האתגר שנשות ואנשי חינוך נדרשים אליו בימים אלה הוא עצום. הם מתמודדים עם עומס עבודה חריג, עדכון בלתי פוסק של מערכות, למידה בזום, מאמצים כבירים למנוע נשירה ומתן מענה לאינספור מצוקות. במציאות משברית זו, כל נושא או תחום שאינו נתפס כדחוף נדחק להמתנה עד לחזרה המיוחלת לשגרה. כשהכול דחוף ובוער, מי יכול להקדיש זמן לנושאים שנתפסים כמותרות, ראויים ככל שיהיו?

במציאות משברית זו, כל נושא או תחום שאינו נתפס כדחוף נדחק להמתנה עד לחזרה המיוחלת לשגרה. כשהכול דחוף ובוער, מי יכול להקדיש זמן לנושאים שנתפסים כמותרות, ראויים ככל שיהיו?

אחד ה"מותרות" הללו הוא חינוך לסובלנות ולחיים משותפים, שגם בשגרה נדחק מסדר העדיפויות וסובל מדלדול משאבים עקבי. אבל מחקרים במדעי החברה ובפסיכולוגיה חברתית מלמדים שחינוך לחיים משותפים אינו מותרות אלא צורך חיוני, גם בשגרה וגם בשעת משבר. ולא רק חיוני אלא גם דחוף.

הדחיפות נובעת משילוב של כמה גורמים. ראשית, שעת משבר היא תקופה דרמטית בה הרגישות גוברת ועמדות נוטות להתגבש ולהקצין. בני נוער, הנתונים בימים אלו ללחצים ומתחים, רגישים יותר לכל מידע, התבטאות והלך רוח ביחס לקבוצות שונות בישראל וביחס לחיים משותפים. נראה כי השפעתה של תקופה קריטית זו תישאר איתנו זמן רב אחרי שהמגפה תחלוף, גם אם נפתח את כרגיל את שנת הלימודים תשפ"א.

שנית, במצבי משבר מתחזקים סטריאוטיפים ודעות קדומות, וכך גם הנטייה למצוא שעירים לעזאזל, הנתפסים כאחראים למצוקה ולאיום שהמשבר מייצר. ואכן, אנחנו עדים כיום להתעצמות של סטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי קבוצות שונות בחברה בישראל, ובמיוחד כלפי החרדים והערבים. תלמידי ישראל נחשפים לשיח אלים וגזעני שבו האחר הוא תמיד האשם, והעוינות והמתח בין קבוצות שונות בחברה מחריפים.

בהיעדר תיווך ומסגור חינוכי, ההשפעה של תקופה זו עשויה להיות בכייה לדורות, שתעמיק את הפיצול וההתפוררות החברתית ותקשה להגיע לסולידריות ולחיבור בין הקבוצות השונות בישראל.

ממצאים מדאיגים כבר עולים במדד השותפות בקרב בני נוער של מרכז אקורד, שנערך אחרי הסגר הראשון. הממצאים מצביעים על תחושות שנאה של בני הנוער ביחס לקבוצות שונות: כרבע מבני הנוער החילונים במחקר דיווחו על תחושות שנאה כלפי חרדים, למעלה מ-40% מבני הנוער הדתיים דיווחו על תחושות שנאה כלפי ערבים. עוינות שמתרגמת לתמיכה באפליה – 49% מבני הנוער הדתיים תמכו בשלילת זכות ההצבעה של אזרחים ערבים. חוסר עניין בשיפור יחסים -28% בלבד מבני הנוער הערבים הביעו עניין בשיפור יחסים עם הקבוצה החרדית.

הממצאים מצביעים על תחושות שנאה של בני הנוער ביחס לקבוצות שונות: כרבע מבני הנוער החילונים במחקר דיווחו על תחושות שנאה כלפי חרדים, למעלה מ-40% מבני הנוער הדתיים דיווחו על תחושות שנאה כלפי ערבים

האם קידום חיים משותפים ויחסים סובלניים ומכבדים בין קבוצות בישראל יכול בכל זאת לחכות לשוך הסערה? הפסיכולוגיה החברתית מציעה ממצאים מרתקים וחשובים ממחקרים עדכניים.

בחודשים אפריל–מאי 2020 נערך מחקר בינלאומי משווה בהשתתפות אזרחים מ-67 מדינות, אשר מצא כי הגורם הראשון שמניע אנשים לציית להנחיות של היגיינה, עטיית מסכה וריחוק פיזי, שנועדו לבלום את המגפה – הוא מידת החיבור שלהם לחברה שבה הם חיים.

נמצא כי בחברות ובמדינות שנטעו תחושות שייכות והזדהות בקרב כלל אזרחיהן, כולל בקרב אזרחים שאינם חלק מקבוצת הרוב או מהקבוצות התומכות בשלטון, יש תשתית חברתית להתמודדות טובה יותר עם המגפה.

זהו ממצא חשוב הנושא עימו בשורה מדאיגה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה קבוצות ואזרחים רבים אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ממנו. ללא הגברת תחושת השייכות של כלל האזרחים ובניית תשתית לחיים משותפים לא נצליח לבלום את המגפה.

אבל ממצאים אלה טומנים בחובם גם הזדמנות. כאמור, אם ימי משבר מעצבים עמדות, אנשי חינוך יכולים ואף צריכים להשפיע על התפיסות והעמדות של התלמידים בקשר ליחסים בין קבוצות בחברה.

זוהי קריאת השכמה למובילי מערכת החינוך ברמה הארצית והמקומית להעמיד את החינוך לסובלנות ולחיים משותפים בראש סדר העדיפויות, ולספק לנשות החינוך את הכלים והמשאבים לקדם את הנושא מול התלמידים.

זו גם קריאת עידוד לציבור המורים ואנשי החינוך להמשיך להתעקש על קידום חינוך לחיים משותפים: עשייתכם חיונית, ודווקא בימים אלה יש לכם אפשרות להשפיע באופן ממשי וארוך־טווח על עמדותיהם של התלמידים.

ממצא הנושא בשורה מדאיגה לחברה הישראלית המשוסעת, בה קבוצות ואזרחים רבים אינם חשים חלק מהקולקטיב: ללא הגברת תחושת השייכות ובניית תשתית לחיים משותפים לא נצליח לבלום את המגפה

רבים מדברים על הזדמנויות שעומדות בפני מערכת החינוך בימים אלו, אבל אם אנחנו מבקשים לקדם חיים טובים לכל הקבוצות של החברה בישראל, זו הזדמנות שאסור להחמיץ. וכן, זה דחוף.

ענת יונה עמדי היא מובילת פרויקט קהילות מורים לחיים משותפים במרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי באוניברסיטה העברית (צילום: מרכז אקורד)

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.