הנתק המדיני בין ישראל לממשל ביידן בנושא סכנת הגרעין האיראני הוא גדול והסיכויים לשנות את עמדת הנשיא ביידן בנושא החזרה להסכם הגרעין שואפים לאפס. בעוד ישראל מכינה את האופציה הצבאית, עליה להגביר את הפגיעה במתקני הגרעין של איראן ולחסל מדעני גרעין בכירים. ההתקפה המוצלחת על המתקן בנתנז היא דוגמה טובה ליכולותיה של ישראל.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם

בקרוב יצאו לוושינגטון הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש המוסד יוסי כהן וראש אמ"ן תמיר הימן כדי להסביר בבית הלבן וב-CIA את פעילות ההונאה האיראנית ואת ההכנות החשאיות של איראן להפוך למדינת סף גרעינית ולהשיג בטווח הארוך יותר נשק גרעיני, למרות כל הכחשותיה.

ישראל נקלעה למצוקה מדינית וביטחונית גדולה בעקבות חילופי הממשל בארה"ב. הנשיא ביידן הוא ידיד ישראל, אבל האינטרסים של ארה"ב, כפי שהוא רואה אותם, הם אחרים מאלה של ישראל. הנשיא ביידן רוצה לעצור את הדהירה האיראנית לעבר נשק גרעיני באמצעות החזרתה להסכם הגרעין מ-2015, אולם האיראנים ביצעו כבר הפרות גדולות של ההסכם, בראשן מעבר להעשרת אורניום מרמה של 4 אחוזים לרמה של 20 אחוזים וצבירת כמויות גדולות של אורניום מועשר.

בנוסף לכך, הם התקינו במתקן הגרעיני בנתנז צנטיפוגות מתקדמות שאסור היה להם להתקינן על פי הסכם הגרעין. האיראנים פשוט קובעים עובדות בשטח ומצפצפים על הפקחים הבינלאומיים.

האיראנים הם אלופי המשא ומתן והם  מקפלים את האמריקאים מעמדותיהם בשיחות וינה באופן איטי אך בטוח. התנאים שלהם ברורים ואותם הם רוצים להכתיב: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות שהוטלו עליה.

האיראנים הם אלופי המו"מ ומקפלים את האמריקאים מעמדותיהם. תנאיהם ברורים: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות

האיראנים מנצלים את הוואקום המדיני ביחסים בין הנשיא ג'ו ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לקבוע עובדות בשטח. הם יודעים כי הנשיא ביידן איננו מעוניין בעימות צבאי עם איראן, זוהי נקודת המוצא שלו ולכן הם מרשים לעצמם להשתולל ולנסות להכתיב לארה"ב את מהלכיה הבאים.

ממשל ביידן משלה את עצמו כי יצליח לפתוח דף חדש עם טהרן. הוא איננו מבין כי מדיניות ההתפרסות שלו כלפי איראן נחשבת לחולשה גדולה וטהרן מנצלת זאת לטובתה.

האמריקאים אינם מרוצים, בלשון המעטה, מהמלחמה הימית שהסלימה בין ישראל לאיראן שמבחינתם פוגעת בהתקדמות השיחות בוינה.

ישראל מנסה לשכנע את ממשל ביידן כי הוא טועה ואחר כך לנסות ולהיכנס עמו לקרביים של הסכם הגרעין, בניסיון להפוך אותו להסכם חדש שיכלול את הדגשים החשובים לישראל. ישראל רוצה להכליל בו סעיפים חדשים הקשורים לסכנת הטילים הבליסטיים, להתפשטות האיראנית במזה"ת, להארכת מועד פקיעת ההסכם ועוד. אלו הם שינויים המשרתים גם את מדינות המפרץ ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן.

אולם, הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס. ממשל ביידן בא מתוך עמדת חולשה והם באים מתוך עמדת חוזקה וכוח.

לישראל אסור להתערב במגעים בין ארה"ב לאיראן. היא צריכה לעשות כל מה שביכולתה כדי לשכנע את ארה"ב בצדקת עמדתה, אך במקביל עליה להכין את האופציה הצבאית להנחתת מכה על מתקני הגרעין של איראן.

ההתקפה על המתקן הגרעיני האיראני בנתנז המיוחסת לישראל היא צעד מבורך בכיוון הנכון.

ישראל רוצה להכליל בהסכם סעיפים חדשים המשרתים גם את מדינות המפרץ, ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן. אולם הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס

גורמי מודיעין במערב טוענים כי הייתה זו פעולה מוצלחת מאוד של המוסד הישראלי, אשר הצליח להחדיר מטען חבלה גדול למתקן בנתנז ולפוצצו מרחוק. לא הייתה זו מתקפת סייבר כפי שסברו בתחילה. בפיצוץ נפגעו גם סרקזות חדשות, והערכה בישראל ובמערב היא כי יקח לאיראנים לפחות 9 חודשים להחזיר את המצב לקדמותו.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן. הוא חושש שהדבר יביא למלחמה אזורית ויבעיר את המזה"ת. אם הממשל יראה שישראל נכנסת לשלב של הכנות מעשיות לתקוף את  מתקני הגרעין האיראניים, הוא יעשה כל מה שביכולתו לעצור את מבצע צה"ל ופירוש הדבר הוא עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן, שיהיה לשמחתם של האיראנים.

לכן ישראל צריכה להתמקד בזמן הקרוב בשתי משימות עיקריות:

1

התקפות יומיות על היעדים האיראניים בסוריה כדי למנוע את ההתבססות האיראנית שם.

2

נוכח ההתקפה המוצלחת על המתקן הגרעיני בנתנז, יש להגביר הפעילות החשאית של המוסד הישראלי נגד מתקני הגרעין האיראניים ונגד האישים הבכירים בפרוייקט הגרעין של איראן, כפי שנעשה במקרה של אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחסן פחרי זאדה.

גורמים מדיניים בכירים מעריכים שיקשה מאוד על ישראל לשכנע את ממשל ביידן לשנות את דרכו. הדבר מצריך מאמץ מדיני מרוכז והפעלת גורמי השפעה על הנשיא. הסיכויים לכך אינם גבוהים. לכן צריך להכות באיראנים בלב פרוייקט הגרעין בכל העוצמה. הם מבינים רק את שפת הכוח.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן מחשש להבערת המזה"ת במלחמה אזורית. הממשל יעשה הכל כדי לעצור הכנות מעשיות לתקיפה. פירוש הדבר עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן

נוכח מה שקרה במתקן בנתנז בימים האחרונים נראה כי לישראל יש את היכולות לכך. ישראל צריכה להרחיב את יריעת הפגיעה ביעדים באיראן מבלי לקחת אחריות ולהמשיך ולשמור על העמימות, עד שיקרה שינוי כלשהו במדיניות הבית הלבן בנושא.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

ביקורת על ספרו של תומס סואל: "מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים?               כך מכשילים אינטרסנטים את חינוך ילדינו" (ספרית שיבולת, הוצאת סלע מאיר, 2021,319 עמ').

עטיפת הספר: מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים

הכלכלן האפרו-אמריקאי תומס סואל הוא אינטלקטואל פורה שכתב כבר עשרות ספרים. מהם הופיעו כבר  שלושה בעברית. הטוב ביניהם הינו ספר פוליטי כלכלי הנקרא: "עימות בין השקפות". כתיבתו היא כתיבה אמפירית של הוגה שקדן, הבונה טיעונים בצורה ממוסמכת ובכובד ראש.

בתי הספר בזיכיון היא הסוגיה שהוא בוחן בספר זה, כשרק נתוני ההישגים הלימודיים המובאים כטבלאות תופסים יותר ממאה עמודים, מה שהופך ספר זה למקור מצוין למחקרים בתחום.

מוסד "בית הספר בזיכיון" הינו מוסד חינוכי ציבורי המשוחרר מהגבלות הקשוחות של בתי הספר הציבוריים הרגילים, והזכאי לתמיכה מתקציב המדינה בתנאי שהישגיהם הלימודיים של תלמידיו עומדים בדרישות מסוימות (עמ' 27).

מוסד "בית הספר בזיכיון" הינו מוסד חינוכי ציבורי המשוחרר מהגבלות הקשוחות של בתי הספר הציבוריים הרגילים, והזכאי לתמיכה מתקציב המדינה בתנאי שהישגיהם הלימודיים של תלמידיו עומדים בדרישות מסוימות

על מטרת המחקר ותוצאותיו העיקריות כותב סואל בפרק השני של הספר את הדברים הבאים:

"אף על פי שמטרתנו העיקרית היא לגלות את ההבדלים בהישגיהם הלימודיים בין התלמידים בבתי הספר הציבוריים בזיכיון  לאלה שבבתי הספר הציבוריים המסורתיים, הנתונים במדגם שלנו מגלים הבדלים בתוצאות המבחנים בין רשתות  שונות של בתי ספר בזיכיון ובין כיתות שונות באותו בית ספר (עמ' 37).

על בעיתיות ההשוואה בין תלמידי בתי ספר שונים הוא כותב את הדברים הבאים:

"בכל רחבי ארצות הברית, רוב התלמידים בבתי הספר הציבוריים המסורתיים הם לבנים ואסייתיים, ואילו רוב התלמידים בבתי הספר הציבוריים בזיכיון, שלרוב  ממוקמים בקהילות של מיעוטים מעוטי הכנסה, הם שחורים והיספנים. במשך שנים רבות, הישגיהם של כלל התלמידים הלבנים והאסייתיים, שנבדקו במגוון רחב של מבחנים לימודיים, היו גבוהים בהרבה מאלה של כלל התלמידים השחורים וההיספנים. לכן ההשוואה בין תוצאות המבחנים השונים בבתי הספר בזיכיון ובבתי הספר הציבוריים המסורתיים היא בעייתית, כי משך שנים רבות היו הבדלים בין ההישגים הלימודיים של שתי אוכלוסיות התלמידים. כמו כן, במשך שנים רבות היו הבדלים בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה לאלה של תלמידים ממשפחות עתירות הכנסה. בנסיבות האלה קשה לברר עד כמה ההפרשים בין ההישגים הלימודיים של קבוצות שונות, למשל תלמידי בתי ספר בזיכיון לעומת תלמידי בתי ספר ציבוריים מסורתיים, נובעים מההבדלים בין בתי ספר עצמם, ועד כמה הם נובעים מההבדלים ברקע האתני והחברתי – כלכלי של התלמידים" (עמ' 31).

כדי להימנע מבחירה שרירותית של בתי ספר תוך בחירה על פי עקרון מסוים,  סואל מציין שהוחלט להתרכז ברשתות של בתי ספר בזיכיון, הפועלים במספר הבניינים הגדול ביותר בעיר ניו יורק, שבהם שוכן לפחות בית ספר ציבורי מסורתי אחד המלמד שכבות גיל דומות. נבחרו כל רשתות בתי הספר הפועלים בחמישה בנינים לפחות בעיר ניו יורק, שבהם פועלים גם בתי ספר ציבוריים מסורתיים לאותן שכבות גיל (עמ' 34).

על הצלחת בתי הספר הפועלים לפי זיכיונות תעיד העובדה שיש יותר מ-50 אלף תלמידים ברשימות ההמתנה להתקבל לבתי הספר האלו בעיר ניו יורק, שם ההוצאות על כל תלמיד נעות בממוצע סביב 20 אלף דולרים בשנה. מדובר בשווי של יותר ממיליארד דולרים בשנה, שמערכת החינוך הציבורית המסורתית יכולה להפסיד בעיר ניו יורק לבדה, אם כל התלמידים ברשימות ההמתנה אכן יצליחו להיכנס לבתי הספר בזיכיון (עמ' 87).

על הצלחת בתי הספר הפועלים לפי זיכיונות תעיד העובדה שיש יותר מ-50 אלף תלמידים ברשימות ההמתנה להתקבל לבתי הספר האלו בעיר ניו יורק, שם ההוצאות על כל תלמיד נעות בממוצע סביב 20 אלף דולרים בשנה

לעובדות אלו יש להוסיף את עובדת צמיחת בתי הספר בזיכיון לאורך חייהם הקצרים, שהחלו בשנות ה-90 של המאה ה-20, כצמיחה גבוהה בהרבה מקצב הצמיחה במגזר בתי הספר הציבוריים.

אמנם לא כל בתי הספר בזיכיון הם מוצלחים, אבל בתי ספר בזיכיון כושלים אינם מהווים איום אמיתי על בתי הספר הציבורים המסורתיים, והם אף עלולים לאבד את רישיונם (עמ' 88).

מכאן שבתי הספר בזיכיון המוצלחים הם אלה שמהווים איום אמיתי על בתי הספר הציבוריים המאוגדים המסורתיים.

שום רשת של בתי ספר בזיכיון לא הצליחה מבחינה חינוכית יותר מאשר בתי הספר בזיכיון של סאקסס ארלם, בבדפורד-סטויבסנט, בדרום ברונקס ובשכונות בני המיעוטים בעלי ההכנסה הנמוכה בעיר ניו יורק. בתי הספר בזיכיון פטורים מהחובות המוטלים על בתי הספר המסורתיים שעליהן מוטלות תנאים והסכמים.

כך למשל קוד החינוך של קליפורניה מכיל יותר מ-2,500 עמודים (!). הביורוקרטיה והסרבול הם סוגיה חשובה, וידוע למשל שבישראל קשה מאוד לפטר מורה טרם גיל הפנסיה.

לסיום אציין שהספר מכיל מידע אמפירי רב ומפורט היכול להעשיר את הסטודנטים לחינוך.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.