יהודי ארצות הברית תומכים באופן מסורתי במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים.

המקרה היחיד שחרג מהכלל היה בבחירות 1920, כאשר המועמד הרפובליקאי וורן הארדינג גרף 43% מקולות היהודים, בעוד שהדמוקרט ג׳יימס קוקס זכה רק ב-19% מהם.

האחוז הגבוה ביותר של יהודים שהצביעו עבור דמוקרט היה 90% (ב-1940 בו-1944 למען פרנקלין דלאנו רוזבלט וב-1964 למען לינדון ביינס ג׳ונסון). האחוז הנמוך ביותר של יהודי ארה״ב שהצביע למועמד דמוקרטי היה 45% ב-1980, כאשר המועמד היה ג׳ימי קרטר. הוא עדיין זכה ביותר קולות יהודים מאשר המועמד הרפובליקאי רונלד רייגן.

יהודי ארה"ב תומכים מסורתית במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים

אמנם טרם התפרסמו המספרים הסופיים, אך נראה כי גם בבחירות 2020 אחוז ניכר של יהודי ארה״ב הצביעו עבור המועמד הדמוקרטי. על פי סקר של הוועד היהודי האמריקני מספטמבר 2020, 75% מהמצביעים היהודים התכוונו להצביע עבור ג’ו ביידן, בעוד 22% בלבד הביעו כוונה להצביע עבור הנשיא טראמפ.

הנשיא, למרות קשרי המשפחה היהודיים שלו ועל אף המדיניות הפרו-ישראלית שלו, לא הצליח לשכנע את הקול היהודי לתמוך בו. ישנן לא מעט סיבות היסטוריות ואחרות לתמיכה המאסיבית של יהודי ארה״ב במועמדים דמוקרטים, ונראה כי הבחירות האחרונות תואמות מגמה זו.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה״ב. על פי סקר של ״דיירקט פולס״ ב-12 באוקטובר, לא פחות מ-63.3% מאזרחי ישראל החיים בארץ הביעו תמיכה בנשיא טראמפ, בעוד שרק 18.8% אמרו כי הם תומכים בג׳ו ביידן. מספר תומכי טראמפ היה גבוה אף יותר אם מתעלמים מהנשאלים הערבים.

כמובן שאין במספרים אלו כדי להשפיע כהוא זה על תוצאות הבחירות בארה״ב שכן אזרחי ישראל אינם מצביעים שם. למעשה, מספר האזרחים האמריקנים החיים בישראל ובעלי זכות בחירה הינו כ-300 אלף, המהווים פחות ממחצית קולו של אלקטור אחד (מתוך 270 הנדרשים כדי לבחור נשיא).

אך בעוד שישראלים אינם בוחרים את נשיא ארה״ב, הפופולריות של טראמפ בקרב אזרחיה חשובה כאשר משווים אותה לתחושותיהם של אחינו ואחיותינו בארה״ב.

ההבדל העיקרי בינינו נובע מהשוני הבסיסי באופן בו יהודי ארה״ב ואזרחי ישראל מעריכים נשיא אמריקני. יהודי ארה״ב מתמקדים באופן טבעי בנושאי פנים אשר משליכים באורח ישיר יותר על חיי היום-יום שלהם. אין משמעות הדבר שנשיא אשר יתנגש באופן חזיתי עם ישראל לא יסבול מכך בקלפיות, אך באופן כללי אפשר לומר שיהודי ארה״ב מצביעים קודם כל כאמריקנים ורק אחר כך כתומכי ישראל.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה״ב

מערכת הערכים והעמדות שלהם, כמו גם קשריהם ההיסטוריים, מייצרים הזדהות חזקה יותר עם המפלגה הדמוקרטית. כאשר צופים בהם מבעד לעדשה זו, ומוסיפים לכך את הרקורד הפרו-ישראלי בן 40 השנה של ביידן, אפשר להבין כיצד התמיכה בו בקרב יהדות ארה״ב הינה טבעית ועולה בקנה אחד עם אופן ההצבעה של יהודי ארה״ב במאה השנים האחרונות. המגמה ב-2020 התחזקה אף יותר נוכח הדאגה מפני הקיטוב המחמיר וההקצנה בארה״ב והשפעתם על יהודי ארה״ב, לצד העליה במספר המקרים של תקיפות אנטישמיות כלפי אזרחים ומוסדות יהודיים.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני). השאלה המרכזית ששואל עצמו אזרח ישראלי היא: האם זה טוב לנו?

כאשר בוחנים את התמונה דרך עדשה זו, הרי שישראלים שפטו את הנשיאות של טראמפ על בסיס החלטותיו הרלבנטית לנו יותר מכל: העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראלית בגולן, הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ והוצאתה של ארה״ב מהסכמי הגרעין הבעייתיים כל כך עם איראן. כל אלה הפכו את הנשיא טראמפ לפופולרי ביותר בקרב ישראלים אשר להם אכפת יותר מנושאים אלו מאשר מנושאים פנים-אמריקנים.

גורם נוסף המשפיע על דעותיהם של ישראלים לגבי הנשיאות האמריקנית הוא ההליכה ההדרגתית של הבוחר הישראלי לכיוון ימין. מגמה זו, המתורגמת לכדי תמיכה קבועה בליכוד ובמפלגות ימין אחרות, העניקה את השלטון בישראל לקואליציות ימניות פחות או יותר, למעט יוצאים מן הכלל, מזה ארבעים שנה. בסיס הבוחרים שמעדיף מפלגות מהצד הימני של המפה הפוליטית בישראל הוא גם זה שנוטה להזדהות עם מועמדים רפובליקאים בארה״ב.

היו בעבר גם פוליטיקאים ישראלים – כדוגמת אבא אבן ושמעון פרס – שהיו פופולרים הרבה יותר בקרב יהדות ארה״ב מאשר בקרב המצביע הישראלי. באופן לא מפתיע (וכך ראוי), ישראלים לא נוהגים לבסס את בחירתם על מה שבני הדודים האמריקנים שלהם חושבים. באותה מידה, גם יהודי ארה״ב עושים שיקולים משלהם בהגיעם לקלפי. יחד עם זאת, כפי שהראו בחירות 1980 ובהן אחוז היהודים הנמוך שהצביע עבור ג׳ימי קרטר, כאשר עמדותיו של המועמד רחוקות מדי מעמדותיה של ישראל, הבוחר האמריקני בהחלט לוקח זאת בחשבון.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני)

האם משמעות הדבר שאנו ניצבים בפני קרע אדיר בין יהדות ארה״ב לבין יהודי ישראל? לא בהכרח, אם כי יש פרשנים שסבורים כך. למעשה, יש שיאמרו שחילוקי הדעות בינינו בנוגע לנשיא טראמפ הם לא פחות מתהום פעורה שמפרידה בינינו באורח בלתי הפיך. תסריט בלהות זה נראה מוגזם לאור העובדה שהקשרים בין ישראל לבין יהודי ארה״ב חזקים מדי ועמוקים מכדי שיימחקו במחי יד רק בגלל חילוקי דעות בינינו בנושא נשיאותו של טראמפ.

כדי להכניס את הדברים להקשר היסטורי, ראוי לציין כי הנשיא אובמה, אשר חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה נתניהו היו בולטים וידועים לכל, זכה בשלב מסויים באחוז תמיכה חד-ספרתי בקרב אזרחי ישראל. יחד עם זאת, רגשותיהם של יהודי ארה״ב כלפי אחיהם בישראל לא הושפעו מכך כהוא זה.

ברמה הבסיסית ביותר, יהודי ארה״ב ואזרחי ישראל חולקים היסטוריה של אחווה וקירבה עוד מימי טרום קום המדינה. הקשר ההדוק בינינו עמד בטלטלות לא מעטות וגם אם חילוקי הדעות בינינו בנושא טראמפ מהווים פער גדול, הרי שאין בו כדי למחוק את עברנו המשותף.

התמיכה העמוקה של יהדות ארה״ב בעצם קיומה של ישראל וברעיון הציוני לא תדעך רק בגלל שאזרחיה תמכו בנשיא טראמפ. באותה מידה, אזרחי ישראל לא יחושו רגשי קירבה פחותים כלפי יהדות ארה״ב רק בגלל שזו תמכה במועמד ביידן.

גם אם מומחים ישראלים מסויימים טוענים כי שתי הקהילות שלנו רחוקות זו מזו יותר מאי פעם, הרי שמדובר בריחוק זמני ונקודתי ולא בקרע ארוך טווח. המחלוקת סביב הנשיאות אינה הסיבה היחידה ובוודאי לא המרכזית לריחוק – אם קיים כזה.

למעשה, סביר להניח שדווקא נצחונו של ביידן בבחירות 2020 הוא זה שיבלום את ההתרחקות הזמנית בין ישראל לבין יהדות ארה״ב.

ישראלים שיבחנו את מדיניות החוץ של הנשיא החדש ואת עמדותיו כלפי ישראל, כמו גם את עמדותיה של סגנית הנשיא הנבחרת האריס, יגלו ממשל, אשר כמו קודמיו, מעריך ומטפח את השותפות האסטרטגית עם ישראל.

אין זה אומר שממשל ביידן ימשיך את מדיניות החוץ של ממשל טראמפ. ברור שזה לא יקרה ומטבע הדברים יתגלעו חילוקי דעות מול ממשלת ישראל בשני הנושאים הקריטיים: בנושא האיראני ובנושא הפלסטיני. בתחומים אלה ממשל ביידן יחפש את שביל הזהב בין דרכו של ממשל אובמה, שנתפס בישראל כנוטה יתר על המידה לטובת הפלסטינים ורך יתר על המידה מול איראן, לבין דרכו של ממשל טראמפ היוצא, אשר לא קידם את המו"מ עם הפלסטינים ומאידך לא בלם את העשרת האורניום האירנית (אם כי הפעיל לחצים כלכליים ניכרים על המשטר).

יחד עם זאת, ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה״ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו.

ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה״ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו

ישראלים ימשיכו לכבד את העובדה שיהדות ארה״ב מצביעה על פי ענייני פנים הנוגעים לה, תוך השמעת קולה בנושאי ישראל באמצעות נציגיה בקונגרס ובסנאט. יהודי ארה״ב, מצידם, ימשיכו להכיר בכך שישראלים מודדים את הנשיאות האמריקנית על פי מדיניות החוץ שלה ולא על פי עניינים פנים-אמריקנים.

והדבר הכי חשוב הוא שלמרות שחיינו כיום נסובים סביב פוליטיקה וחדשות בכמות חסרת תקדים, הרי שהקשרים בינינו – אזרחי ישראל ויהודי ארה״ב – עמוקים הרבה יותר מהמישור הפוליטי בלבד. מיליונים מאיתנו היגרו זה אל ארצו של זה. הביקורים ההדדיים, קשרי התרבות, הדת, הספורט, האקדמיה והמסחר עמוקים יותר מאי-פעם. אנחנו חולקים שפה, מורשת ועתיד שאף מחלוקת פוליטית לא תוכל למחות. בסופו של יום, הגורל הועיד אותנו להיות חלק ממשפחה אחת.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30