"הקורונה לקחה את אמא שלנו הבוקר בשעה 05:25. אני מעבר להרוס, אני כל כך אסיר תודה על התמיכה. אני מתחנן, אנא חיבשו מסכה", צייץ הרופא שבתמונה ל-423 עוקביו ● אבל האבל שלו הפך לוויראלי באמצעות מפעל חייו של אלכס גולדשטיין, שמפיץ את סיפוריהם של קרבנות הקורונה ברשת ● "כשהחלו להתפרסם הסטטיסטיקות המפחידות", אומר אלכס, "חיפשתי דרך להפוך את האובדן לאנושי"
בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן, דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.
שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.
כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.
אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.
ישראל היא שיאנית העולם במספר עורכי דין לנפש, ובפער גדול. דבר זה משפיע על התנהלות המדינה כולה: כל סכסוך בתקשורת מתברר לפני שופט. כל סוגיה ציבורית בסופו של דבר תיחתך בבג"ץ. כל החלטת ממשלה תעורר איזה גוף פרטי שיגיש עתירה. אנחנו מדינה משפטית מסורבלת ומלאת רגולציה, שבה לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולכל יוצא מן הכלל יש סעיף קטן.
עורכי דין אינם יצרנים ולא תורמים לתל"ג. זהו מקצוע נותן שירות, וצריך להישמר במספרים קטנים. לכן, צריך לצמצם דרסטית את מספר עורכי הדין בישראל. אין צורך בכל כך הרבה, ובוודאי שאין צורך להכשיר עורכי דין חדשים בכמויות כאלה.
אבל איך עושים זאת? הממשלה אינה עושה דבר. לשכת עורכי הדין, במטרה לשמור על כמות סבירה של עורכי דין בשוק, מקשה מאוד על המבחנים; וזו כבר רשעות של ממש. אתה נותן לאנשים צעירים ללמוד ארבע שנים, במטרה לקבל תעודת עו"ד, ואז שולח אותם לדרכם ללא תעודה כזו. לכן הצמצום חייב להתבצע כבר בקבלה לאוניברסיטאות. דבר זה הוא לטובת הסטודנטים. הכותב הוא צעיר ועדיין סטודנט, ואינו מבין שעדיף לו לקבל שיברון לב קטן בכניסה לאוניברסיטה מאשר שיברון לב אדיר אחרי ארבע שנים מפרכות. לא חסרים בוגרי תוכניות ממיינות למיניהן של "חמישים אחוז חייבים ליפול בשנה הראשונה". האונ' העברית למשל מחבבת תוכניות כאלה. רק אלוהים יודע כמה דמעות היו נחסכות, אם בפשטות היו מסרבים לקבל את הסטודנטים כבר מראש. ואל תטעה: מרצה מנוסה למשפטים במכללה יודע מצויין, כבר בשנה הראשונה, מי מהסטודנטים לעולם לא יעבור את המבחן ולא יהיה עו"ד. אבל הסטודנט עצמו אינו יודע זאת, ולכן יבזבז הרבה שנים, הרבה תאי מוח, והרבה מאוד ביטחון עצמי, עד שיבין זאת בעצמו. ומה יעשה בגיל 30, עם תואר במשפטים וללא תעודת עו"ד?
הפתרון הוא שהמדינה תיקח אחריות, ותבנה צוות מומחים שיחשבו לטווח הארוך. לאן אנחנו רוצים להוביל את ישראל בעתיד? לכמה בוגרי משפטים נזדקק בעוד עשור, ולכמה בוגרי כימיה? כמובן שאין לנו יכולת לשלוט על בחירתו האישית של כל אדם, אבל בהחלט יש לנו יכולת להשפיע על בחירתו של ציבור הסטודנטים – באמצעות מימון תוכניות אקדמיות, מתן אישורי מל"ג, וגם הגבלת הסטודנטים במקצועות מסויימים. ברפואה אנחנו עושים זאת. במכללה לפיקוד ומטה עושים זאת. גם במשפטים צריך לעשות זאת.
מן הצד השני, צריך להפחית בייחודו של המקצוע. אפשר להחשיב בוגרי מדעי הרוח כליטיגטורים (זה בטוח לא יזיק למדעי הרוח שקורסים מחוסר תלמידים). צריך לחייב את הפקולטאות למשפטים לדרוש חוג נוסף מהסטודנטים – כלומר לדרוש שמשפטים תהיה רק תכנית דו חוגית לחוג נוסף – כדי שהסטודנטים לא ימצאו את עצמם בעתיד בפני שוקת שבורה. עלינו לתכנן את העתיד, ולא לדבר גבוהה על שיוויון. הניסיון בכל העולם מראה שזה לא עובד, ובסופו של דבר לא יוביל את המוחלשים להצלחה.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.
טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.
יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם