התנהלותו של רה"מ נתניהו במשבר הקורונה נוכח  שלושת כתבי האישום התלויים כנגדו הביאה בהכרח לביקורת רבתי עליו, כמו גם להכתרתו כפשיסט המכופף סדרי עולם תוך ריסוק המערכת המשפטית. על התנהלותו נכתב הרבה בבמה זו. אולם אין הוא פשיסט ואת התנהלותו יש להבין על רקע המשטר שנוצר בארץ.

ישראל איננה דמוקרטיה, ובניגוד גמור להכרזת העצמאות, שחלקה האופרטיבי נסוב על חרות ושוויון אזרחי, יש לציין שלא רק שאיננה בגדר מסמך תחוקתי מחייב, אלא שישראל כפי שנוצרה היתה והינה בגדר אתנוקרטיה דינמית, הנעה בתקופות שונות בין קשיחות לריכוך. באתנוקרטיה השלטון מכונן ע"י ולמען קבוצה אתנית דומיננטית אחת המתגוררת בשטחי המדינה אבל גם מחוצה להם.

ישראל איננה דמוקרטיה, ובניגוד גמור להכרזת העצמאות, שחלקה האופרטיבי נסוב על חרות ושוויון אזרחי, יש לציין שלא רק שאיננה בגדר מסמך תחוקתי מחייב, אלא שישראל כפי שנוצרה היתה והינה בגדר אתנוקרטיה דינמית

בישראל, כתוצאה ממלחמת 1948, הוטל ממשל צבאי על אזרחיה ותושביה הערבים, שבתחילתו כלל גם את האוכלוסייה הדרוזית הקטנה. גם כשנקבע כעבור שנים שאין הצדקה להמשך הממשל הצבאי, הוא בכל זאת נמשך עד שנת 1966 (ובצורתו הסמויה נמשך מעבר לכך). הממשל פעל מתוקף תקנות הגנה (לשעת חרום) המנדטוריות, ששמשו הפעם את המדינה העברית ולא את המנדטור הבריטי.

ישראל שהייתה אמורה להיות דמוקרטיה תחוקתית עפ"י החלטת האו"ם 181, סטתה מהנתיב המנרמל. האסיפה המכוננת (שהייתה צריכה להתכנס גם במדינה הערבית), בגדה בתפקידה, ובמקום לדאוג לקבלתה של חוקה, הפכה את עצמה לכנסת הראשונה, כלומר לפרלמנט.

זו הייתה צומת אסטרטגית, המסבירה את ההידרדרות עד ימינו אלו. במקום חוקה התקבלו חוקי יסוד, ובמקום ריבונות העם, הפכה הכנסת את עצמה ממגלמת הריבונות לריבון, כשבית המשפט העליון, גם לאחר המהפכה התחוקתית של אהרון ברק, ניזהר מלהתערב בהחלטותיה.

נוכח שיטת המשטר הפרלמנטרי קואליציוני, שולטת הקואליציה הן בממשלה והן בכנסת, ולכן אין למעשה הפרדה בין הרשויות הללו, מה גם שהשרים הם בדרך כלל חברי כנסת. כשאין הפרדת רשויות, ואין חוקה, ואין  גם כמובן מגילת זכויות אזרח, הרי מתקיים סחר בזכויות האזרחים זאת מעבר לסחר הקואליציוני על הרכבת תיקי הממשלה.

כשאין חוקה ותרבות דמוקרטית מרסנת, ניתן להפעיל תקנות או לחוקק חוקים אד–הוק. הכול בהתאם לצרכי השלטון (למשל יצירת רה"מ חליפי) תוך פגיעה בזכויות האזרח, כשהגנת בית המשפט עליהן מקרטעת.

מדינה כזו יכולה גם להיות אתנוקרטית, כפי שניתן ללמוד למשל מהפגיעה בזכויות התושבים הפלסטינים שאינם אזרחים. על מפגיני בלפור לעבור עוד דרך ארוכה עד שיגיעו לקבל את היחס של כוחות הביטחון לפלסטינים. פשיזם לא יהיה שם. אתנוקרטיה – כן.

האספה המכוננת היתה צומת אסטרטגית, שמסבירה את ההידרדרות מאז. במקום חוקה התקבלו חוקי יסוד, ובמקום ריבונות העם – הפכה הכנסת ממגלמת הריבונות לריבון, כשביהמ"ש העליון נזהר מלהתערב בהחלטותיה

אבנר בן זקן כתב מאמר של זעקה על חומרת פרשת אום אל חירן. אולם מאמרו לא היה כמאמרו של אמיל זולא מבחינת ההד הציבורי. שלא לדבר על כך שלא נוצר מחנה דרייפוסרי לעומת המחנה הנגדי. בישראל, זאת יש לדעת, אין מחנות של אזרחים במלוא מובן המילה (לעומת נתינים). יש בה הרבה מאוד כבשים,

ובקרב האינטלקטואלים יש לא מעט מתקרנפים.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

העצרת הכללית של האו"ם אימצה ב-18 לספטמבר, ברוב מוחץ, הצעת החלטה פלסטינית הקובעת כי יש לסיים את ה"כיבוש הישראלי הלא חוקי בשטחים" בתוך שנה, ומפרטת סדרת פעילויות הנדרשות ליישום החלטות האו"ם בעניין הפלסטיני ופתרון שתי המדינות. לאי יישום ההחלטה ע"י ישראל, כך החלטת מושב החירום של העצרת, יהיו השלכות קשות, כולל סנקציות ואמברגו נשק.

לכאורה זו "עוד החלטת עצרת", מבית היוצר הפלסטיני,  שהתווספה לסדרה ארוכה של החלטות אנטי ישראליות, הנערמות בספר דברי הימים של הסכסוך במזרח התיכון. ההחלטות עוררו בזמנן הד כזה או אחר, אך התקבלו בישראל (ולא רק בישראל) כ"עוד מסמך או"ם חסר חשיבות ובלתי מחייב". גם החלטה זו, שנבלעה בין כותרות העת האחרונה, לא משכה תשומת לב.

דניאל כרמון הוא יוצא שרות החוץ - בעל ותק של 45 שנה בשרות. ייצג את המדינה בארה״ב ובארגנטינה, כשגריר וסגן ראש המשלחת לאו״ם וכשגריר בהודו. היה סמנכ״ל משרד החוץ.

תוקפים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בהתלהבות רבה מכל כיוון מדיני – מימין ומשמאל. מימין מלינים על כך שראש הממשלה לא מספיק לוחמני. ואיך זה שכעבור שנה תמימה מתחילת המלחמה (למעשה – המלחמות), עדיין יש לאויב יכולת שיגור טילים לעבר ישובינו.

ועוד, כיצד בחלוף שנה – עדיין תושבי העוטף מזה, והצפון מזה, אינם יכולים לחזור לבתיהם, שמא היה צריך לנקוט ביד יותר קשה ולא להתחשב בגורמי חוץ ובמיוחד בארה"ב, וכו' וכו'.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, בעל תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני ותואר שלישי בהנדסה אזרחית. בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים. מחבר הספר: "תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור" בהוצאת "בורסי". אתר -www.benezra.co.il