יהודי ארצות הברית תומכים באופן מסורתי במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים.

המקרה היחיד שחרג מהכלל היה בבחירות 1920, כאשר המועמד הרפובליקאי וורן הארדינג גרף 43% מקולות היהודים, בעוד שהדמוקרט ג'יימס קוקס זכה רק ב-19% מהם.

האחוז הגבוה ביותר של יהודים שהצביעו עבור דמוקרט היה 90% (ב-1940 בו-1944 למען פרנקלין דלאנו רוזבלט וב-1964 למען לינדון ביינס ג'ונסון). האחוז הנמוך ביותר של יהודי ארה"ב שהצביע למועמד דמוקרטי היה 45% ב-1980, כאשר המועמד היה ג'ימי קרטר. הוא עדיין זכה ביותר קולות יהודים מאשר המועמד הרפובליקאי רונלד רייגן.

יהודי ארה"ב תומכים מסורתית במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, בפער גדול על פני מועמדים רפובליקאים. כך היה בכל 26 מערכות הבחירות מאז 1916, כאשר בממוצע 70% מהיהודים מצביעים עבור מועמדים דמוקרטים

אמנם טרם התפרסמו המספרים הסופיים, אך נראה כי גם בבחירות 2020 אחוז ניכר של יהודי ארה"ב הצביעו עבור המועמד הדמוקרטי. על פי סקר של הוועד היהודי האמריקני מספטמבר 2020, 75% מהמצביעים היהודים התכוונו להצביע עבור ג'ו ביידן, בעוד 22% בלבד הביעו כוונה להצביע עבור הנשיא טראמפ.

הנשיא, למרות קשרי המשפחה היהודיים שלו ועל אף המדיניות הפרו-ישראלית שלו, לא הצליח לשכנע את הקול היהודי לתמוך בו. ישנן לא מעט סיבות היסטוריות ואחרות לתמיכה המאסיבית של יהודי ארה"ב במועמדים דמוקרטים, ונראה כי הבחירות האחרונות תואמות מגמה זו.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה"ב. על פי סקר של "דיירקט פולס" ב-12 באוקטובר, לא פחות מ-63.3% מאזרחי ישראל החיים בארץ הביעו תמיכה בנשיא טראמפ, בעוד שרק 18.8% אמרו כי הם תומכים בג'ו ביידן. מספר תומכי טראמפ היה גבוה אף יותר אם מתעלמים מהנשאלים הערבים.

כמובן שאין במספרים אלו כדי להשפיע כהוא זה על תוצאות הבחירות בארה"ב שכן אזרחי ישראל אינם מצביעים שם. למעשה, מספר האזרחים האמריקנים החיים בישראל ובעלי זכות בחירה הינו כ-300 אלף, המהווים פחות ממחצית קולו של אלקטור אחד (מתוך 270 הנדרשים כדי לבחור נשיא).

אך בעוד שישראלים אינם בוחרים את נשיא ארה"ב, הפופולריות של טראמפ בקרב אזרחיה חשובה כאשר משווים אותה לתחושותיהם של אחינו ואחיותינו בארה"ב.

ההבדל העיקרי בינינו נובע מהשוני הבסיסי באופן בו יהודי ארה"ב ואזרחי ישראל מעריכים נשיא אמריקני. יהודי ארה"ב מתמקדים באופן טבעי בנושאי פנים אשר משליכים באורח ישיר יותר על חיי היום-יום שלהם. אין משמעות הדבר שנשיא אשר יתנגש באופן חזיתי עם ישראל לא יסבול מכך בקלפיות, אך באופן כללי אפשר לומר שיהודי ארה"ב מצביעים קודם כל כאמריקנים ורק אחר כך כתומכי ישראל.

התופעה המעניינת היא שהפופולריות של שני המועמדים לנשיאות בקרב אזרחי ישראל היתה כמעט באופן מדוייק תמונת מראה הפוכה של הפופולריות שלהם בקרב יהדות ארה"ב

מערכת הערכים והעמדות שלהם, כמו גם קשריהם ההיסטוריים, מייצרים הזדהות חזקה יותר עם המפלגה הדמוקרטית. כאשר צופים בהם מבעד לעדשה זו, ומוסיפים לכך את הרקורד הפרו-ישראלי בן 40 השנה של ביידן, אפשר להבין כיצד התמיכה בו בקרב יהדות ארה"ב הינה טבעית ועולה בקנה אחד עם אופן ההצבעה של יהודי ארה"ב במאה השנים האחרונות. המגמה ב-2020 התחזקה אף יותר נוכח הדאגה מפני הקיטוב המחמיר וההקצנה בארה"ב והשפעתם על יהודי ארה"ב, לצד העליה במספר המקרים של תקיפות אנטישמיות כלפי אזרחים ומוסדות יהודיים.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני). השאלה המרכזית ששואל עצמו אזרח ישראלי היא: האם זה טוב לנו?

כאשר בוחנים את התמונה דרך עדשה זו, הרי שישראלים שפטו את הנשיאות של טראמפ על בסיס החלטותיו הרלבנטית לנו יותר מכל: העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראלית בגולן, הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ והוצאתה של ארה"ב מהסכמי הגרעין הבעייתיים כל כך עם איראן. כל אלה הפכו את הנשיא טראמפ לפופולרי ביותר בקרב ישראלים אשר להם אכפת יותר מנושאים אלו מאשר מנושאים פנים-אמריקנים.

גורם נוסף המשפיע על דעותיהם של ישראלים לגבי הנשיאות האמריקנית הוא ההליכה ההדרגתית של הבוחר הישראלי לכיוון ימין. מגמה זו, המתורגמת לכדי תמיכה קבועה בליכוד ובמפלגות ימין אחרות, העניקה את השלטון בישראל לקואליציות ימניות פחות או יותר, למעט יוצאים מן הכלל, מזה ארבעים שנה. בסיס הבוחרים שמעדיף מפלגות מהצד הימני של המפה הפוליטית בישראל הוא גם זה שנוטה להזדהות עם מועמדים רפובליקאים בארה"ב.

היו בעבר גם פוליטיקאים ישראלים – כדוגמת אבא אבן ושמעון פרס – שהיו פופולרים הרבה יותר בקרב יהדות ארה"ב מאשר בקרב המצביע הישראלי. באופן לא מפתיע (וכך ראוי), ישראלים לא נוהגים לבסס את בחירתם על מה שבני הדודים האמריקנים שלהם חושבים. באותה מידה, גם יהודי ארה"ב עושים שיקולים משלהם בהגיעם לקלפי. יחד עם זאת, כפי שהראו בחירות 1980 ובהן אחוז היהודים הנמוך שהצביע עבור ג'ימי קרטר, כאשר עמדותיו של המועמד רחוקות מדי מעמדותיה של ישראל, הבוחר האמריקני בהחלט לוקח זאת בחשבון.

ישראלים, מצד שני, נוטים לראות כל ממשל אמריקני מבעד לפריזמה הצרה מאד של מדיניות החוץ שלו, ובאופן ספציפי – מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון (ובעשור האחרון, בעיקר בהקשר האיראני)

האם משמעות הדבר שאנו ניצבים בפני קרע אדיר בין יהדות ארה"ב לבין יהודי ישראל? לא בהכרח, אם כי יש פרשנים שסבורים כך. למעשה, יש שיאמרו שחילוקי הדעות בינינו בנוגע לנשיא טראמפ הם לא פחות מתהום פעורה שמפרידה בינינו באורח בלתי הפיך. תסריט בלהות זה נראה מוגזם לאור העובדה שהקשרים בין ישראל לבין יהודי ארה"ב חזקים מדי ועמוקים מכדי שיימחקו במחי יד רק בגלל חילוקי דעות בינינו בנושא נשיאותו של טראמפ.

כדי להכניס את הדברים להקשר היסטורי, ראוי לציין כי הנשיא אובמה, אשר חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה נתניהו היו בולטים וידועים לכל, זכה בשלב מסויים באחוז תמיכה חד-ספרתי בקרב אזרחי ישראל. יחד עם זאת, רגשותיהם של יהודי ארה"ב כלפי אחיהם בישראל לא הושפעו מכך כהוא זה.

ברמה הבסיסית ביותר, יהודי ארה"ב ואזרחי ישראל חולקים היסטוריה של אחווה וקירבה עוד מימי טרום קום המדינה. הקשר ההדוק בינינו עמד בטלטלות לא מעטות וגם אם חילוקי הדעות בינינו בנושא טראמפ מהווים פער גדול, הרי שאין בו כדי למחוק את עברנו המשותף.

התמיכה העמוקה של יהדות ארה"ב בעצם קיומה של ישראל וברעיון הציוני לא תדעך רק בגלל שאזרחיה תמכו בנשיא טראמפ. באותה מידה, אזרחי ישראל לא יחושו רגשי קירבה פחותים כלפי יהדות ארה"ב רק בגלל שזו תמכה במועמד ביידן.

גם אם מומחים ישראלים מסויימים טוענים כי שתי הקהילות שלנו רחוקות זו מזו יותר מאי פעם, הרי שמדובר בריחוק זמני ונקודתי ולא בקרע ארוך טווח. המחלוקת סביב הנשיאות אינה הסיבה היחידה ובוודאי לא המרכזית לריחוק – אם קיים כזה.

למעשה, סביר להניח שדווקא נצחונו של ביידן בבחירות 2020 הוא זה שיבלום את ההתרחקות הזמנית בין ישראל לבין יהדות ארה"ב.

ישראלים שיבחנו את מדיניות החוץ של הנשיא החדש ואת עמדותיו כלפי ישראל, כמו גם את עמדותיה של סגנית הנשיא הנבחרת האריס, יגלו ממשל, אשר כמו קודמיו, מעריך ומטפח את השותפות האסטרטגית עם ישראל.

אין זה אומר שממשל ביידן ימשיך את מדיניות החוץ של ממשל טראמפ. ברור שזה לא יקרה ומטבע הדברים יתגלעו חילוקי דעות מול ממשלת ישראל בשני הנושאים הקריטיים: בנושא האיראני ובנושא הפלסטיני. בתחומים אלה ממשל ביידן יחפש את שביל הזהב בין דרכו של ממשל אובמה, שנתפס בישראל כנוטה יתר על המידה לטובת הפלסטינים ורך יתר על המידה מול איראן, לבין דרכו של ממשל טראמפ היוצא, אשר לא קידם את המו"מ עם הפלסטינים ומאידך לא בלם את העשרת האורניום האירנית (אם כי הפעיל לחצים כלכליים ניכרים על המשטר).

יחד עם זאת, ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה"ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו.

ברגע שתובהר המדיניות הישראלית והמזרח תיכונית של הממשל החדש, סביר להניח שהן יהודי ארה"ב והן אזרחי ישראל ייזכרו שוב בקשרים ההדוקים בינינו, שחוזקם עולה פי כמה על חילוקי הדעות בינינו

ישראלים ימשיכו לכבד את העובדה שיהדות ארה"ב מצביעה על פי ענייני פנים הנוגעים לה, תוך השמעת קולה בנושאי ישראל באמצעות נציגיה בקונגרס ובסנאט. יהודי ארה"ב, מצידם, ימשיכו להכיר בכך שישראלים מודדים את הנשיאות האמריקנית על פי מדיניות החוץ שלה ולא על פי עניינים פנים-אמריקנים.

והדבר הכי חשוב הוא שלמרות שחיינו כיום נסובים סביב פוליטיקה וחדשות בכמות חסרת תקדים, הרי שהקשרים בינינו – אזרחי ישראל ויהודי ארה"ב – עמוקים הרבה יותר מהמישור הפוליטי בלבד. מיליונים מאיתנו היגרו זה אל ארצו של זה. הביקורים ההדדיים, קשרי התרבות, הדת, הספורט, האקדמיה והמסחר עמוקים יותר מאי-פעם. אנחנו חולקים שפה, מורשת ועתיד שאף מחלוקת פוליטית לא תוכל למחות. בסופו של יום, הגורל הועיד אותנו להיות חלק ממשפחה אחת.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/