אז עכשיו חצי ממי שאני מכיר מתלהב מהפופולריות של מפלגת גדעון סער בסקרים ועולץ על הפיצול באלקטורט של הליכוד. החצי השני מקונן על כמה הציבור הישראלי ימני, ועל כמה סער ימני, וכמה בנט שלפני דקה היה מלך הסקרים ימני. אולי גם על כך שיד ימין ימנית. הם איכשהו שכחו שהם עצמם (רובם), לקחו את הפתק שלהם בקלפי ונתנו אותו לרשימה שהתיישבה על המשבצת האלקטורלית של המרכז-שמאל, ואז תלשה את התוית "שמאל", ונשאר "מרכז", ואז הוסיפה את התווית "ימין", ונשאר "מרכז-ימין".
אנשים שאני מכיר שכחו שהם עצמם לקחו את הפתק שלהם בקלפי ונתנו לרשימה שהתיישבה על משבצת המרכז-שמאל, ואז תלשה את התוית "שמאל", ונשאר "מרכז", ואז הוסיפה את התווית "ימין", ונשאר "מרכז-ימין"
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
"כחול לבן" המאוחדת הצליחה תוך שנה להדביק תווית "מרכז ימין" על רבע מהמצביעים בישראל כולה – רבע שלא הספיק להשתנות הרבה. מדובר במצביעים שעדיין מצדדים עקרונית בהסכם שלום על בסיס קווי 67' (מינוס ה"גושים" – לא שהם טורחים להתעניין במפה ובפרטים, לצערי), עדיין רוצים מדינת רווחה חזקה והרבה פחות כוח כלכלי בידי הטייקונים, עדיין תומכים בהפרדת הדת מהמדינה. זה לא רדיקלי בכלל, זה המיינסטרים הישראלי.
לכל מפלגה חדשה יש אפקט התלהבות מהחידוש, אבל זה לא מעיד הרבה על התוצאות בקלפי. "קדימה" הגיעה בסקרים בסוף בשיאה מעל ל-45 מנדטים; אהוד אולמרט, לעומת זאת, היה חכם, והזכיר להנהגת המפלגה החדשה: קו ההתחלה האמיתי שלנו הוא אפס מנדטים. לכן 29 היתה הצלחה ולא כישלון. היום מדברים על תוצאות הסקר האחרון כאילו שזאת חלוקת הכוחות בכנסת ממש.
הסקרים הם תעשיה, ענף מסחרי לכל דבר. כמו ענפים אחרים בעידן הזה, הם הורידו עלויות. הרבה. נתניהו היה הפוליטיקאי הבכיר הראשון שצרך שני סקרים בשבוע, לעתים, ופוליטיקאים בכירים אחרים הלכו בעקבותיו. בשלב זה כבר אי אפשר לדעת מה השיבוש: האם אחד הצדדים (בפוליטיקה) מפיץ סקרים שקריים כדי לעצב את המציאות ולהפחיד את היריבים? האם זה מכון הסקרים שמוכר ללקוחות סקרים גרועים? יש לנו כבר יותר "רעש" מאשר סיגנל נקי.
שמתם לב לגודל המדגם בסקרים? אני זוכר, למשל, את הסקרים המאוד איכותיים, למשל לפני בחירות 1992 ו-1996. אלפים רבים של משיבים. ב-1992 היתה תחרות עזה בין "טלסקר", "גיאוקרטוגרפיה" ו"דחף" הוותיק של מינה צמח (חברת הליכוד, שבאורח פלא אצלה הליכוד מנצח תמיד). היום יש סקרים של 500, 1000 משיבים במקרה הטוב.
לעתים קרובות רבים מהנסקרים לא משיבים כלל. היום המפלגה הגדולה ביותר בסקרים היא "לא החלטתי או לא אצביע". תחזרו לפרופורציות: הסקרים שמעצבים את סדר היום הפוליטי מאז אפריל או מאי (פחות מחודשיים אחרי הבחירות!) סימנו מגמות, לא יותר.
שמתם לב לגודל המדגם בסקרים? אני זוכר את הסקרים האיכותיים, למשל לפני בחירות 1992 ו-1996. אלפי משיבים. היום 500-1000 משיבים במקרה הטוב, והמפלגה הגדולה בסקרים היא "לא החלטתי או לא אצביע"
ב-1999, ההבטחה הגדולה היתה "מפלגת המרכז". לייתר דיוק, שלוש או ארבע רשימות היפותטיות, עם ארבעה ראשים: רוני מילוא, אמנון ליפקין-שחק, דן מרידור, ויצחק מרדכי. בהינף סקר רגעי, החליטו לתת ליצחק מרדכי את הבכורה, כי נראה שהוא מגנט הקולות המשמעותי ביותר. המועמדות שלו הסתכמה בלפלס לאהוד ברק את הדרך, והריצה של המפלגה עצמה הסתכמה במפח נפש (עבור המפלגה עצמה). בתמונה הגדולה, בסך הכל עשו קצת "פריש מיש" קטן באלקטורט של מפלגת העבודה.
לאחרונה התפרסם סקר שבו רק 0.7% ממצביעי מרצ תמכו בהפיכת מרצ למפלגה יהודית ערבית. כלומר, 99.3% נגד או לא בעד מפלגה יהודית ערבית. זה רוב מדהים, אני לא בטוח שבבחירות בסוריה בתקופת חאפז אל אסאד היתה הצלחה מסחררת שכזאת. אין דבר כזה במציאות (אלא אם שאלת הסקר מגוחכת או קיצונית ממש). שותפות יהודית ערבית זה הדבר הכי חם, מקצה "כחול לבן" ועד קצה המשותפת. אפשר לשאול בדיוק איך המשותפת תוציא לפועל יוזמה כזאת; אפשר לבוא בטענות למה שמציעות "יש עתיד" או "כחול לבן" לאזרחים הערבים; אבל הרעיון אינו זר לציבור הזה ולא מרתיע אותו.
במקרה הטוב, מכרו למרצ סקר באיכות גרועה. במקרה הרע, הם נפלו קורבן לתרמית. מרצ, שכחתם את קלוגהפט? אתם לא לומדים לקח, להיזהר מהיועצים?
אז כמה הציבור הישראלי הפך ימני יותר? כאמור, סקרי העומק לגבי ההשקפות בציבור, מראים אחוז גבוה שתומכים בעמדות הבסיסיות של השמאל המתון. השתנו שני דברים: אחוז היהודים הישראלים שמגדירים את עצמם "בשמאל" או "במרכז", והשתנו הרשימות המיוצגות בכנסת.
רק ב-2015, המותג "מפלגת העבודה" הגיע קרוב מאוד ללהיות מפלגת שלטון. "יש עתיד" עם פטפוטי המרכז המרכזי הממורכז שלה, התכווצה חזרה לגודל ולמעמד של שותפה בכירה למפלגת שלטון, אבל לא מפלגת שלטון.
עפ"י סקר עדכני, 99.3% ממצביעי מרצ לא תומכים במפלגה יהודית-ערבית. במקרה הטוב, מכרו למרצ סקר באיכות גרועה. במקרה הרע, הם נפלו קורבן לתרמית. מרצ, שכחתם את קלוגהפט? לא למדתם להיזהר מהיועצים?
יועצי השיווק נתנו לפורמט הנוכחי של העבודה שם כלשהו שכבר הספקנו לשכוח ("המחנה הציוני"), כביכול כדי לטשטש את ה"שמאליות" הדהויה מלכתחילה; בראש עמד איזה יצחק אחד שאף אחד לא זוכר – אבל באותה נקודה זמן גם מטאטא עם שפם ועניבה היה משיג אותם 24 מנדטים. אולי קצת יותר.
מה שהיה חסר זה בלוק של 61 חכ"ים, שיאפשר למשה כחלון לזייף פרצוף עצוב על כך שהליכוד הפסיד בבחירות, ואולי גם יאפשר לסיעה חרדית להגיד לליכוד "מצטערים, זה לא קרה באשמתנו" – ולהצטרף. על מידת השמאליות האידיאולוגית של מפלגת העבודה בפועל לא נדבר – אבל מבחינת ה*תדמית* – היא עדיין נחשבה "במחנה השמאל" ואף "במחנה השלום" מבחינת הציבור הרחב, שלא מרבה להיכנס לפרטים. אם קרוב לרבע מהמצביעים נתנו לה את קולם, וגם מרצ התחזקה – כנראה שהשמועות על "מות השמאל" היו מוקדמות.
מה שקרה ביומיים לפני בחירות 2015 לא היה יותר מאפקט פסיכולוגי. מומנטום פסיכולוגי של ניצחון – הליכוד עלה מ-20-22 ל-30 תוך ימים ספורים. הקולות הגיעו מ"הבית היהודי", מאותו אלקטורט. למעשה לא השתנה כמעט כלום. אבל האווירה הכללית של ניצחון, ה"הייפ", הספיקו כדי שכחלון יתקפל ויחזור לגוש ה"טבעי" שלו.
אנשים משתנים, ציבורים משתנים. זה נכון. אבל לא במהירות הזאת. אתן לכם דוגמא: סקר שבדק באמצע שנות ה-90 מצא שיותר מ-50% מיהודי ישראל לא מאמינים באלוהים. בסביבות 2012 מצאו ש-74% מאמינים באלוהים. איך זה ייתכן? כל מחזיר בתשובה יגיד לכם שאין שום אפשרות להחזיר בתשובה מספרים כאלה במהירות הזאת.
אז מה קרה? במסלול הלימודים במדעי החברה לומדים בקורס "מבוא לשיטות מחקר" שצריך לנטרל את אפקט ה"רצייה", כלומר הנטייה הטבעית של הנבדקים לרצות את החוקרים, להגיד מה שהם חושבים שהחוקר רוצה לשמוע. להצטייר כנורמטיביים. אני מניח שבסקר הישן יותר היתה נורמה להגיד שאתה חילוני מובהק יותר; בתקופה שעברה, התפיסה המקובלת ל"מה זה יהודי ישראלי נורמטיבי" זזה לכיוון אמוני יותר.
הימין בישראל זכה ליתרון אלקטורלי ברור בין 2001 ל-2006, בתגובה לאינתיפדה השניה ואפקט ה"אין פרטנר". בחירות 2006 איזנו את התמונה מיד לכיוון השני (ברגע שאחוז ההצבעה התחיל לעלות בחזרה). אבל מה? הפרשנים התאהבו נורא בנרטיב של "ישראל נסחפת ימינה". גם לפאנליסטים שמאליים נורא כיף להגיד כמה הציבור הישראלי ימני. בין זה לבין עמדות העומק לגבי חברה, כלכלה, אזרחות, ביטחון ויחסי חוץ – הקשר קלוש.
הפרשנים התאהבו נורא בנרטיב של "ישראל נסחפת ימינה". גם לפאנליסטים שמאליים נורא כיף להגיד כמה הציבור הישראלי ימני. בין זה לבין עמדות העומק לגבי חברה, כלכלה, אזרחות, ביטחון ויחסי חוץ – הקשר קלוש
הערה אחרונה: בפוליטיקה הישראלית שולטים ללא מצרים יועצי התדמית, אנשי השיווק הפוליטי. הקורבן העיקרי שלהם הוא השמאל – אבל במידה פחותה יותר, גם בימין האידיאולוגי. גם שם מבינים שהכל הולך לפח בשם הקמפיין האינסופי שנתניהו מנהל מאז 2013, קמפיין ההולך ומתרוקן מערכים. זה כבר לא הזנב שמכשכש בכלב. זה הפרעוש שמכשכש בזנב, שמכשכש בכלב.
צאו מזה. אם סער יהיה ראש הממשלה הבא, זה לא יהיה סוף העולם. רוצים שיהיה יותר שמאל בכנסת? תצביעו לפי המצפון, שכנעו את החברים והמשפחה לזרוק לפח את ההצבעה ה"אסטרטגית" ותוציאו אנשים מהבית ביום הבחירות.
נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו