בבית הדין הרבני התקיימו השבוע דיונים בבקשת הגירושים של שירה איסקוב מבעלה אביעד משה, שניסה לרצוח אותה ופצע אותה אנושות לנגד עיניו של בנם בן השנתיים. משה סירב לתת לאיסקוב גט. כעת, בתום חמישה ימי מאבק משפטי, שירה אכן קיבלה את הגט בהליך מזורז וחריג, אחרי שבית הדין הרבני איים על בעלה שיובא כל יום לדיון וייכלא בצינוק אם לא יאשר את הגט.

אבל עצם המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י בית הדין הרבני גם ללא הסכמתו של הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים.

המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י ביה"ד הרבני גם ללא הסכמת הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים

הסיפור ההזוי הזה הוא ביטוי in-your-face לשליטתה של הפטריארכיה. חייבים  להתיר את הקשר הבעייתי שבין דת למדינה. ההיצמדות של הדיינים לחוקים גם כאשר אין בהם היגיון, גם לא הלכתי, מעצימה את האבסורדיות של המצב.

בתי הדין הרבניים טופחים לעצמם על השכם איך שחררו מעגינות את שירה איסקוב והשיגו לה גט ואני רק חושבת שלהמציא קושי פיקטיבי, לגרום לכל העולם לרקוד סביבו במעגל ואז להתפאר שפתרת בו פינה אחת בגלל הזרקור של התקשורת, זה לא הישג זו רשעות.

— yael sherer (@YaelSherer) February 9, 2021

המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. רצח נשים הוא רק קצה של אלימות, המתחילה בהדרת נשים, הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, ניצול ואיום. מוסדות החינוך לא עושים מספיק ואנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה.

המקרה הזה מאיר זרקור על כל הנשים שחוו וחוות אלימות מכל סוג. שליטה דתית לפיה רק הגבר מגרש, המתחברת עם סיפור של אלימות גברית, יוצרת סיפור המשך של אלימות ממסדית דתית המופעלת ע"י גברים כלפי שירה איסקוב.

אלימות זו הותרה בחוק העתיק, במסורת, בכתובים ובהלכות של הדתות המונותיאיסטיות. משפט המפתח:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

נתן לגיטימציה דתית, תרבותית לשלטון הגבר על האישה. אך זה לא נעצר במקרא. המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. אנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה. רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות.

בתי הספר הם שמעצבים את התפיסות הערכיות של ילדי/ות ישראל, ובתי הספר שאנו מנהלים לא עושים מספיק. אנחנו לא מדברים עם התלמידים/ות שלנו על המשמעות האמיתית של יחסי הכוחות המגדריים בחברה. אנחנו לא מדברים על ה"פטריארכיה", אנחנו מפחדים לדבר על החפצה, על תרבות האונס, על האלימות במשפחה ועל הכאב והקושי של חיים במציאות בה שוררת האלימות והטרור. אנחנו לא מדברים על ההסתרה והקלון הנלווים לחיים משפחתיים במעגל האלימות.

הטיפול באלימות ככלל ובאלימות נגד נשים בפרט מתחיל בראש ובראשונה במהלך חינוכי עמוק וכולל. האימהות, האחיות, בנות הזוג והבנות שלנו חיות במציאות בה האלימות נוכחת בכל פינה והן עשויות להיפגע רק בשל היותן נשים.

רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות

רק פעולה יזומה ומקיפה, הנאבקת באלימות ומציבה את האקלים והשיח השיוויוני ככלי המרכזי ליצירת שינוי ערכי, יעניקו לנו את הזכות לומר כי :

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב והמורכב הזה בשולים של העשייה החינוכית. רק כך נמלא את חלקנו ואת חובתנו בחינוך הדור הבא למען יצירת שינוי עמוק ומשמעותי, ובכך נמלא את חובתנו למנוע את הרצח הבא.

מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" (צילום: מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" צילום: אסנת ספיר)

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.

בתוך שנה, עשור, או אולי דור, עזה תשוקם בתמיכה ובמימון עולמיים. זה יקרה במסגרת שלום ישראלי-פלסטיני אשר עוד מוקדם לדעת מה יהיה טיבו, אבל הבסיס החוקי והבינלאומי שקיים עבורו בהחלטות בית המשפט הבינלאומי לצדק ובהחלטות האו"ם הוא הקמת מדינת פלסטין בגבולות 67 אשר בירתה ירושלים.

אחרי שזה יקרה ונסתכל לאחור על מעשה חורבן עזה בידי מדינת ישראל, מה יהיה מקומו בהיסטוריה? האם הוא יהיה רק עוד פרק במלחמות ישראל? אני חושש שלא. ייתכן שהחרבת עזה בידי ישראל תהיה אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, העם היהודי, וגם של היהדות עצמה, כמו כיבוש הארץ על ידי יהושוע, חורבני הבית, הקמת הסנהדרין, השואה, והקמת מדינת ישראל. ואסביר.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.

הקבוצות ותתי הקבוצות בעם היהודי הן אינסופיות, וככל שיש יותר נישואי תערובת הן הופכות חסרות חשיבות. אך בפועל, פוליטיקת הזהויות עדיין חוגגת. בתוך כך, הגזענות וההתבדלות מהאחר מתקיימות גם בתוך העדות וקבוצות השיוך עצמן.

50 גוונים ואינסוף מוצאים התקבצו להם בעם היהודי: משחור דרך גוונים של חום, בז', אדמוני, ורוד ועד לבן בלונדיני. יהדות תבל, אשר התקבצה אל מדינת ישראל, לא מפסיקה לחלק ולפצל עצמה כמו אמבה בהתקף של ריסוק גנטי, ובמקביל דורשת ייצוג בממשלה ובעמדות מפתח לטובת האותנטיות וקידום אינטרסים סקטוריאליים. חלק בלתי נפרד מדרישת שוויון ותחושת ערך.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

עסקת החטופים הנוכחית מגיעה לאחר שמוצו כל האמצעים למען שחרור החטופים והחטופות שעדיין בחיים וגופותיהם של אלה שאינם עוד. ההפגנות לא הצליחו למלא את ייעודן. נראה כי בנימין נתניהו ועושי דבריו מתעלמים מהם ומהן ומתבצרים במושבי השרד.

חשוב להזכיר כי מדובר בעיקר באזרחים – נשים וילדים, מבוגרים וחולים, חיילות וצעירים – שנלקחו מביתם בתנאים המזכירים את השואה, ואף יותר, מאחר והפעם הם נחטפו במדינה שהקימו במטרה עליונה שכל יהודי יוכל לחיות בה בביטחון, ''לא עוד…" ידע רדיפה ובטח לא פוגרום.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.