בנימין נתניהו רץ בבחירות הקרובות על הטיקט של הקורונה, ולכן זה הזמן לעשות את החשבון.

רבות נאמר על פרוייקט החיסונים המוצלח: ישראל מתגאה במקום הראשון בעולם בהתחסנות לנפש, כאשר כמחצית האוכלוסיה ורוב גדול בקרב המבוגרים כבר מחוסנים. אבל מעבר להישג הזה אין במה להתפאר.

רבות נאמר על פרוייקט החיסונים המוצלח: ישראל מתגאה במקום הראשון בעולם בהתחסנות לנפש, כאשר כמחצית האוכלוסיה ורוב גדול בקרב המבוגרים כבר מחוסנים. אבל מעבר להישג הזה אין במה להתפאר

בטבלת שיעורי הדבקה ב-221 מדינות, שבה המקום הראשון מוביל לרעה במספר הנדבקים, ובמקום 221 נמצאת המדינה עם שיעור הנדבקים הקטן ביותר, ישראל מדורגת במקום ה-9 הגרוע (ע"פ אתר worldometer.info).

היו עד כה אצלנו כ-86,000 חולים למיליון בני אדם. דומה לשיעור הנדבקים בארצות הברית (שם אין ויכוח על כישלון המדיניות). זה גרוע בהרבה מאשר במדינות מצליחות כמו גרמניה (29,000), יפן (3,400),  ניו זילנד (עם כ-1,000), טייוואן (700), אוסטרליה (11,000) וקפריסין (13,000).

גם בנוגע למתים ישראל קרובה יותר לתחתית מאשר לצמרת. היא ספגה בינתיים 630 מקרי מוות למיליון, וזה פחות מאשר בבריטניה (1,810) וארה"ב (1,593), אך גרוע הרבה יותר מאשר ברוב מדינות העולם. אחוז המתים שלה כמעט כפול מאשר בעולם, ששכל 329 למיליון.

כמו כן, שיעור המתים בישראל היה נוראי עוד יותר אלמלא האוכלוסייה הצעירה יחסית והפגיעה הרבה פחות (אוכלוסייתה הרבה יותר צעירה מזו שבכל מדינות המערב).

הביצועים של ישראל עלובים במיוחד בהשוואה לאותן "מדינות אי" – שהן ממש איים (כמו ניו זילנד או קפריסין) או שמסיבות שונות יכולות להתבודד מסביבתן. כזו היא ישראל, עם שדה תעופה בינלאומי דומיננטי אחד ומעברי יבשה הנמצאים בשליטה הדוקה.

בשבוע שעבר הכחיש נתניהו שישראל היא "מדינת אי"' בטענה שהיא "פרוצה" לכניסת פלסטינים. אבל הטענה לא מחזיקה מים.

1. ראשית, כאשר ישראל מעוניינת היא שולטת ועוד איך' לא רק בכניסת פלסטינים לשטחה הריבוני אלא גם לאזורי "האוטונומיה".
2. שנית, הפלסטינים זכו במשך תקופה ארוכה לשיעורי הדבקה נמוכים (כנראה בגלל הבידוד שלהם), ורק לאחרונה החלו לסגור במעט את הפער (ואולי לייבא את הנגיף מישראל).
3. ושלישית, גם כשישראל צברה עודפי חיסונים (ואפילו הציעה אותם למדינות אחרות), היא סירבה לעזור לפלסטינים להתחסן (כפי שהמלצתי בעמודים אלה), למרות האינטרס העצמי הטמון ממש בטענת נתניהו.

גם בנוגע למתים ישראל קרובה לתחתית מאשר לצמרת עם 630 מקרי מוות למיליון. אחוז מתים כמעט כפול משאר העולם, ששכל 329 למיליון. ושיעור המתים בישראל היה נורא עוד יותר, לולא האוכלוסייה הצעירה יחסית

אז אם זו לא אשמתם של הפלסטינים, איך ישראל נכשלה? האם היא זלזלה בנגיף? הרי נתניהו היה בין המנהיגים הראשונים שתפסו את הנגיף כמשבר גדול.

אדרבה, הוא החל בזה מייד לאחר שהפסיד למעשה בבחירות האחרונות, ב-2 במרץ 2020. בהופעות נסערות הוא הזהיר מפני עשרות אלפי מתים עד סוף השנה וטען כי מדובר באסון כה גדול, שישראל אינה יכולה להסתכן בהחלפת השלטון.

זה שבני גנץ הפך למנהיג האופוזיציה היחיד בעולם שנפל בפח כזה, ועוד אחרי שקיבל בעצמו את המנדט להקים ממשלה מהנשיא, מעידה לא רק על רפיסותו של הטוען לכתר אלא גם על רצינותו של החובש אותו, לפחות בניצול הקורונה לטובתו.

"ממשלת האחדות" נקטה מאז בצעדים שלכאורה היו מהדרסטיים בעולם. פרויקט  אוניברסיטת אוקספורד המדרג את חומרת המגבלות ברחבי תבל מעניק לישראל ציון של 87, גבוה יותר מכל מדינה מובילה (איטליה זוכה לציון 79, צרפת 64, ספרד 72, רוסיה 46 וארה"ב 68). אף מדינה אחרת לא התקרבה לשלושה סגרים כל-ארציים שהסתכמו ביותר מחמישה חודשים בשנה האחרונה.

כתוצאה מכך, ישראל חוותה ירידה של 16.9 אחוז בשעות העבודה ברבעון השני של 2020 (האחרון שלגביו יש נתונים) בהשוואה לרבעון המקביל בשנת 2019, לעומת ממוצע באיחוד האירופי של 14.4 אחוז (הנתון העולמי עמד על 8.8 אחוז, חצי מאשר בארץ).

מדוע ההקרבה הניבה פירות די באושים? ישנן מספר סיבות, בעיקר בקשר להפרות שיטתיות של ההנחיות. זה קרה בקרב כל קבוצות האוכלוסייה, אך היה דרמטי במיוחד אצל החרדים והערבים (המהווים יחד שליש מהאוכלוסייה). חלק מהבעיה היא שקבוצות אלה (במיוחד החרדים) חיות כמשפחות גדולות בדירות צפופות, מה שהופך את הסגר למעיק במיוחד; הבעיה היא שגם לרבים בקרב קבוצות אלה (שוב בעיקר אצל חרדים) יש בסיס אידיאולוגי להתעלמות מרצון המדינה.

"ממשלת האחדות" נקטה מאז בצעדים שלכאורה היו מהדרסטיים בעולם. פרויקט  אוניברסיטת אוקספורד המדרג את חומרת המגבלות ברחבי תבל מעניק לישראל ציון של 87, גבוה יותר מכל מדינה מובילה

מדוע לא אכפו בצורה קפדנית יותר? כאן זה נהיה מעניין. בעודו עומד למשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נתניהו נלחם כמו ארי לשמר בידיו את המעמד שממנו הוא יכול לעכב הליכים ולהנדס חסינויות. והוא לא יכול להשאיר את השלטון בידיו ללא תמיכת החרדים; אין סקר שמתקרב לזה, ולא היה מניין קולות.

הרמז הראשון לבאות הגיע כאשר הממשלה, למרות אזהרותיו החמורות של נתניהו עצמו, איחרה לסגור את שדה התעופה לפני כשנה, והותירה את המדינה פתוחה לרווחה להגעתם של המוני חרדים מארה"ב. כעבור כמה ימים חזינו בחגיגות הפורים שהתנהלו ללא הפרעה ונחשבות היום לתחילת ההדבקה ההמונית בישראל.

ואז הממשלה דחתה את עצות המומחים לנהל מדיניות "רמזור" בה רק אזורים "אדומים" ייסגרו. זה מה שמדינות אחרות עשו – אך בישראל 20 האזורים "האדומים" ביותר בקיץ האחרון היו כולם של חרדים או ערבים. אי אפשר לעצבן את החרדים – כך שכל ישראל נשארה פתוחה (מה שהוביל לגל השני) ואז נסגרה קולקטיבית (מה שהכה קשות בכלכלה).

במהירות התברר שגורמים רבים וחשובים מקרב החרדים השאירו את תלמודי התורה פתוחים בניגוד להנחיות, ועד המהומה הבלתי נמנעת המשטרה איפשרה לכך להמשיך. באופן דומה הרשו לחרדים להמשיך עם הלוויות המוניות, תפילות, חתונות ועוד (הם לא היו לגמרי לבד, אבל חוסר הפרופורציה היה מובהק קיצוני).

לקינוח, הממשלה לא עשתה כמעט דבר להעצים את יכולות בתי החולים והתעלמה מהתחינות להקצות מייד תקנים זמניים לרופאים שפרשו או שפשוט מחקים לתקצוב. זאת, כאשר בישראל יש 2.98 מיטות בי"ח לאלף תושבים לעומת כ-7 באוסטריה ובצ'כיה, יותר מ-4 ביוון ו-6 בצרפת. אנחנו קרובים לתחתית רשימת ה-OECD בנתון חשוב זה. המצב בהוצאות בריאות לנפש דומה, והוא נסוג בתקופת נתניהו חסרת החמלה. חסכו מיליונים, אם כך, כדי לשפוך מיליארדים על סגרים מזיקים שאותם הצדיקו בטענה שבתי החולים מתקרבים ל"אי-ספיקה".

זאת, ממש בזמן שנתניהו דרש החזרי מס בשווי של כמיליון שקל על הוצאות פרטיות. קשה לעלות על הדעת שילוב כל כך מרתק של חלמאות וחוצפה. רק על המחדל הזה ציבור רציונלי היה מעיף את מנהיגיו לכל הרוחות.

לא ברור אם זה יקרה, אבל הציבור כן איבד בבירור את אמונו במדיניות הקורונה כבר בדצמבר. משם הדרך היתה קצרה לגל הבא ולסגר השלישי – שכמו השני יכול היה להיות דיפרנציאלי אבל לא היה, מאותן סיבות פוליטיות ברורות.

נתניהו יכול היה להיות עורך עיתונים נהדר. הוא מזהה את העיקר. ביום בהיר אחד בסתיו שעבר הוא תפס את החשיבות של הפיתוח המהיר להפליא של חיסונים ללא שום דיחוי מיותר.

הרמז הראשון לבאות הגיע כשהממשלה, חרף אזהרות נתניהו עצמו, איחרה בסגירת נתב"ג והותירה את המדינה פתוחה להמוני חרדים מארה"ב. חגיגות הפורים כמה ימים אח"כ נחשבות לתחילת ההדבקה ההמונית בישראל

ישראל מתאימה מאוד להיות מעבדת חיסונים, מכיוון שאוכלוסייתה המונה כמעט 10 מיליון היא קטנה אך לא טריוויאלית ומרוכזת באזור נוח למעקב ולטיפול ברצועת החוף. מערכת הבריאות שלה היא מהאמינות, הריכוזיות והדיגיטליות בעולם, חרף מחדלי הממשלה, והיא הייתה מוכנה לשתף את נתוני המטופלים. היא גם עשירה ונחושה מספיק כדי לשלם מה שצריך ולהרבות במחיר.

לנתניהו מגיע חלק מהקרדיט על ההצלחה הזו, למרות הוולגריות שבזעקתיו היומיומית על כך שהוא "הביא" והוא "הכין" את החיסונים. הוא מניח שהרבה בוחרים אינפנטיליים, וזה מצליח לו מצויין כבר כמה שנים טובות.

אבל לתגמל אותו על ביצועיו במשבר הקורונה זה יותר מדי. למה הדבר דומה? לשודד שמרוקן לך את הבית ואז חוזר למחרת עם הצעה לביטוח דירה בתנאים משופרים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב קהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים.

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב בקהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים

אני אדבר עם כל אחד ברחוב או על הבר, אבל בענייני ספרות קשה להכחיש שאני סנוב. המדפים בביתי נאנקים תחת משקלם המצטבר של צווייג, נבוקוב, מופאסן, סומרסט מוהם, נייפול, הבנתם את הנקודה. מידי פעם אנסה משהו מודרני יותר, ולרוב אתאכזב. אני חש שנגמרו לנו האלמנטים הספרותיים לפני כ-50 שנה, ונותרנו בעיקר עם רכיבים מגושמים המתחברים לכדי בליל משעמם לקריאה.

הספריה בביתו של דן פרי (צילום: דן פרי)

מידי פעם לפני נסיעה למקום חדש ומסעיר אשאל איזה מומחה: מהו הרומן על המקום הזה, שעלי לקרוא כדי להבין?

בדרכי להאיטי התשובה היתה: “קרא את הקומיקאים מאת גרהם גרין. הוא אמנם לא היה מקומי, אבל זה הספר". הייתי המום מהיצירה, הזכרתי אותה במאמר שכתבתי ומאז קראתי כמעט כל מה שהאיש הפורה הזה כתב.

לפני כמה שנים נשלחתי לקהיר. "קרא את בניין יקוביאן מאת אסוואני", נאמר לי.

הספר הקסים אותי מיד. לא רק בגלל העלילה. עד כמה שמעניין לקרוא על חיייטים, סנדלרים וסטודנטים משנות השבעים המעניינות מספיק, מה שבאמת שבה את ליבי היה הסגנון. אסוואני עשה מושלם כמה דברים שאני מאוד אוהב.

1. ראשית, מוטיב הזמן. הפחד ממוות הוא המאיץ הגדול של האנושות. סיפור שעוקב אחר האדם תוך כדי שהוא משתנה, דרך חוויה, למידה או דעיכה, יגע ללב.
2. שנית, הנרטיבים השזורים זה בזה. לכל אדם שאנחנו פוגשים יש פוטנציאל לשנות את עתידנו. ריבוי נרטיבים יכול להיות תכסיס מגושם, אך בידי אמן זו אומנות (בייחוד כאשר הקשרים מפתיעים).
3. שלישית, אם סופר מסוגל לבטא את מרכזיות המין בעולמנו ללא וולגריות, זה כבר הישג כביר.
4. ואחרון חביב, היכולת לשקף איך הכל מקרי ואבסורדי ועם זאת גם נשגב.

אסוואני עשה כל זאת ועוד, כך שמיד קראתי את הרומן השני שלו, שיקגו, וספר סיפורים קצרים; בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים".

כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון.

"ד"ר אסוואני”, אמרתי.

הוא נעמד מייד ולחץ את ידידי בחמימות.

בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים". כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון

"הספר שפרסמת זה עתה העניק לי אושר עצום, כפי שעשו כל ספריך", אמרתי תוך ויתור מסויים על נייטרליות עיתונאית. "בבקשה רק תמשיך לכתוב, ודע שיש לך אוהד".

התכוננתי ללכת, אבל הוא התעקש: "תצטרף אלינו לשולחן". כנראה שהיה עדיף להסס ולו במעט. אבל הסכמתי מייד.

השיחה בשולחנו של אסוואני עברה לאנגלית. ואז חל שינוי מסויים. המפגש החל כמפגן של הערצה, אבל עברתי די מהר לדפוס של עיתונאי חוקר. שמעתי פעם שמועה זדונית לפיה אסוואני, רופא שיניים במקצועו, הוא לא יותר מאשר כיסוי עבור אשתו – שהיא כותבת הכל בסתר מכיוון שבתור מוסלמית אדוקה עליה להתנזר מתהילה. החלטתי לבחון את הסוגייה.

"ד"ר אסווני, אם יורשה לי: מהן ההשפעות ספרותיות שמהן אתה מקבל השראה ליצירתך?".

אסוואני ענה: "הו, ההשפעות רבות, וכל אחת נשגבת בדרכה. אבל מבחינתי, בסופו של דבר, הסגנון הלטינו-אמריקאי הוא שמעניק לי התעלות".

"האם ישנו סופר מסוים מאסכולה זו שהוא אהוב עליך במיוחד?"

"תיאורטית יש רבים, אבל במציאות, כפי שאתה חייב לדעת, זה יכול להיות רק גרסיה מרקס. באופן טבעי".

כמובן! כמו אסוואני, מרקס הוא אמן הנרטיבים המשתלבים וענייני חלוף הזמן! הם חולקים גם נגיעות בריאליזם קסום. זה היה ברור, לגיטימי ומשכנע לחלוטין. אבל המשכתי בשלי.

"איזה מספריו אתה זוכר לטובה?"

אסוואני הביט בי כמו שמביטים בפקיד שומה. אך כהרף עין חזרה אליו חביבותו. "אולי היית מצפה ממני לומר מאה שנים של בדידות. אבל אני אפתיע אותך, ידידי היקר. מבחינתי, מכל יצירותיו אני מעדיף את אהבה בימי כולרה".

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות.

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות

אסוואני מסר לי את כרטיס הביקור שלו מבלי שיתבקש. היה לי חבר חדש! לא חבר אמיתי אמנם, אבל יותר מחבר פייסבוק. נשבעתי לא לנצל זאת לרעה – ועד מהרה עשיתי את זה.

אסוואני הוא ספקן גדול לגבי השלום עם ישראל וסירב בעקשנות לאשר את תרגום ספריו לעברית (אם כי זה נעשה איכשהו לאחרונה). לי בדרך כלל אין סבלנות לאוייבי השלום – אבל במקרה שלו מחלתי על העניין. אמנות גדולה קיימת ביקום מקביל, טוב יותר.

כעבור זמן מה מצאתי את עצמי כותב מאמר על האכזבה הגדולה מה"אביב הערבי" שנגמר במפח נפש קולוסלי ברוב מדינות האזור. נדרשתי לציטוט מטעם מי שעדיין מאמין; התקשרתי לסופר, והוא נענה בשמחה. כיצד אתה עונה לאלה הטוענים שהערבים במדינות האזור פשוט אינם מוכנים לדמוקרטיה, שאלתי. הוא סיפק, כמובן, את הציטוט האידאליסטי הנדרש: "הרעיון שיש אנשים שלא מגיע להם צדק הוא גזעני. זה משקף חוסר כבוד לאנשים. אני בהחלט לא מסכים עם זה".

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן.

אולי הוא כבר התפייס עם הציונים ברוח התקופה – מי יודע.

ד"ר אסוואני, אם אתה קורא את זה במקרה, אנא קבל את התנצלותי. ודע שהזמנתי זה עתה את ספרך החדש: הרפובליקה של אמיתות שווא.

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן

רומן זה, שרבים ציפו לו תקופה ארוכה, מגולל את ארועי מהפכת 2011 מנקודת מבטן של דמויות מהסוג שרק אסוואני יכול להמציא. ברור שהוא יהווה את האמירה האולטימטיבית בנושא.

הספר יצא באנגלית החודש והוא עושה כעת את דרכו לישראל. מעטים הדברים שיסבו לי אושר גדול מזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, עולות הצעות וספקולציות – משמאל ומימין – לעסקאות פוליטיות הנוגעות לבחירות לנשיאות אשר הולכות ומתקרבות אלינו בצעדי ענק.

חלק מעסקאות אלה, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי של "חוק יסוד: נשיא המדינה", כך שההצבעה תהפוך מחשאית לגלויה. ההצעה כזו, כך נדמה, מתעלמת מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת לא את הרצוי ולא את המצוי.

חלק מהעסקאות, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי "חוק יסוד: נשיא המדינה", להפיכת ההצבעה מחשאית לגלויה, תוך התעלמות מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת את הרצוי ולא את המצוי

אין חולק על כך שלממלכתיות הישראלית מספר רגליים, בהן גם כאלה שבהן יחסי רוב ומיעוט משחקים תפקיד רב והכרחי בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות. לרוב יש משמעות והשפעה, וטוב שכך. יחד עם זאת, נהוג לראות את ההצבעה החשאית בכנסת כמפלטו הנחוץ והייחודי של החלש.

הצבעה חשאית היא המקום שבו עוצמתו המוצדקת של הרוב מאבדת מעט מכוחה. גם למיעוט – הן מיעוט מספרי והן כזה ששייך לפריפריה של יחסי הכוחות בישראל – יש משמעות, וצריכות להיות לו פלטפורמות השפעה. פלטפורמות ההשפעה של המיעוט הפרלמנטרי קיימות ומוכרות, אבל האימפקט שלהן מוגבל, אפילו מוגבל ביותר.

יש שיגידו שהמציאות הזו בלתי נסבלת, יש שיסברו שאפשר לסבול זאת עד גבול מסויים, אבל כך וכך ברור שיש הצבעות או מוקדים פרלמנטריים שבהם חשוב לייצר גבולות משחק שיאפשרו קצת יותר מרחב, יותר קולות, יותר גוונים של השפעה.

נשיא המדינה ומבקר המדינה הם שני מוסדות שעשייתם עבור המיעוט, החלש או הקטן היא משמעותית ביותר. מוסד הנשיאות הישראלי פעל ופועל דרך קבע להשמעת קולות שלא נשמעים ולמתן מקום ואפילו השפעה לכלל גווניה של החברה ולא רק אלה שבמוקדי הכוח. זה התפקיד שנטלו על עצמם נשיאי ישראל, תפקיד המבוסס על האמון הרב, יחסית, שרוכשים למוסד הנשיאות גם מערכות ומנגנוני המדינה וגם הציבור הישראלי.

מוסד ביקורת המדינה עוסק במקומות בהם מוקדי כוח ושררה פועלים שלא כדין או כהוגן. למעשה שני המוסדות הללו, במהותם, תורמים לחיבורם ההדדי של המדינה וסמליה מזה, וקהלים אשר אינם מיוצגים במוקדי ההשפעה מזה. קיומן של הנשיאות וביקורת המדינה, והידיעה כי השלטון אינו יכול להיות דורסני ללא גבולות, הן בסיס חשוב בקשר ובתחושת השייכות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בעיקר כשאינם מוצאים את ייצוגם המשפיע ברשויות אחרות.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל, בנקודת התורפה של המיעוט. הפיכת ההצבעה לגלויה משמעה הוצאת האוויר מגלגל ההצלה של מיעוטים, ויהא זה מיעוט בכמותו או בהשפעתו. להצבעה החשאית יש משמעות דרמטית, ואכן, ההיסטוריה מראה שהיא הביאה עמה גם הפתעות בבחירות לנשיאות. לא כאלה שפגעו בכוחו של הרוב, אבל בהחלט כאלה שאפשרו למיעוטים להרגיש בני השפעה, ובצדק.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל

עד כאן הרצוי, ומה בדבר המצוי והאפשרי? ובכן, כמובן שהכול אפשרי בישראל, ועם זאת, ברי לכל שהצבעה חשאית מעניקה כוח למיעוטים מכל הסוגים – כלומר גם לכל מי שנמצא במיעוט פרלמנטרי בשנים האחרונות, וגם לכל מי שנחשב מיעוט זהותי ואפילו אם הוא בקואליציה. כעת, ובהתאמה למקרה הישראלי שבו התפיסה האישית כמיעוט היא החוויה הרווחת, כל מה שנותר לנו זה להמר ולחשב כל אחד ואחת, בחשאי כמובן, מהו המצוי והאפשרי. מה הסיכוי שכלל חברי וחברות הכנסת ששותפים לתחושת המיעוט ירצו לגזול מכוחם שלהם ולהפוך את ההצבעה לנשיאות מחשאית לגלויה.

ינון גוטל-קליין הוא מנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא ודוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות