בקרב עמיתיי לשמאל המדיני מתקיים ויכוח על השלכות "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן – על הסוגייה הפלסטינית שיקרה לליבנו.

יש בינינו החושבים, שהסכמים אלה משמעותם זניחת הסוגייה הפלסטינית ויצירת מצב חדש בו ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש הרעיל מבחינה מוסרית ודמוגרפית מבלי לשלם על כך מחיר, ואפילו להשיג לכך לגיטימציה אזורית על ידי נורמליזציה של יחסיה עם המדינות הערביות באזור.

יש החושבים, שמשמעות ההסכמים היא זניחת הסוגייה הפלסטינית, ויצירת מצב בו ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש, הרעיל מוסרית ודמוגרפית, מבלי לשלם מחיר, ואפילו להשיג לגיטימציה אזורית

אחרים, ואני ביניהם, חושבים שיש בהסכמים הללו פוטנציאל חיובי, לא רק בהשתלבות של ישראל במרחב, אלא גם בפוטנציאל ההשפעה החיובית שלהם על הסוגייה הפלסטינית וגם על יחסי יהודים-ערבים במדינתנו, גם אם זו לא הייתה כוונתם של טראמפ ונתניהו.

ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה של מנהיגים שקידמו אג'נדה המנוגדת לזו שלהם בשל נסיבות משתנות. הפילוסוף הגרמני הגל כינה תופעה זאת בשם "עורמת התבונה". טראמפ ונתניהו העדיפו למנף את "עסקת המאה" כדי לקדם סיפוח וכדי לרַצּוֹת את לובי המתנחלים אצלנו ואת לובי האוונגליסטים שם, אך כשהתברר לשליחו של טראמפ לקידום היוזמה ג'ארד קושנר מבעלות הברית הערביות של ארה"ב, שסיפוח לא יאפשר להם לתמוך במדיניות של טראמפ, החליט לקדם במקום זאת את "הסכמי אברהם" ולהכריז על ניצחון.

זכורות, למשל, החלטות ראש הממשלה שרון באשר ליציאה החד צדדית מרצועת עזה והקמת גדר ההפרדה, שלא נועדו לקדם את פתרון שתי המדינות. אולם נראה כי ההיסטוריה תשפוט שבשני המקרים התוצאה בהחלט קידמה את חזון שתי המדינות ואת ההבנה שיש לחלק את הטריטוריה בין הירדן לים כדי להציל את הציונות מקטסטרופה דו לאומית.

אחת ההשלכות החיוביות של הסכמי אברהם היא בפוטנציאל השינוי ביחס של רוב יהודי ישראל לערבים בכלל ולערביי ישראל בפרט.

עצובה בעיני העובדה שרבים מהיהודים שהגיעו לארץ ממדינות ערב מתכחשים לזיהוי בין תרבותם לבין התרבות הערבית, ובניגוד ליהודים רוסים, גרמנים, אתיופיים, או אמריקאים רבים – הם מסרבים לכנות את עצמם יהודים ערבים. העובדה שמעט מדי יהודים לומדים ערבית (ואם כבר בוחרים ללמוד אותה הם עושים זאת במטרה לשרת ביחידות מודיעיניות) מונעת מאיתנו להיפתח ליופי שיש בתרבות הערבית ולעובדה שיש בינינו לבין הערבים הרבה מהמשותף.

ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה של מנהיגים שקידמו אג'נדה המנוגדת לזו שלהם בשל נסיבות משתנות. הפילוסוף הגרמני הגל כינה תופעה זאת בשם "עורמת התבונה"

יש לזכור שבניגוד לברית היהודית–נוצרית (Judeo – Christian), שמוזכרת רבות בחיוב על ידי הימין כברית נגד האסלאם, דווקא במדינות נוצריות בוצעו הפוגרומים והטבח הנורא ביותר בבני עמנו ובחסותן צמחה האנטישמיות ההיסטורית. בתקופת הזהב של הערבים בספרד חיו יהודים ומוסלמים בהרמוניה וכבוד הדדי. האינקוויזיציה בספרד העלתה למוקד את היהודים שסירבו להתנצר, אחרי הכיבוש מחדש של האי האיברי (רקונקיסטה). כך גם היה לפני תחילת הסכסוך היהודי–ערבי בתחילת המאה הקודמת, כשקהילות יהודיות פרחו במצרים, מרוקו, עירק וכו'.

אין בכוונתי להמעיט בחשיבות הקשר בין היהדות לנצרות המודרנית, בעיקר מאז שהכנסייה הקתולית שינתה את עמדתה התאולוגית שהאשימה בעבר את היהודים בצליבת ישו. הכנסייה הקתולית בהובלת האפיפיור הנוכחי, שהוא יודופיל מובהק, התקרבה ליהדות ושינתה לחלוטין את היחס לישראל. גם את התמיכה האוונגליסטית יש לקבל בשמחה למרות שהיא אינסטרומנטלית, מכיוון שלפי התאולוגיה שלהם הצלחתנו כאן בארץ הקודש תוביל למלחמת "גוג ומגוג" בין "בני האור לבני החושך" במגידו, שבה שני שלישים מאתנו ימותו והשאר יתנצרו כדי שישו המשיח ישוב ואיתו הגאולה. הפתרון הפרקטי לסוגייה התאולוגית הוא להמתין להגעתו של המשיח ואז לבדוק אם מדובר בישו בנה של מריה או משיח בן דוד.

בכל מקרה, בחזרה לסוגייה של יחסי יהודים ערבים – הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי ערבי המדמם יצרו בקרב רבים מיהודי ישראל את הדימוי שערבי הוא בהכרח אוייב, שרוצה בחיסולנו. השלום עם מצרים וירדן לא שינה משמעותית את הגישה הזאת משום שהיה שלום בין ממשלות ולא בין אנשים.

לעומת זאת, "הסכמי אברהם", לכל הפחות באמירויות, מסתמנים כבעלי פוטנציאל לשלום בין אנשים ולחילופים תיירותיים, תרבותיים וכלכליים.

הסכסוך הישראלי ערבי המדמם יצר בקרב רבים מיהודי ישראל את הדימוי שערבי הוא בהכרח אוייב שרוצה בחיסולנו. השלום עם מצרים וירדן לא שינה גישה הזאת כי היה שלום בין ממשלות ולא בין אנשים

השינוי ביחס הסטריאוטיפי השלילי של רבים מיהודי ישראל כלפי ערבים כתוצאה מ"הסכמי אברהם" נושא בחובו פוטנציאל חיובי ביותר גם ליחסי יהודים–ערבים בישראל, וגם בתובנה של ישראלים רבים שלפיה הפלסטינים אינם בהכרח אוייב, ובמקום להתגונן או לתקוף אפשר לקדם יחסים של פיוס והרמוניה איתם. נקווה שמנהיגינו ידעו לממש את הפוטנציאל זה שכולנו ניהנה מפירותיו.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים של קרן ווקסנר.

מספרים על אחד מגופי התקשורת, שהיה לו מנהל שניהל את ממלכתו ביד רמה ובזרוע נטויה. היה המוציא והמביא, השותל והעוקר, הבוחש והמשליך מטעמו, ומטעמם של שולחיו. אפילו עד חצרו של ראש הממשלה הגיע.

כמובן שפוזיציה שכזו דרשה כישורים ברמה גבוהה. בכל זאת, חצרו של ראש הממשלה, מוציא ומביא, שותל ועוקר וכיוצא בזה. לא ממש הבנתי לאיזה סוג של כישורים נדרשו, אך אין ספק שנדרש להיות מה שלימים כונה "ליגה אחרת".

בתכונה אחת, בה היה כרוך תפקידו, אין עוררין שניחן, על פי הפרסומים: סבלנות. סבלנות היתה לו בהחלט. לא פעם ולא פעמים נאלץ לגייס את חדוות העשיה והביצוע שלו ולהמתין למועד הנכון. גם אם סבר שעיכוב עלול לפגוע בטובת העניין, במערכת כולה, חלילה בראש הממשלה או משפחתו, גם כשגמלה בליבו ההחלטה שעל אדם זה או אחר לסיים את תפקידו לאלתר. גם אז התאזר בכל הסבלנות שהצליח לשים עליה את ידו וחיכה עד ליום ההולדת של אותו אדם, ורק אז זימן אותו למשרדו כעומד לשפותו במתנה או ברכה לבבית, רק כדי להודיע לו את שידע משכבר.

לעתים גייס את חדוות העשיה והביצוע והמתין למועד הנכון. גם כשגמלה בליבו ההחלטה לפטר אדם כזה או אחר. חיכה ליום הולדתו של האיש, ורק אז זימנו, כעומד לכבדו במתנה או ברכה לבבית, ובישר על פיטוריו

בימים אלה עוזב את חיינו מפטר גחמני ידוע. דונלד טראמפ הגיח לעולמנו בסדרת הריאליטי "המתמחה", מצויד במשפט שהפך מזוהה איתו, איתו נפרד מהמתחרים בלווית ניפנוף אצבע מבטל: "אתה מפוטר".

עדות מעניינת נוספת חושפת עוד טפח מהתנהלות ירון דקל בגל"צ, וגם את השיטה שבה פיטר שלושה עובדים: ביום ההולדת שלהם, עם שוקולד
https://t.co/uGsyu1hRp2

— Nati Tucker נתי טוקר (@nati_tucker) June 14, 2019

נדמה שהקריירה החדשה שלו לא סיפקה לו את הריגוש שחווה בטלוויזיה. עם כניסתו לתפקיד, שכר הנשיא ה-45 שחקן שחור כדי שיגלם את קודמו, הנשיא ברק אובמה. השחקן התיצב בחדר הסגלגל למשחק תפקידים שכלל טקס פיטורין שצולם לשימוש אישי.

!some weird shit indeed

מנהיגי העולם החופשי הם לא כל אחד. לא תמיד אנחנו יכולים להבין אותם.
אבל אנחנו עדיין יכולים לבחור. אמנם מלאכת היישום הופכת קשה מיום ליום. אך עדיין עומדת לנו הזכות לסלוד מן המפטרים ברינה, ולהנות מאנחה קטנה של הקלה כשמדי פעם הסדר הישן והטוב קורץ לנו מעל ראשיהם של רשעים ובועט להם בתחת.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב