לעבור עוד דרך ארוכה עד שיגיעו לקבל את היחס של כוחות הביטחון לפלסטינים. פשיזם לא יהיה שם. אתנוקרטיה – כן.

האספה המכוננת היתה צומת אסטרטגית, שמסבירה את ההידרדרות מאז. במקום חוקה התקבלו חוקי יסוד, ובמקום ריבונות העם – הפכה הכנסת ממגלמת הריבונות לריבון, כשביהמ"ש העליון נזהר מלהתערב בהחלטותיה

אבנר בן זקן כתב מאמר של זעקה על חומרת פרשת אום אל חירן. אולם מאמרו לא היה כמאמרו של אמיל זולא מבחינת ההד הציבורי. שלא לדבר על כך שלא נוצר מחנה דרייפוסרי לעומת המחנה הנגדי. בישראל, זאת יש לדעת, אין מחנות של אזרחים במלוא מובן המילה (לעומת נתינים). יש בה הרבה מאוד כבשים,

ובקרב האינטלקטואלים יש לא מעט מתקרנפים.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.

הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.