אם הייתי גיבור של אחד המערבונים שהוקרנו בשנות ה-70 בקולנוע "אורות" בקרית מוצקין, הייתי נכנס אל שדרות ויצמן מכיוון כיכר התותח, כשאני רכוב על סוסי הקשיש והנאמן, ומכוון אותו אל בית ילדותי.

מול בית הספר היסודי ויצמן הייתי עוצר אותו בטפיחה עדינה, וכשהוא היה בוטש בחוסר סבלנות באספלט, הייתי מרים את מבטי אל המרכז המסחרי המרוט בויצמן 42. הבית שבו עברו עלי 20 השנים הראשונות של חיי.

מהחלונות היו מציצים השכנים, מצביעים עלי בחוסר אמון, מנפנפים לי לשלום בהיסוס וממלמלים "בחיי… זה הבן של אלה ומורדו בן-דוד… הוא חזר".

בסרטים האמריקאים של פעם

בסרטים האמריקאים של פעם זה היה אפשרי. כשהבן האובד היה שב הביתה אחרי שנים של היעדרות ועובר ברחוב הראשי של העיירה הקטנה במיין סטריט אמריקה, תמיד היו מי שעוד זוכרים אותו, גם אם חלפו הרבה שנים מאז עזב. בקריות, מיין סטריט ישראל, סצנה כזו אינה אפשרית.

כשאני מחנה את המכונית מתחת לבית ילדותי ויוצא לטיול רגלי במורד סמטת הזיכרונות, אני יודע שאין סיכוי שאתקל כאן במישהו שאני מכיר. לא רק כי חלפו יותר מ-30 שנה מאז עזבתי. כי ככה זה בקריות. אתה לא עוזב לבד. כמעט כולם מסביבך עוזבים, בשלב זה או אחר. רובם כדי לא לשוב.

סיור לקראת הבחירות בקריות יולי 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

מאוחר יותר בהמשך היום אני יושב עם אחד שנשאר. אשר צ'רקס נולד וגדל בקרית חיים, הקים כאן משפחה, ועוד מעט ייצא לפנסיה. כמעט אף אחד מהמחזור שלו – ילידי 1952 – לא נשאר לגור בקריות.

אני צעיר מצ'רקס ב-13 שנה וגם בני המחזור שלי התפזרו מזמן בארץ ובעולם. גם הילדים של צ'רקס, שצעירים ממני ב-15 שנה וב-25 שנה, עברו לפני שנים לתל אביב. כך גם רוב חבריהם. פה עוזבים בגלים.

הנקודה שבה נעצרתי קודם, בין שני נתיבי התנועה בשדרות ויצמן, כשפני למרכז המסחרי וגבי לבית הספר העממי, היא נקודה נטולת משמעות לכל אחד אחר. עבורי  – זה האתר הארכאולוגי של עולמי הפנימי.

אם הייתי משרטט סביבי מעגל שקוטרו 100 מטרים, הוא היה מקיף את המקומות שבהם התעצבתי להיות מי שאני. המקומות שאליהם חזרתי שוב ושוב בחלומות ובטיפולים הפסיכולוגיים. חדר המדרגות שבו התנשקתי בפעם הראשונה, הספסל שעליו פרטתי את האקורד הראשון על גיטרה, החדר שבו כתבתי את השירים הראשונים, רקמתי את החלומות הראשונים וחוויתי את שברון הלב הראשון, המקלט שבו ערכנו את החזרה הראשונה של אבטיפוס.

רוחות הרפאים של ילדותי משוטטות כאן והמתים קמים לתחייה והם עדיין צעירים ונמרצים כמו אז, אבל רק אני יכול לראות אותם.

מהנקודה הזו באמצע השדרה

מהנקודה הזו, אשר באמצע השדרה, חולפות מול עיני גם תמונות נשכחות מההיסטוריה הפוליטית של האזור, שנקברו מזמן תחת עיי החורבות של השנים החולפות.

לא רחוק מכאן עמדתי כילד בכיתה א' ונפנפתי בדגלון כחול לבן לכבודו של דוד בן-גוריון, שהגיע לחנוך את גן הילדים שנקרא על שם אשתו, פולה.

כעבור שנתיים, ביום כיפור 1973, אבא שלי צעד במורד השדרה הזו יחד עם הגברים של השכונה אל עבר נקודות האיסוף החטיבתיות כביש עכו-חיפה, בדרכם אל המלחמה ההיא. אמא שלי ליטפה את ראשי ובכתה.

וב-1977 קיבלתי כאן את השיעור הראשון בפוליטיקה, כשאבי – כועס כמו רבים מבני דורו – ניסה לתרגם לפעולה את האכזבה מהשלטון וריכז מביתנו, שמולו אני ניצב עכשיו, את הפעילות המקומית של תנועת ד"ש, שקמה אז והצלחתה תרמה למהפך ב-1977, שהעלה את הליכוד לשלטון.

ויצמן 42, קרית מוצקין, סיור לקראת הבחירות בקריות יולי 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

על המרפסת של הבית הזה הצטופפנו כלא מאמינים כשמנחם בגין ואנואר סאדאת חלפו בנסיעה אטית ונופפו לנו לשלום. איך ולמה התגלגלו שני המנהיגים דווקא לשדרות ויצמן בקרית מוצקין? אף אחד כבר לא זוכר.

אבל לפני שנה, כשהתפרצה בפייסבוק מגיפת עמודי "זיכרונות ילדות מ…" הועלו לעמוד "זכרונות ילדות קרית מוצקין" תמונות מאותו אירוע נשכח, שהיום קצת קשה להאמין שהוא באמת התקיים.

על המרפסת של הבית הזה הצטופפנו כלא מאמינים כשמנחם בגין ואנואר סאדאת חלפו בנסיעה אטית ונופפו לנו לשלום. איך ולמה התגלגלו שני המנהיגים דווקא לשדרות ויצמן בקרית מוצקין? אף אחד כבר לא זוכר

בתחילת שנות השמונים, כשמועד הגיוס התקרב, פניתי הרחק שמאלה מהורי. לא הייתי לבד. בני המחזורים שמעלי חזרו שרוטים מלבנון. ואנחנו הצטופפנו בחדר עם מאיר פעיל, שהגיע לקרית מוצקין להרביץ ערכים ומוטיבציה בחברי נוער של"י לשעבר.

עשרות נשארו בחוץ, כשישעיהו ליבוביץ' הגיע לבית ההסתדרות וצעק עלינו שאם לא נקום ונעשה מעשה, הכיבוש יהרוס את החברה הישראלית מבפנים, ויהפוך את הישראלים לשבט אלים ואדיש לסבל הזולת.

מאחורי החלונות השחורים: סאדאת ובגין עושים את ישראל (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מקן השומר הצעיר בקרית חיים יצאנו בשיירה ארוכה של אוטובוסים להפגנת ה-400 אלף בכיכר מלכי ישראל אחרי הטבח בסברה ושתילה. במעגלים שבהם גדלתי, שמרכזם היה בקן השומר הצעיר בקרית חיים, נשמנו אז פוליטיקה. ולשמאל הייתה עדיין נוכחות וכריזמה, גם עמוק אל שנות השמונים, שכבר היו שייכות לליכוד.

דבר מכל זה לא נשאר

דבר מכל זה לא נשאר. קן השומר הצעיר עוד שם, אבל ברור שימי הזוהר שלו חלפו לבלי שוב. נתוני ההצבעה באתר של ועדת הבחירות המרכזית מציגים תמונה ברורה: בקרית מוצקין מפלגת העבודה בקושי עברה את אחוז החסימה. מרצ קיבלה 300 קולות מתוך 24,868 מצביעים.

בקריות האחרות המצב לא שונה בהרבה. בקריות המבוססות יותר – ביאליק ומוצקין – כחול-לבן נהנית מתמיכה גבוהה יחסית. בקריות החלשות יותר – קרית ים וקרית אתא – הליכוד מנצח בגדול, משאיר אבק לכל השאר. "פעם רק מפ"ם היו פה עשרה מנדטים", אומר צ'רקס, "מפ"ם! זה עולם שנמחק לגמרי".

הקריות הן ישראל של אמצע הדרך. חיים בעיר, אבל לא בכרך גדול. חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, ותיקים לצד עולים מרוסיה ומאתיופיה (שעוד נחזור אליהם). רחוקים מספיק ממוקדי החיכוך בגבול עזה, בגבול הלבנון ומעבר לקו הירוק.

ובישראל הזאת, ישראל של אמצע הדרך – שבשנות התבגרותי עוד היו לה שורשים עמוקים בשמאל הציוני הוותיק, השמאל של ההסתדרות, של הצווארון הכחול, של עובדי מפעלי התעשייה במפרץ ועובדי נמל חיפה, של תנועות הנוער הכחולות – הספקטרום הפוליטי הנוכחי הוא מכחול-לבן ימינה. כל מה שנמצא משמאל לכחול-לבן – לא קיים יותר. נמחק ואיננו.

הקריות הן ישראל של אמצע הדרך. חיים בעיר, אבל לא בכרך גדול. חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, ותיקים לצד עולים מרוסיה ומאתיופיה (שעוד נחזור אליהם). רחוקים מספיק ממוקדי החיכוך בגבולות

בקרית ים, לדוגמה, קיבלה המפלגה הקיקיונית "ביטחון חברתי" בראשות סמיון גרפמן (ההוא מחיקוי ה"שבע שקל" המעולה של ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת") 72 קולות. מרצ קיבלה שם קצת פחות מפי 2: 143 קולות בלבד. כאחרונת המפלגות האזוטריות.

אשר צ'רקס

את צ'רקס אני מכיר יותר משלושים שנה. הוא כבר היה עיתונאי ותיק במקומון "הד הקריות" כשהתחלתי לכתוב שם בסוף שנות השמונים. והוא עדיין כותב ב"הד הקריות" את הטור שפותח את העיתון מדי שבוע.

וחוץ מזה, הוא גם מורה וותיק לימאות, מנהל בית הספר לימאות בחיפה. הוא איש של אנשים, איש רעים להתרועע, מורה שראה פה דורות של בני נוער. והוא מעולם לא עזב את הקריות.

"אני מתרשם שאנשים בקריות, בסך הכל, מרוצים מהחיים. אנשים מבסוטים. אוהבים לחיות פה", הוא מסביר, "לא במקרה יש פה הריכוז הכי גבוה של חנויות סופר ענקיים. ואף אחד פה לא מבין בשביל מה בכלל צריך את הבחירות האלה.

"האמת? בקושי מדברים על זה. שמע, אין כוח נפשי גם. אולי כי קיץ עכשיו וחם. לדעתי, רוב האנשים פה יצביעו בדיוק כמו שהם הצביעו בבחירות הקודמות. אם הם בכלל ילכו להצביע".

מתאבלים אוחזים בתמונותיו של סולומון טקה (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

השחיתות וצלו של כתב האישום מעל ראשו של נתניהו, לא מעסיקים את הקרית ים שצ'רקס פוגש. "התעייפו מזה", הוא אומר, "מקבלים את השחיתות בתור חלק מהחיים. כבר לא מאמינים בכלל שאפשר לשנות את זה ושיכול להיות אחרת".

הוא מכיר מקרוב את הזיהום של הים ("המצב היום הרבה יותר טוב. המים הרבה יותר נקיים. אני רואה את זה בגומיות של הסירות. פעם הייתי חייב להחליף אותן הרבה. הן היו נאכלות. היום זה כבר לא ככה") וגם שמח על היחסים הידידותיים בחיפה בין יהודים לערבים.

"הדו קיום בחיפה צריך להיות דוגמה לכל הארץ", אומר צרק'ס. "ערבים ויהודים חיים יחד, עובדים יחד, מבלים יחד. מסתדרים יפה. אין מתח בכלל. רק שמישהו לא יחבל בזה. אני מת על בת גלים. היא כמו קרית חיים של פעם. עכשיו הנדל"ן מתחיל לעלות גם שם כי אנשים גילו אותה. קבוצות רכישה תל אביביות וזה. אבל בת גלים זה חוף ים. זה רוסים. זה משת"פים שהילדים שלהם לומדים בבית הספר האנתרופוסופי. יש עוד שען וסנדלר. אני אוהב את השכונה הזו".

והוא גם רואה מקרוב את הקושי של יוצאי אתיופיה להשתלב. סלומון טקה נורה מאה מטרים מביתו ("הם אנשים נהדרים. אני פוגש אותם, מדבר איתם, מחבב אותם מאוד. הם נתקלים פה בגזענות נוראית").

גם יהודה פוקס

גם יהודה פוקס, בן מחזור של צ'רקס, שכמוהו בחר להישאר בקרית חיים, וכבר עשרים שנה עובד במרכז התרבות "בית נגלר", מכיר את הגזענות המקומית מקרוב. "הכל פה נהיה קיצוני. אם אנשים פה יידברו איתך באמת ובכנות", הוא אומר לי, "הם יגידו לך שיש פה פרחיאדה מושלמת. יגידו לך שכל הז'לוחים עברו לפה.

"בבית הספר התיכון יש המון אלימות. הוא סגור. חוף הים מאוד אלים. בימי שישי, כשיש לנו שם פרלמנט קבוע, שמתכנס שם ממלחמת יום כיפור ועד היום, יש מסביב הרגשה מסביב של המוניות. של רעש. של צעקות. של מכות.

"אנשים פה גזענים, גם אם הם לא יודו בזה. לדעתי אצל 90% מהאוכלוסייה פה זה ככה. בין אם זה המרוקאים כנגד הרוסים. האשכנזים והמזרחיים. הוותיקים והאתיופים. ואף אחד כבר לא קורא ספרים" – הוא מצביע על הספרייה הגדולה שמאחורינו – "זה לא מה שהיה פעם. הספרייה טובה, אבל עומדת ריקה".

בית נגלר הוא מוסד קרייתי וותיק. בסוף שנות השישים הופיעו כאן מיטב להקות הקצב של רחוב המסגר. בסוף שנות השבעים ראינו כאן בהצגות חצות את להיטי התקופה – מ"מופע הקולנוע של רוקי" דרך "האחים בלוז" ועד "החומה" של פינק פלויד. כל הלהקות של בני דורי שפרצו מהקריות, הופיעו כאן את ההופעות הראשונות.

קן השומר הצעיר, סיור לקראת הבחירות בקריות יולי 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

בבית נגלר מרכזים עכשיו את הפעילות של "השכונה האתיופית" בקרית חיים. השכונה של סלומון טקה. בבוקר שבו הגעתי לבקר התפרסם שהשוטר שירה בו למוות שוחרר ממעצר הבית. רבים מתושבי השכונה האתיופים עלו לירושלים להפגין כנגד ההחלטה.

"כשאני התחלתי לעבוד בבית נגלר לפני עשרים שנה, האתיופים בדיוק התחילו להגיע לכאן", אומר פוקס, "פה לא רחוק היה להם מרכז קליטה גדול. את סלומון טקה לא הכרתי מקרוב, רק ראיתי אותו לפעמים. הוא לא היה מגיע לכאן הרבה.

"לי חרה מאוד שהם עשו את העצרת שלהם והדביקו את התמונה שלו על מצבת הזיכרון לנופלים של הקריה. זה היה קודש הקודשים של קרית חיים. ועליה הם הדביקו את התמונה שלו אחרי שהם קמו מהשבעה.

"לי חרה מאוד שהאתיופים עשו את העצרת שלהם והדביקו את התמונה של טקה על מצבת הזיכרון לנופלים של הקריה. זה היה קודש הקודשים של קרית חיים. ועליה הם הדביקו תמונה אחרי שהם קמו מהשבעה"

"שתדע לך שלא כולם כאן בעד האתיופים, כמו שמנסים לצייר את זה עכשיו. הרבה אנשים פה אולי לא יגידו לך את זה עכשיו, אבל הם מפחדים מהם. וכשאנשים פה מדברים בלי לדאוג מה יחשבו עליהם, הם אומרים שהם לא סובלים את האתיופים. הם יגידו לך שהם לא אוהבים את הריח שלהם. את ההתנהגות שלהם. דברים כאלה. יש פה גזענות. זו האמת. גזענות עמוקה מאוד.

"הרבה אנשים חושבים שהאתיופים פחות טובים. פחות מחונכים. אני מבטיח לך שגם האנשים הכי יפי נפש פה, אם תלחץ אותם, יגידו שהם לא רוצים שהילד או הילדה שלהם יתחתנו עם אתיופי. אנשים שמבלים פה, בבית נגלר, יגידו לך שהם לא אוהבים שבאים לפה האתיופים עם הילדים שלהם. הם יגידו לך דברים כמו 'הם עושים רעש. הם צעקנים. הם מלכלכים'".

"לדעתי רק האתיופים פה יצביעו אחרת בבחירות האלה", אומר צ'רקס, "הם כועסים. הם יצביעו מחאה. אתה לא יכול לדעת לאן הכעס שלהם יילך".

להקת אבטיפוס בחזרות ראשונות במקלט בקרית מוצקין (צילום: מהאלבום הפרטי)