אפתח בווידוי מוזר: כשגידלתי ילדים אהבתי את החופש הגדול. נכון ששמחתי ב-1 בספטמבר, אני לא קדושה, וגם עבדתי, כלומר ג'ינגלתי כמו חיה רעה כדי לא לסבלט אותם לחודשיים, אבל לא זחלתי אליו מרוטה ואובדנית כמו בדור הנוכחי.
נכון שזה היה דור טרום מסכי תבערה, אבל מצד שני לא הייתי קבלן בילויים והחופש היה, ובכן, חופש. בבית וברחוב (היה פעם דבר כזה, רחוב. ושיחקו בו), קייטנות עממיות שוקו ולחמניה, הרבה ים, סופ"שים באוהל על חוף כלשהו, ולסיום סיומת: שבוע באילת. ככה היינו פעם. פרימיטיבים. חדי העין בטח שמו לב למוטיב החוזר: ים. אצלנו זה היה מנהג דתי.
הימים ההם חלפו לבלי שוב וגם אנחנו לא ספרינג צ'יקנ'ס, תודה לאל, ואף קיבלנו הוכחה לכך ביום הסבא בביה"ס של נכדתי, שם חזינו בהצגה שהפצירה בנו להיזהר בכביש, ומי שלימדנו לחצות בבטחה היה עולל בגיל העמידה. כל עבודה מכבדת את בעליה, גם עבודה בעיניים.
מה שאני רוצה לומר זה שהזמן רץ, הילדים גדלו, פרו ורבו ועשו חיל, עקרו הרים וטחנו שעות בעבודה אבל אז בא החופש הגדול והחזיר אותם לתקופת האבן. הבעיה נותרה רעננה כמי פלג זכים. אמא ואבא בעבודה והחופש נופל על הארץ כמו סקאד. חדש מהניילונים.
יום אחרי שמערכת החינוך נפרדה משנ"ץ הלימודים לצלילי 'שבט אחים ואחיות' (רכשתי גז מדמיע למקרה שמישהו יפצח שוב בשורות המאוסות) חוזרים התלמידים לרצות את עונשם בבית הספר שעבר למתכונת כלא פתוח, כי ההורים עובדים, ואחרי שחרור על תנאי עוברים לפיקוח קצין מבחן בקייטנות-נושא יקרות אש, כי ההורים עובדים, ובתום הקייטנות יידרדרו לתחתית שרשרת המזון שזה סבתא, למה יש לך עיניים כאלה גדולות? כי אני עייפה, זה למה.
הנה מוטלות גופותינו שורות שורות בחופש הגדול, ואנחנו עוד כמהנו אליו פעם, כשסבתא היתה משהו שהזדקן בנחת ולא הלך מכות עם סבתות אחרות בג'ימבורי.
אבא ואמא במחנות עבודה. מישהו צריך לממן את כל העושר התרבותי הזה. יש שניצלים במקרר ופתיתים בחמגשית. אם שרה יכולה, גם אתם תאכלו אותה. לשגב משה יש מתכון נהדר, תתארגנו על נעל, זה מעולה עם פתיתים, ואם רציתם פגרה – תרוצו לכנסת. נבחרים ונחים. אבל עד אז, כל ה-%ין ביולי-אוגוסט.
ישראל היא מעצמה, תשאלו את טקס הדלקת המשואות, רק השבוע קנו לנתניהו 8 לימוזינות! לא אחת, לא שתיים, שמונה! אחת תטוס לירח, אני מקווה, הרי כמעט הגענו לשם עם דוד-שמש מצופה נצנצים, אין כסף לשטויות, השקענו גם במטוס לראש הממשלה, 780 מיליון אבל לו זה עולה יותר, והוא גם מדבר אנגלית עם מבטא.
אנחנו אומת סטארטאפ, אי אפשר לעבור ברחוב בלי לדרוך על אקזיט חדש, יש לנו מפציץ חמקן שנשוי לפסיכולוגית ילדים מוערכת בשירות הציבורי, פצצות חכמות ועם טיפש ובכל שנה מחדש אנחנו מגיעים לחופש הגדול חסרי אונים כמו גור כלבים עיוור עם שיר בלב: שבט אחים ואחיות, בלי דרוזים. יאיר יתפוצץ עליכם.
אבל אף אחד לא אשם חוץ מאמא, היא הייתה צריכה להישאר בבית עם הסינר והקציצות אבל היא לא ממושמעת. מכירים את שיר הילדים 'אבא הלך לעבודה, הלך, הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה'? אז עכשיו אמא. יש לה גם סולם, מגיע כמעט עד שמיים. הפמיניסטיות האלה, רק קריירה בראש שלהן.
ועכשיו הילדים לבד בחופש ומי שמגדל אותם זה הרוח של סבתא, ואייפון. רק ליאיר נתניהו יש סידור ותראו איזה יופי הוא גדל. זה כל כך לא צודק! מצד שני אין לו סבא וסבתא, מי ישמור עליו? איוב קרא?
יש לי רעיון להורים, עכשווי ועם זאת מאוד שבט אחים ואחיות. מצדי תקראו לזה תכנית יאיר: העם דורש מאבטח לכל ילד, ולפחות עד גיל 30. קצת דמי כו..כיס, אולי איזה בן של קובי מיימון בצד. על הלימוזינה אנחנו מוותרים. עם הנצח יסתפק בקורקינט.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.
במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.
הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.
מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".
וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
"כרגע אנחנו בתקופה אפלה שהאופטימיות הריאליסטית היא לראות איך אני מגן על הילדים שלי"
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם