נסיבות מותו האלימות של האקטיביסט הפוליטי ניזאר בנאת בחברון גרם נזק גדול לרשות הפלסטינית. היא אולי תעבור את הגל הזה, אבל הפרשה כולה החלישה מאוד את הנהגת אשף ברמאללה. היא מנסה להפיק לקחים, אבל ממה שהעין רואה – היא מתקשה להסתגל לעידן שאחרי ניזאר בנאת.

ראשית כל, בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות שמסביבה. כעת, לא רק שהפלסטינים מסופקים אם תקום מדינה כזאת, אלא אם כדאי בכלל שתקום.

בדעת הקהל הפלסטינית התקבעה התובנה כי הרשות הפלסטינית דיקטטורית ואלימה, וכי מדינה פלסטינית בהנהגת אשף לא תהיה שונה מן הדיקטטורות הערביות סביבה

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות. הם מאשימים את האירגונים הבלתי ממשלתיים בכך שהם מארגנים אותן.

הרוח החיה באירגונים האלה הם תנועות השמאל: החזית העממית והקומוניסטים, והרשות כבר איימה עליהם שאם הם ימשיכו לתקוף רק את הרשות ויתעלמו מהכיבוש הם לא יראו בהם עוד אירגונים פטריוטיים ויפעלו נגדם.

אירופה היא המממן העיקרי של האירגונים האלה ופרשת ניזאר בנאת לא תאפשר לאירופה לעמוד מן הצד אם אכן הרשות תפעיל מכבש לחצים על בבת עינה של אירופה בגדה. כבר עכשיו אירופה דורשת הסברים, ולפי מה שהעין רואה ההפגנות מפוזרות באלימות ולא על פי הקריטריונים שאירופה הייתה רוצה לראות.

הפרשה גם מסכנת את הפרוייקט הגדול של הרשות הפלסטינית – התביעות נגד ישראל בהאג. לטריבונל בהאג נתמנה תובע חדש, ועל פי המקורות שלנו הרשות גיששה אצלו כדי לדעת מה עלה בגורל ההחלטה של התובעת הקודמת. התשובה שקיבלה הרשות היא שדרוש זמן רב ללמוד את כל התיקים שעל סדר היום של הטריבונל, ולקבוע מהם הנושאים הבוערים יותר ומה פחות. ברמאללה מבינים זאת שתיקים נגד ישראל יקברו מתחת לערימה.

מה שמדאיג עוד את אשף הוא, שבהפגנות ברמאללה כל הקריאות הן לאבו מאזן להתפטר, והמפגינים מתעלמים לגמרי מישראל. נודע לנו משיחותינו עם מקורות ברמאללה, כי הרשות הפלסטינית לא מאמינה שההפגנות ספונטניות

באה פרשת ניזאר בנאת והפכה את השולחן על הרשות הפלסטינית: כעת משפחת המת מכינה תביעה נגד הרשות. כעת, ממאשימה תהפוך הרשות לנאשמת.

בינתיים ההפגנות נגד הרשות נמשכות, אבל לא צוברות תאוצה. האם הפלסטינים עייפים? האם הם חוששים מסער פלסטיני כדוגמת זה שהרס את סוריה ועיראק?
נמתין ונראה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בשבועות האחרונים חוזר הדיון על אחד החוקים המחפירים במדינת ישראל, חוק איחוד משפחות. חוק שהוא מעין קדימון לחוק הלאום ויוצר בפועל משטר אפרטהייד: מדינת ישראל אומרת לאזרחים הפלסטינים שלה במי הם רשאים להתאהב.

חוזר הדיון על אחד החוקים המחפירים במדינה, חוק איחוד משפחות, מעין קדימון לחוק הלאום, היוצר בפועל משטר אפרטהייד: מדינת ישראל אומרת לאזרחים הפלסטינים שלה במי הם רשאים להתאהב

עם זאת, הדיון לרוב לא עוסק במזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי שסופח ב-1967, ובפועל מעבדה לניסויים בהפרדה. תושבות מזרח ירושלים מחזיקות בתושבות ישראלית, לא אזרחות, וגם זה – איך אמר את זה בצלאל סמוטריץ’? בינתיים. לישראל יש מדיניות ארוכת שנים של שלילת תושבות מתושבות מזרח ירושלים שעברו לגור בשטחים, גם אם לזמן קצר.

המשמעות הבסיסית היא שמדינת ישראל מטילה מצור על אשה ממזרח ירושלים שהחליטה לקשור את גורלה בגבר מהגדה או, חלילה, מרצועת עזה. היא תיאלץ לבחור בין עקירה לגדה ואובדן זכויות התושבות שלה, או בחיים בלתי אפשריים – בפועל היא תצטרך לקיים שני בתים, אחד בירושלים והשני בגדה.

בפועל ישראל לא מאפשרת לזוגות כאלה לחיות בירושלים, ולילדיהם לא יהיה מעמד מוכר בעיר גם אם אחד ההורים נולד וחי שם כל ימיו. הם יצטרכו להיות פלסטינים סוג ג’ בגדה.

הבעיה הזו היא אחת הקשות שנתקלות בה נשים ממזרח ירושלים, שעומדות במרכז דו”ח “אם אשכחך” שכתבה עדי גרנות עבור מכון זולת לשוויון וזכויות אדם. “אם אשכחך” מתמקד בבעיות הייחודיות של נשים פלסטיניות במזרח העיר.

מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי שסופח ב-1967, ובפועל מעבדה לניסויים בהפרדה. תושבות מזרח ירושלים מחזיקות בתושבות ישראלית, לא אזרחות, וגם זה – איך אמר סמוטריץ’? בינתיים

כשישראלי מן השורה חושב על בטחון, הוא חושב על פיגועים, צה”ל וקצינים עם לסת מרובעת. כשאשה פלסטינית חושבת על בטחון, היא חושבת על השאלה האם היא תצליח לצאת מביתה ולחזור אליו ללא פגיעה או השפלה.

היא חושבת על העובדה שגדר ההפרדה מאלצת את הילד שלה לעבור מחסום בדרכו לבית הספר – ובדרך חזרה. כל מעבר במחסום הוא סיבה למה שאפרו-אמריקאים מכנים “השיחה” עם הילד: להיות מנומס, להשפיל מבט, לא להיראות מתגרה. לך תדע מתי יעוף לחייל או השוטר הפיוז. שזה לא יהיה אתה.

ואם האשה היא מסורתית, אז גם הלבוש הופך לסיכון או אמצעי השפלה. “כבנאדם עם חיג’אב,” אומרת לוג’ין סובחי מבית צפאפא, “את כל הזמן צריכה להוכיח שאת בנאדם טוב. זה חונק. אני חייבת לחייך יותר […] זה תמיד פוגש אותי כשאנשים פשוט עוברים את התור כאילו אני לא נמצאת. כאילו הם יודעים שאני לא אענה, לא אגיד, לא אצעק”.

.מחסום בכניסה לשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים (צילום: Hadas Parush/Flash90)

נשים ישראליות, גם פעילות פמיניסטיות, מתקשות להבין את המצב שבו נמצאות נשים ממזרח ירושלים: בעוד שהסכסוך, והצורך לשוויון, בוער במזרח ירושלים, מבחינתן הנושא הוא פוליטי מדי.

“אם אשכחך” מבקש להנכיח בשיח הבטחוני הישראלי את החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו”ם, שהיא משפט בינלאומי מחייב. החלטה 1325 מכילה שלושה מרכיבים עיקריים:

1. ייצוג, קרי דרישה לשוויון של נשים ממגוון קבוצות בתהליכי קבלת החלטות בנושאי שלום ובטחון.
2. הגנה, כלומר מחויבות שנשים, ילדות וילדים יהיו מוגנים במצב של סכסוך אלים.
3. הטמעת חשיבה מגדרית של נשים ממגוון קבוצות בחשיבה על נושאי בטחון ושלום.

כשישראלי מן השורה חושב על בטחון, הוא חושב על פיגועים, צה”ל וקצינים עם לסת מרובעת. כשאשה פלסטינית חושבת על בטחון, היא חושבת אם תצליח לצאת מביתה ולחזור אליו ללא פגיעה או השפלה

ממשלת ישראל עיגנה את ההחלטה בחוק, וממשלת נתניהו העבירה החלטת ממשלה בנושא, אבל – תיראו מופתעות – לא עשתה עם זה כלום. הגיע הזמן שדיונים על ירושלים לא יהיו מגובה המל”ט אלא מגובה עיניה של אשה שצריכה לחשוש ממה שיקרה לה ולילדיה במחסום.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.