ההיסטוריה חשובה. עם ישראל לא באמת לבדד ישכון וכדאי ללמוד גם מניסיונם של עמים ומנהיגים אחרים. נשיא ארה"ב הראשון, ג'ורג' וושינגטון, היה דמוקרט ענק וייחודי, שהשאיר אחריו מסורת שנשמרת כבר יותר ממאתיים שנים. מסורת של העברת שלטון מסודרת בבחירות דמוקרטיות, כאשר נשיא נבחר למקסימום שתי קדנציות, ונותן לעמו את האפשרות להתקדם הלאה עם נשיא נבחר חדש. ממש לא מובן מאליו.

לעומתו, קיסר הצרפתים, נפוליאון בונפארט, מינה עצמו לקונסול ראשון, יצר דיקטטורה צבאית בראשותו, נבחר לקיסר, ולאחר מסע מלחמה של כ-10 שנים המיט אסון על צבאו ועל צרפת בתבוסה מול רוסיה ובקרב ווטרלו. בעקבותיו של מי יבחר נתניהו ללכת?

מפקד צבא המהפכה ונשיא ארה"ב ה-1, ג'ורג' וושינגטון

מפקד צבא המהפכה האמריקאית והנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים וסרב להעמיד עצמו לבחירה לקדנציה שלישית כנשיא ארה"ב ב-1796.

מפקד צבא המהפכה האמריקאית והנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים וסרב להעמיד עצמו לבחירה לקדנציה 3 כנשיא ארה"ב ב-1796

וושינגטון הוביל את צבא המהפכה האמריקאית לניצחון על האימפריה הבריטית במלחמה קשה וארוכה, שהחלה ב-1775 ונמשכה כ-7 שנים לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית ב-4 ביולי, שנת 1776, ונסתיימה בחוזה פריז, בו הכירה אנגליה בעצמאות ארה"ב ב-3 בספטמבר 1783.

וושינגטון נבחר וכיהן כנשיא ארה"ב במשך שתי קדנציות רצופות אך בחר בצעד נדיר ונחוש להעביר את השלטון הלאה וסרב להתמודד לקדנציה שלישית. בשנת 1796 כתב וושינגטון בעזרת יועציו אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון את נאום הפרידה, שהתפרסם בעיתונות האמריקאית ב-19 בספטמבר 1796. מנהג שתי הקדנציות של הנשיאים בארה"ב נשמר בהיסטוריה האמריקאית כמעט ללא יוצא מהכלל והוא נובע ישירות מהדוגמה האישית הנדירה של הנשיא האמריקאי הראשון והדמוקרט הגדול ג'ורג' וושינגטון.

במחזמר המצליח המילטון שמתאר את המהפיכה האמריקאית מזווית מבטו של מזכיר האוצר האמריקאי הראשון, אלכסנדר המילטון, יד ימינו של וושינגטון, מוצג שיר פרידה מרגש שבו הנשיא וושינגטון מודיע להמילטון שהחליט לא לרוץ לנשיאות לקדנציה שלישית ולאפשר לאזרחי ארה"ב לבחור לתפקיד אזרח אחר מביניהם. צוות השחקנים של המחזה המילטון הוזמן לבית הלבן להופיע בפני הנשיא אובמה, ובשורה הראשונה בהופעה ליד אובמה ישב נשיא ארה"ב הנבחר ב-2020 – ג'ו ביידן.

וושינגטון כתב בנאום הפרידה ההיסטורי שלו:

"חברים ושותפי-האזרחים: הזמן לבחירה החדשה של אזרח לנהל את ממשלת ארה"ב מתקרב ולמעשה הגיע הזמן שבו המחשבות שלכם צריכות להתממש בבחירת האיש שיקבל את התפקיד החשוב ואמון הציבור. נראה לי נכון שאודיע לכם עכשיו על ההחלטה שקיבלתי לסרב להיות אחד מתוך אלה שמתוכם הבחירה תיעשה".

וושינגטון ביקש מאזרחי ארה"ב לקבל את רצונו לפרוש מהשירות הארוך שנתן להם כ-45 שנים מחייו. בנאום הפרידה וושינגטון הודה לארצו האהובה על ההזדמנות והכבוד הגדול שניתן לו לשרתה, שיבח את האחדות, את אחוות האחים ואת החוקה החופשית האמריקאית – מעשי ידי האזרחים. וושינגטון קיווה שהחוקה תישמר בקפידה ושהמימוש שלה יעשה בחוכמה ולטובה, כך שהאושר של אזרחי המדינות תחת החופש שמבטיחה החוקה יהיה שלם, וכדי שהשמירה של הברכה הזו – תוביל עמים שאינם מכירים עדיין את החוקה האמריקאית להעריך, לחבב ולאמץ אותה.

פתיחת נאום הפרידה של וושינגטון לאזרחי ארה"ב, 19 בספטמבר 1796

נתניהו גדל והתחנך גם הוא בארה"ב ומכיר בוודאי היטב את ההיסטוריה האמריקאית, את הדוגמה הנדירה למנהיגות של נשיאה הראשון של ארה"ב ואת האופן שבו בחר להיפרד מחבריו אזרחי ארה"ב של אמריקה.

נתניהו גדל והתחנך גם הוא בארה"ב ומכיר בוודאי היטב את ההיסטוריה האמריקאית, את הדוגמה הנדירה למנהיגות של נשיאה הראשון של ארה"ב ואת האופן בו בחר להיפרד מחבריו אזרחי ארה"ב

קיסר הצרפתים – הגנרל נפוליאון בונפארט

ב-1796, כשג'ורג' וושינגטון ויתר על ההתמודדות על קדנציה שלישית כנשיא, נפוליאון הפסיד לראשונה קרב מול הצבא האוסטרי בצפון איטליה, קרב בסאנו השני.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1799, נפוליאון נכשל בכיבוש העיר עכו ונאלץ לוותר על תוכניתו היומרנית לכבוש את ירושלים ולחזור לצרפת דרך קונסטנטינופול כקיסר המזרח, שהביס את הטורקים, הערבים, היוונים והארמנים.

באותה השנה, בגיל 30, ולמרות הכישלון במסע כיבושיו במזרח התיכון, הכריז נפוליאון על עצמו כקונסול הראשון של צרפת, ובשלוש השנים הבאות הקים דיקטטורה צבאית בהנהגתו בצרפת. במאי 1804 הסנאט הצרפתי בחר בו כקיסר הצרפתים והבחירה אושרה במשאל עם בנובמבר 1804 על ידי כלל אזרחי צרפת.

לאחר מסע מלחמות שנמשך כעשר שנים, בהן כבש נפוליאון את רוב מערב ומרכז אירופה, צבא נפוליאון הובס על ידי הרוסים ב-1814 ונפוליאון גורש לאי אלבה בים התיכון על ידי קואליציה של מדינות: אנגליה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה שכבשו את פריס.

נפוליאון לא נכנע ותוך פחות משנה הצליח לחמוק מכלאו באי אלבה, לחזור לפריס, לתפוס את השלטון ולהוביל את צבא צרפת לתבוסה קשה נוספת בקרב ווטרלו, בבלגיה שלאחריו גורש לאי סיינט-הלנה, שם נפטר ב-1821. ב-15 שנות שלטונו נפוליאון ביצע גם שינויים אזרחיים רבים בצרפת וב-1804 ניסח חוקה אזרחית חדשה, קוד נופליאון, קובץ החוקים של צרפת, ששימש מודל לחיקוי במדינות נוספות בעולם.

בניגוד לדוגמה של וושינגטון הנשיא הדמוקרטי האמריקאי, נפוליאון שיצר את החוקה האזרחית החדשה של צרפת, קוד נפוליאון, הקים דיקטטורה צבאית בראשותו, ראה עצמו מורם מעם, קיסר הצרפתים, ממשיכו של אלכסנדר הגדול והקיסרים הרומאים, זרע הרס וחורבן באירופה ולבסוף גם הביא אסון לצבאו ולצרפת.

בניגוד לוושינגטון הנשיא הדמוקרטי האמריקאי, נפוליאון הקים דיקטטורה צבאית בראשותו, ראה עצמו מורם מעם, קיסר הצרפתים, זרע הרס וחורבן באירופה ולבסוף גם הביא אסון לצבאו ולצרפת

בנימין נתניהו יחיד סגולה – הנסיך  

השר לשעבר זאב אלקין אמר בשבוע שעבר את האמת הפשוטה על נתניהו, שנאמרת לדבריו בחדרים סגורים וזכה לקיתונות מפי מיקי זוהר, שטען כי אלקין הוציא את הכביסה המלוכלכת. כך אמר אלקין:

"אתה יודע את האמת הפשוטה. לקחת משיקולים אישיים את כל המדינה לבחירות רביעיות מיותרות תוך שנתיים, בחירות הזויות. אתה יודע את האמת, אנחנו הולכים לבחירות ההזויות האלה בגלל רצונך להשפיע על בחירת פרקליט המדינה והיועמ"ש ובשביל התקווה שלך לחוק צרפתי. אבל אתה, אדוני ראש הממשלה, הרסת את תנועת הליכוד והבאת לתוכה אווירה של פולחן אישיות ופחד להביע ביקורת. הרסת את תנועת הליכוד, הם מפחדים ממך ומהאווירה שיצרת. הבאת לליכוד פחד להביע ביקורת וחצר ביזנטית. חברי כנסת שירוצו לאולפנים יבקרו אותי בשצף קצף אבל הם אומרים עליך בחדרים סגורים את אותו הדבר".

בנימין נתניהו לא הכריז על עצמו כי הוא קיסר ולא ניסה לשנות עדיין את הממשל בישראל לשיטה דיקטטורית בראשותו כדי לחמוק מהרשעה בבית המשפט, אך בכתב ההגנה שנמסר בשמו לבית המשפט העליון בזמן הקמת הממשלה ובהיותו כבר נאשם בפלילים טענו סניגוריו שהוא "יחיד סגולה".

המרחק בין טענה זו לגבי היותו יחיד סגולה מורם מעם – ועד לשינוי שיטת הממשל בישראל – אינו רב. ראש ממשלה נבחר אינו יחיד סגולה ואינו מעל החוק על פי החוקה הדמוקרטית של וושינגטון, אבל על פי נפוליאון בודאי שכן.

אלקין אומר שנתניהו ממשיך לעסוק במינוי פרקליט מדינה, יועץ משפטי וקידום חוק צרפתי מאחורי הקלעים למרות שהתחייב לחתום על הסכם ניגוד עניינים כדי לקבל את אישור בג"ץ להקמת הממשלה עם גנץ ולמרות חוות הדעת של היועץ המשפטי שהסכם ניגוד העניינים שניסח מחייב את נתניהו. נתניהו ממשיך לפגוע באופן שיטתי במעמד של היועץ המשפטי ושל בית המשפט והוא לא הודיע עדיין שיקיים את ההסכם לניגוד עניינים שניסח היועץ המשפטי לממשלה כדי לעמוד בהבטחתו לבג"ץ.  

נתניהו לא הכתיר עצמו לקיסר ולא ניסה לשנות עדיין את הממשל בישראל לדיקטטורה בראשותו, אך בכתב ההגנה שנמסר בשמו לביהמ"ש העליון בהיותו כבר נאשם בפלילים, טענו סניגוריו שהוא "יחיד סגולה"

עדיף שנתניהו יבחר ללכת בעקבותיו הענקיים של ג'ורג' וושינגטון ויאפשר לעם לבחור את מנהיגיו הבאים. עדיף שנתניהו יסרב להיות אחד מתוך אלה שמתוכם הבחירה תיעשה, כפי שכתב וושינגטון בנאום הפרידה, ולא יתמודד בבחירות הקרובות בפעם הרביעית תוך פחות משנתיים.

שלוש פעמים נתניהו ניסה לקבל את אמון הציבור ונכשל, עד שהצליח להקים ממשלה מנופחת, יקרה וכושלת רק בעזרת עריקתם של גנץ ואשכנזי, טריקים ושטיקים. ממשלה שהחזיקה פחות משנה ועכשיו בחירות רביעיות.

נקוה שלא יבחר חלילה בדרכו של נפוליאון, שמינה עצמו לקונסול ראשון, דיקטטור, שכפה על הסנאט הצרפתי לבחור בו כקיסר וגרר את צרפת לתבוסות נוראיות שהסתיימו בכיבוש פריס על ידי מדינות הקואליציה והגלייתו לאי סיינט-הלנה.

כדאי ללמוד מניסיונם של האמריקאים והצרפתים ולחסוך מאיתנו מלחמות מיותרות, הרס וחורבן. עם ישראל סבל די ורוצה לחיות חופשי בארצו, זו מהות הציונות, להיות עם חופשי בארצנו. כאשר "יחיד הסגולה" שמחשיב עצמו מורם מעם, שדורש לעצמו פטור ממסים ומהחוק, מנהל את ענייני המדינה כנסיך של מקיאוולי, התקווה להיות עם חופשי בארצנו מתערערת, והתקווה של "יחיד הסגולה" להימלט מגזר דינו בבית המשפט בעזרת חוק צרפתי מתחזקת.

כדי להבין את הפוליטיקה של נתניהו צריך כנראה לקרוא את ספרו של ניקולו מקיאוולי, הנסיך.

רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור. מתמקד בעיקר בהשפעת הערוץ המדיני החשאי של קיסינג'ר ואיסמעאיל על המלחמה ובהתנהלות של שר הבטחון משה דיין במלחמה. פרסום קודם - תעלומת המפגש החשאי השלישי של קיסינג'ר ואיסמעאיל בספטמבר 1973, מערכות, גיליון נובמבר 2018: http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114325.pdf

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.