יהודי ארצות הברית תומכים באופן מסורתי במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים.

המקרה היחיד שחרג מהכלל היה בבחירות 1920, כאשר המועמד הרפובליקאי וורן הארדינג גרף 43% מקולות היהודים, בעוד שהדמוקרט ג׳יימס קוקס זכה רק ב-19% מהם.

האחוז הגבוה ביותר של יהודים שהצביעו עבור דמוקרט היה 90% (ב-1940 בו-1944 למען פרנקלין דלאנו רוזבלט וב-1964 למען לינדון ביינס ג׳ונסון). האחוז הנמוך ביותר של יהודי ארה״ב שהצביע למועמד דמוקרטי היה 45% ב-1980, כאשר המועמד היה ג׳ימי קרטר. הוא עדיין זכה ביותר קולות יהודים מאשר המועמד הרפובליקאי רונלד רייגן.

יהודי ארה"ב תומכים מסורתית במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים

אמנם טרם התפרסמו המספרים הסופיים, אך נראה כי גם בבחירות 2020 אחוז ניכר של יהודי ארה״ב הצביעו עבור המועמד הדמוקרטי. על פי סקר של הוועד היהודי האמריקני מספטמבר 2020, 75% מהמצביעים היהודים התכוונו להצביע עבור ג’ו ביידן, בעוד 22% בלבד הביעו כוונה להצביע עבור הנשיא טראמפ.

הנשיא, למרות קשרי המשפחה היהודיים שלו ועל אף המדיניות הפרו-ישראלית שלו, לא הצליח לשכנע את הקול היהודי לתמוך בו. ישנן לא מעט סיבות היסטוריות ואחרות לתמיכה המאסיבית של יהודי ארה״ב במועמדים דמוקרטים, ונראה כי הבחירות האחרונות תואמות מגמה זו.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה״ב. על פי סקר של ״דיירקט פולס״ ב-12 באוקטובר, לא פחות מ-63.3% מאזרחי ישראל החיים בארץ הביעו תמיכה בנשיא טראמפ, בעוד שרק 18.8% אמרו כי הם תומכים בג׳ו ביידן. מספר תומכי טראמפ היה גבוה אף יותר אם מתעלמים מהנשאלים הערבים.

כמובן שאין במספרים אלו כדי להשפיע כהוא זה על תוצאות הבחירות בארה״ב שכן אזרחי ישראל אינם מצביעים שם. למעשה, מספר האזרחים האמריקנים החיים בישראל ובעלי זכות בחירה הינו כ-300 אלף, המהווים פחות ממחצית קולו של אלקטור אחד (מתוך 270 הנדרשים כדי לבחור נשיא).

אך בעוד שישראלים אינם בוחרים את נשיא ארה״ב, הפופולריות של טראמפ בקרב אזרחיה חשובה כאשר משווים אותה לתחושותיהם של אחינו ואחיותינו בארה״ב.

ההבדל העיקרי בינינו נובע מהשוני הבסיסי באופן בו יהודי ארה״ב ואזרחי ישראל מעריכים נשיא אמריקני. יהודי ארה״ב מתמקדים באופן טבעי בנושאי פנים אשר משליכים באורח ישיר יותר על חיי היום-יום שלהם. אין משמעות הדבר שנשיא אשר יתנגש באופן חזיתי עם ישראל לא יסבול מכך בקלפיות, אך באופן כללי אפשר לומר שיהודי ארה״ב מצביעים קודם כל כאמריקנים ורק אחר כך כתומכי ישראל.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה״ב

מערכת הערכים והעמדות שלהם, כמו גם קשריהם ההיסטוריים, מייצרים הזדהות חזקה יותר עם המפלגה הדמוקרטית. כאשר צופים בהם מבעד לעדשה זו, ומוסיפים לכך את הרקורד הפרו-ישראלי בן 40 השנה של ביידן, אפשר להבין כיצד התמיכה בו בקרב יהדות ארה״ב הינה טבעית ועולה בקנה אחד עם אופן ההצבעה של יהודי ארה״ב במאה השנים האחרונות. המגמה ב-2020 התחזקה אף יותר נוכח הדאגה מפני הקיטוב המחמיר וההקצנה בארה״ב והשפעתם על יהודי ארה״ב, לצד העליה במספר המקרים של תקיפות אנטישמיות כלפי אזרחים ומוסדות יהודיים.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני). השאלה המרכזית ששואל עצמו אזרח ישראלי היא: האם זה טוב לנו?

כאשר בוחנים את התמונה דרך עדשה זו, הרי שישראלים שפטו את הנשיאות של טראמפ על בסיס החלטותיו הרלבנטית לנו יותר מכל: העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראלית בגולן, הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ והוצאתה של ארה״ב מהסכמי הגרעין הבעייתיים כל כך עם איראן. כל אלה הפכו את הנשיא טראמפ לפופולרי ביותר בקרב ישראלים אשר להם אכפת יותר מנושאים אלו מאשר מנושאים פנים-אמריקנים.

גורם נוסף המשפיע על דעותיהם של ישראלים לגבי הנשיאות האמריקנית הוא ההליכה ההדרגתית של הבוחר הישראלי לכיוון ימין. מגמה זו, המתורגמת לכדי תמיכה קבועה בליכוד ובמפלגות ימין אחרות, העניקה את השלטון בישראל לקואליציות ימניות פחות או יותר, למעט יוצאים מן הכלל, מזה ארבעים שנה. בסיס הבוחרים שמעדיף מפלגות מהצד הימני של המפה הפוליטית בישראל הוא גם זה שנוטה להזדהות עם מועמדים רפובליקאים בארה״ב.

היו בעבר גם פוליטיקאים ישראלים – כדוגמת אבא אבן ושמעון פרס – שהיו פופולרים הרבה יותר בקרב יהדות ארה״ב מאשר בקרב המצביע הישראלי. באופן לא מפתיע (וכך ראוי), ישראלים לא נוהגים לבסס את בחירתם על מה שבני הדודים האמריקנים שלהם חושבים. באותה מידה, גם יהודי ארה״ב עושים שיקולים משלהם בהגיעם לקלפי. יחד עם זאת, כפי שהראו בחירות 1980 ובהן אחוז היהודים הנמוך שהצביע עבור ג׳ימי קרטר, כאשר עמדותיו של המועמד רחוקות מדי מעמדותיה של ישראל, הבוחר האמריקני בהחלט לוקח זאת בחשבון.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני)

האם משמעות הדבר שאנו ניצבים בפני קרע אדיר בין יהדות ארה״ב לבין יהודי ישראל? לא בהכרח, אם כי יש פרשנים שסבורים כך. למעשה, יש שיאמרו שחילוקי הדעות בינינו בנוגע לנשיא טראמפ הם לא פחות מתהום פעורה שמפרידה בינינו באורח בלתי הפיך. תסריט בלהות זה נראה מוגזם לאור העובדה שהקשרים בין ישראל לבין יהודי ארה״ב חזקים מדי ועמוקים מכדי שיימחקו במחי יד רק בגלל חילוקי דעות בינינו בנושא נשיאותו של טראמפ.

כדי להכניס את הדברים להקשר היסטורי, ראוי לציין כי הנשיא אובמה, אשר חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה נתניהו היו בולטים וידועים לכל, זכה בשלב מסויים באחוז תמיכה חד-ספרתי בקרב אזרחי ישראל. יחד עם זאת, רגשותיהם של יהודי ארה״ב כלפי אחיהם בישראל לא הושפעו מכך כהוא זה.

ברמה הבסיסית ביותר, יהודי ארה״ב ואזרחי ישראל חולקים היסטוריה של אחווה וקירבה עוד מימי טרום קום המדינה. הקשר ההדוק בינינו עמד בטלטלות לא מעטות וגם אם חילוקי הדעות בינינו בנושא טראמפ מהווים פער גדול, הרי שאין בו כדי למחוק את עברנו המשותף.

התמיכה העמוקה של יהדות ארה״ב בעצם קיומה של ישראל וברעיון הציוני לא תדעך רק בגלל שאזרחיה תמכו בנשיא טראמפ. באותה מידה, אזרחי ישראל לא יחושו רגשי קירבה פחותים כלפי יהדות ארה״ב רק בגלל שזו תמכה במועמד ביידן.

גם אם מומחים ישראלים מסויימים טוענים כי שתי הקהילות שלנו רחוקות זו מזו יותר מאי פעם, הרי שמדובר בריחוק זמני ונקודתי ולא בקרע ארוך טווח. המחלוקת סביב הנשיאות אינה הסיבה היחידה ובוודאי לא המרכזית לריחוק – אם קיים כזה.

למעשה, סביר להניח שדווקא נצחונו של ביידן בבחירות 2020 הוא זה שיבלום את ההתרחקות הזמנית בין ישראל לבין יהדות ארה״ב.

ישראלים שיבחנו את מדיניות החוץ של הנשיא החדש ואת עמדותיו כלפי ישראל, כמו גם את עמדותיה של סגנית הנשיא הנבחרת האריס, יגלו ממשל, אשר כמו קודמיו, מעריך ומטפח את השותפות האסטרטגית עם ישראל.

אין זה אומר שממשל ביידן ימשיך את מדיניות החוץ של ממשל טראמפ. ברור שזה לא יקרה ומטבע הדברים יתגלעו חילוקי דעות מול ממשלת ישראל בשני הנושאים הקריטיים: בנושא האיראני ובנושא הפלסטיני. בתחומים אלה ממשל ביידן יחפש את שביל הזהב בין דרכו של ממשל אובמה, שנתפס בישראל כנוטה יתר על המידה לטובת הפלסטינים ורך יתר על המידה מול איראן, לבין דרכו של ממשל טראמפ היוצא, אשר לא קידם את המו"מ עם הפלסטינים ומאידך לא בלם את העשרת האורניום האירנית (אם כי הפעיל לחצים כלכליים ניכרים על המשטר).

יחד עם זאת, ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה״ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו.

ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה״ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו

ישראלים ימשיכו לכבד את העובדה שיהדות ארה״ב מצביעה על פי ענייני פנים הנוגעים לה, תוך השמעת קולה בנושאי ישראל באמצעות נציגיה בקונגרס ובסנאט. יהודי ארה״ב, מצידם, ימשיכו להכיר בכך שישראלים מודדים את הנשיאות האמריקנית על פי מדיניות החוץ שלה ולא על פי עניינים פנים-אמריקנים.

והדבר הכי חשוב הוא שלמרות שחיינו כיום נסובים סביב פוליטיקה וחדשות בכמות חסרת תקדים, הרי שהקשרים בינינו – אזרחי ישראל ויהודי ארה״ב – עמוקים הרבה יותר מהמישור הפוליטי בלבד. מיליונים מאיתנו היגרו זה אל ארצו של זה. הביקורים ההדדיים, קשרי התרבות, הדת, הספורט, האקדמיה והמסחר עמוקים יותר מאי-פעם. אנחנו חולקים שפה, מורשת ועתיד שאף מחלוקת פוליטית לא תוכל למחות. בסופו של יום, הגורל הועיד אותנו להיות חלק ממשפחה אחת.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/

אני יודעת שפוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי שלא לראות את פניו הסחופים של נפתלי בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק, כפי שבנימין נתניהו כינה עצמו, ובצדק, בפעם אחרת בה גרר את המדינה לתהום.
והתרגלנו.

פוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי לא לראות את פניו הסחופים של בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק

"בנפילת הממשלה אשמות האופוזיציה והקואליציה", שיקרו במצח נחושה כ-ל מתקרנפי העיתוזנות על עוד מערכת בחירות סדרתית מיותרת בעלות של מיליארדים. בידיעה ברורה שאת המחזה המוטרף "אם לא אני אז אף אחד" ביים נתניהו במאמץ אחרון לדחות את כהונת יאיר לפיד, במטרה לחזור ולהתעלל בגופת המדינה למען שמו. המערכת כולה השתעבדה למעלליו ובתווך עמד בנט וניסה את כוחו.

את מה שנתניהו שכח, בנט נאלץ ללמוד בשנה האחרונה על גבו הדקור. ובלי עזרה מידידים כמו שותפתו איילת שקד, נתניהו הבת, שעמדה מנגד וחיכתה שייפול כשניסה בכל מאודו לנהל מדינה ביד קשורה מאחורי הגב. וזאת תוך כדי קרבות רחוב עם איש נקם ושילם שהוציא על ראשו הפוליטי חוזה אכזרי בסיוע עיתוזנות רופסת שרוקדת לחלילו, ועם חברים יראי שמיים שתוקעים בו סכין דקה אחרי שבחר בהם כשותפים לדרך.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג

לא מפתיע שבנט נאלץ להזכיר בדחילו ורחימו לעיתונאיות המנוסות דנה ויס ותמר איש שלום מה חוללה ממשלת השינוי בשנתה הקצרה בראשותו, כשהן התעקשו על רכילות פוליטית קטנה.

למשל, השתקת רעשי הרקע שליוו את מלוכת נתניהו, השקט בעוטף עזה, שנה בלי בלוני תבערה על שדות חיטה שטרם נקצרו, הקציר שעבר בשלום ובלי ריצות למקלטים.

הוא נאלץ להזכיר את את הישגיה של ממשלה שבאה לעבוד ולא בשביל כבוד או כדי להימלט מאימת המשפט, בלי אישה משפיעה וילד מגודל שמתפרנס מאלטעזאכן שהוא מוצא בבית ומוכר ביד 2 כמו "חולצה משומשת כחדשה" שאבא קיבל מתנה בשם המדינה והוא לא צריך.

שתי העיתונאיות ויס ואיש שלום ממש התעקשו להבין מה השתבש עם עידית סילמן ואורי אורבך, כאילו לא ידעו שצמד חדלי האישים עברו סחיטה וייבוש אצל (הפועלים השחורים של) נתניהו, כי אם הוא לא ישלוט אף אחד לא ישלוט "ושהמדינה תישרף", כמו שניבאה אשתו הרבה לפני שבשר המדינה נחרך יפה.

בנט הזכיר את "כוחות האופל", הגדרה מדויקת של בנט למה שהתחולל סביבו. ולא סתם עוררה תרעומת מתוזמנת היטב בקרב מי שמבחינתם התבטאויות מסיתות לאין ערוך של נתניהו וחבר מרעיו היו רק מכה קלה בכנף.

בכלל, ההגדרות להסתה הפכו נזילות מאוד. תלוי אם הגיעו מימין או מ(אין)שמאל או ממה שנתניהו הגדיר שמאל, וטבע במו רדיפת שלטון מילה נרדפת לבגידה.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית

ראש הממשלה וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ולא פסחו על מנת נודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט". הזוג נתניהו שרץ במסעדות שרצים ועשה ככל העולם על רוחם של האישה והבן, אבל בנט ומשפחתו הלא מורגשת.

קחו את ה"סערה" המגוחכת על דברי גדי סוקניק. גדי סוקניק! מגיש עבר בחדשות 12 שיצא מהנפטלין ואמר: "נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מנבחרי יש עתיד".

שידורי הטלוויזיה כמעט עברו למתכונת חירום. בכל זאת עלבו כאן במירי רגב והבת שלה מאי גולן, ביריב לוין, קטי שטרית וההוא עם השביל האידיוטי באמצע, אופיר קוניס, שהוא ממש לא טמבל, רק נראה ככה, ובגללו סוקניק טועה ומטעה.
הקואליציה ירדה לבונקר והאופוזיציה התכוננה לחזור לשלטון. כלומר נתניהו, אין אופוזיציה בלתו. כל השאר סטטיסטים.

אחרי גרבוז, קוטלר, ועכשיו סוקניק – מעניין מי יהיה הבא שייחשף בתוכנית "הגזען במסכה". pic.twitter.com/gbNm15rxNP

— מירי רגב (@regev_miri) June 27, 2022

מה שקרה לטורף הפוליטי הערמומי בתולדותנו, בחלוף השנים מאז נבחר ב-96 הוא, שתאוות השלטון רק גברה בו עד שהעבירה את המדינה על דעתה. נתניהו רוקן את הליכוד מתוכן ואת הפוליטיקה משאריות כבודה האבוד.

הוא מדבר מגרונם של כל חברי הכנסת מהצד הימני שיושרתו אבדה ואיננה, בעיקר הציונות הדתית שהסתאבה תחתיו באופן מעורר השתאות ובחילה בה בעת, אבל זה כבר קרנבל אחר.

בנט וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ונודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט"

האלוף במיל' גיא צור סיפר השבוע איך התראיין לתפקיד צבאי אצל ראש הממשלה ובעלה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. צור הוא רק עוד חוליה בשורת עדים אלמונים על מעורבות המשפחה בענייני המדינה. אבל מי סופר? הסופרים נובחים וכלבי השמירה עם השיירה.

"האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה", פוסט של @hacklai10 בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/YNteHdDPzV

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 26, 2022

תיזכרו רגע בהסכם הכניעה שחתם נתניהו עם הטורקים אחרי פדיחת המרמרה: 21 מיליון דולר פיצויים! הסכם הכניעה הזה אושר בממשלה בהרכנת ראש. אפילו משה כחלון אביר השכבות החלשות קיבל חלושע'ס ותמך, גם אריה דרעי השקוף, ש-21 מיליון הדולר באו על חשבון עניי עירו שהוא ממילא לא סופר. הקואליציה כולה נאלמה דום.

עכשיו תארו לעצמכם את אותו הסכם עם נתניהו באופוזיציה ותראו ישועות רכות. המדינה הייתה הולכת לבחירות בעוון בגידת השמאל במולדת גם אם השמאל זו איילת שהיא שמאל כמו שנתניהו ימין, אם נזכרים בהסכם חברון ובחיבוקים החמים עם ערפאת, חביב אלבו של ביבי כשעוד היה בייבי ביבי.

בתחילת השבוע התחולל ריב אוהבים בין נתניהו ודוד אמסלם, שהשתמשו במפלגות הערביות כדי לממש את אהבתם לדמוקחרטא. ח"כ אמסלם היגג בעניין שיתוף רע"ם בקואליציה עתידית ונתניהו נחרד. תגובתו הסוערת הייתה עוברת אלמלא סגנון הכתיבה העילג שמעלה חשד, לא בלתי מבוסס, שלא הוא ניסח אותה אלא החלופי הסמוי שלו.

יאיר נתניהו היה כנראה עצבני על אבא עד שטופז לוק שכח לערוך את התגובה "של נתניהו" על שיבושי השפה האופייניים לבן, כולל הטלת הרפש האובססיבית ("רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי ציונית ותומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל"). מין זרם תודעה של ילד בטנטרום, ששכח שאבא ראש הממשלה ולא הוא. עד כדי כך טבעי לו לנהל.

לפי הטקסט ניתן להניח שילד מסוים בסביבת נתניהו כתב אותו בעצמו. זה אומר שהתהליך הוא שהילד שמע על האמירה של אמסלם (שלא מופרך שמתואם עם נתניהו), התעצבן, כתב טקסט מלא בשגיאות ושקרים שקל להפריך, ובלי הגהה ובלי מעבר של מבוגר אחראי שלח לתקשורת ולטוויטר.
זו שליטה מוחלטת של הילד על האבא. pic.twitter.com/blnshSupqL

— Omri Lavi ????????????️‍???????????? (@omlavi) June 26, 2022

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד, או לבנות לעצמו מטוס כנף-ציון ב-750 מיליון שקל בלי שדיסטל אטבריאן תצווח ככרוכיה "בזבוז!".

זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש.

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד. זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש

יום אחד יחקרו את דברי הימים החשוכים האלה שבהם אדם אחד מושחת טווה מדינה זהב לקש ובנט ולפיד הצילונו מידיו לפחות לשנה אחת, אם לא למעלה מזה. אם יהיה לנו מזל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.