צ'ייסרים של עראק לא אוהבים להיות לבד, בטח לא בערב יום העצמאות. הם אוהבים חברה. הם מדגדגים את מצב הרוח, משחררים את הפטפוט הקולני ומעלים את מפלס השטויות. ועל הדרך הם גם מספקים את האילחוש המושלם לנפש היהודי ההומייה. למי שמצד אחד רוצה לפחות בערב הזה בשנה להתמסר ללא סייגים לחגיגה הלאומית, לנוסטלגיה ולהרגשת הביחד – נשתה עוד צ'ייסר לחיי מדינתנו! תחי מדינת ישראל! – ומצד שני לא יכול שלא להתקומם מול מפגן הטעם הרע, הקיטש, הצביעות, המניפולציה, הניצול הציני של הגאווה הקולקטיבית לקידום עצמי.

עוד צ'ייסר. הנה הקול הפנימי הביקורתי נרגע ומשתתק. ואז עוד צ'ייסר – ומכאן זה כבר מדרון חלקלק, שברור שבקצהו ימתין הנגאובר מעיק, אבל זה יקרה רק מחר, אז למי איכפת? לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה!

ההופעות הטלוויזיוניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו הולמות בחושים כמו צ'ייסרים של עראק. במינון מופרז – כמו ביום העצמאות – האפקט שלו על מערכת העצבים של אלה מבין הישראלים שהוא מעורר אצלם בעיקר עצבים, הוא של אלכוהול זול, כמו זה שבזמנו הפיץ לכאורה אביה של שרת התחבורה מירי רגב. פוגע בראייה, מנטרל את החושים, מעורר בחילה וגורם לאובדן אוריינטציה ולירידה מהירה ביכולת הריכוז.

מירי רגב בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, 14 באפריל 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מירי רגב נותרה גם השנה אחראית על טקס המשואות, למרות שעזבה את משרד התרבות, בדיוק כדי שתוכל לדאוג שפטרונה הפוליטי ורעייתו ישתלטו לחלוטין על האירוע, שפעם היה ממלכתי, והשנה – יותר מתמיד – הפך למפגן האדרה עצמית, כמו שרק נתניהו יודע לארגן לעצמו.

מירי רגב נותרה אחראית על הטקס, בדיוק כדי שתוכל לדאוג שפטרונה ורעייתו ישתלטו לחלוטין על האירוע, שפעם היה ממלכתי, והשנה – יותר מתמיד – הפך למפגן האדרה עצמית, כמו שרק נתניהו יודע לארגן לעצמו

רגב – שווידאה שיציגו אותה גם כ"תת אלוף במילואים" (ממתי מזכירים בטקסים את הדרגות הצבאיות של שרים?) – ישבה כמובן צמודה-צמודה לגיברת שרה – אישה שאלכוהול לא זר לה, לפי דיווחים – ואפילו נלכדה לרגע כשהיא מסמנת בתנועות ידיים עצבניות לבמאי או לצלם שסר למרותה את מי בדיוק לצלם. שלא יהיה ספק מי בעל הבית של האירוע ושל המדינה. מה הטעם בעצמאות אם אנחנו לא מנהלים אותה?

צ'ייסר! כפיים למירי רגב!

שתי דקות ושלושים ושבע שניות בדיוק נמשך הסרטון המושקע שבו נתניהו בירך את עם ישראל ביום חגו. כשהוא רכוב על גב פסקול דרמטי מהסוג החביב על עורכי וידיאו בתוכניות ריאליטי – כזה שעולה ועולה ועולה, ואז נעצר לרגע לפאוזה של הסדרת נשימה, ושוב מתחיל לעלות – מנה ראש ממשלתנו את כל הישגינו הכבירים בשנת העצמאות ה-73.

"מזל טוב מדינת ישראל שלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותך", הוא אמר, "אזרחי ישראל, עברנו שנה קשה של מגיפה עולמית. ועברנו אותה יחד. פעם נוספת גילינו כמה חזק העם שלנו ברגעי מבחן. גילינו איך ברגע האמת כולנו מתגייסים כאיש אחד כדי לשמור על החיים וכדי לחזור לחיים. וחזרנו – בענק.

"מיליוני החיסונים שהבאנו לישראל אפשרו לנו לצאת מהקורונה – ראשונים בעולם. אפשרו לנו לצאת מהבידוד ולצאת מהבדידות. יצאנו ממגיפה לגאולה. מאפלה לאור גדול. יצאנו מהסגרים למסעדות" – פה נכנסה הפאוזה המוזיקלית בתזמון מושלם.

עצירה לנשימה וחזרה לקצב ההולם, "עשינו זאת בזכות הצוותים הרפואיים הנפלאים שלנו. בזכות המתנדבים הנפלאים שלנו. בזכות אחמד ממרכז החיסונים. בזכות ולריה ממחלקת הקורונה בבית החולים.

"עשינו זאת בזכות הנכדות והנכדים שהתגעגעו לסבא וסבתא. ובזכות סבא וסבתא שהעבירו את כל האהבה שלהם לנכדים בזום. וגם במרפסות. עשינו זאת בזכותכם, כל אזרחי ישראל. בלי יוצא מן הכלל. אין כמוכם!

"השנה גילינו שוב את כוחו של העם הנפלא שלנו. את כוח האמונה שלנו. את כוח החיים שבנו. השנה מימשנו שוב את דבריו של הרצל – אם תרצו אין זו אגדה. רצינו, ויחד הפכנו את ישראל לאגדה בין העמים. שמרנו על הכלכלה שלנו ועכשיו נזניק אותה מעלה.

"השנה מימשנו שוב את דבריו של הרצל – אם תרצו אין זו אגדה. רצינו, ויחד הפכנו את ישראל לאגדה בין העמים. שמרנו על הכלכלה שלנו ועכשיו נזניק אותה מעלה"

"אנחנו שומרים על ביטחוננו מול סביבה ביטחונית שממשיכה לאתגר אותנו. ואנחנו עושים זאת בזכות הלוחמים והלוחמות שלנו. בזכות צה"ל, המוסד והשב"כ. ובזכות שאר כוחות הביטחון וההצלה. אנחנו מצדיעים להם. באהבה ובהערכה. הבאנו הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערב, שמשנים כליל את פני המזרח התיכון.

"לאמונה שלנו יש דרך. לתקווה שלנו יש שם: מדינת ישראל. החלום שהתגשם. אז בואו נרים יחד, לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה. דתיים וחילונים. יהודים וערבים. מוסלמים ונוצרים. דרוזים, צ'רקסים ובדואים. יחד חלמנו, יחד הגשמנו ויחד ניצחנו! חג עצמאות שמח מדינת ישראל!"

צ'ייסר? ברור.

בנימין ושרה נתניהו נכנסים לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, 14 באפריל 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

זה היה הנאום הראשון של נתניהו מזה זמן רב שבו הוא לא התייחס לעצמו בגוף ראשון יחיד, אלא לאומה כולה בגוף ראשון רבים. בטקסט כולנו עשינו, גילינו, מימשנו, שמרנו, הצדענו, הבאנו הסכמי שלום היסטוריים, חלמנו, הגשמנו וניצחנו.

אבל התמונה סיפרה במקביל את הסיפור הרגיל: נתניהו היה נוכח כמעט כל הזמן. בקלוז-אפים מחמיאים, עם רעייתו שרה, מסיר מעל הפסל של הרצל את מסכת הקורונה – כדי שלא נשכח מי באמת מימש את חזון ה"אם תרצו אין זו אגדה" – וכמובן, צועד בבטחה אל עבר המצלמה, כשדגל הלאום מתנפנף מעל ראשו וחיוכו בוקע מתוך שכבת האיפור המוגזמת.

נתניהו היה נוכח כמעט כל הזמן. בקלוז-אפים מחמיאים, עם רעייתו שרה, וכמובן, צועד בבטחה אל עבר המצלמה, כשדגל הלאום מתנפנף מעל ראשו וחיוכו בוקע מתוך שכבת האיפור המוגזמת

בבוקר התעוררתי כשפטישי ההנגאובר הבלתי נמנעים הולמים ברקותיי. מהאלכוהול ומהטקס. וכמה דקות אחר כך, בתזמון מושלם, חלפו בשמיים בנהמה מתגלגלת מטוסי חיל האוויר. עדיין במיטה, חשבתי על הסידרה התיעודית הנפלאה "המינגווי" של קן ברנס ולין נוביק שגמעתי בבינג' השבוע (שש שעות, ברשת PBS).

זו סדרה שהיא ההיפוך המוחלט לקקופוניה שתוארה כאן: איטית, מהפנטת, סבלנית, עמוקה, מעודנת. צוללת אל חייו, לבטיו, הרפתקאותיו, תשוקותיו וכמובן כתיבתו של הסופר, שלילות של אלכוהול ובקרים של הנגאובר היו שיגרת חייו.

ברנס ונוביק בחרו לפתוח את הסידרה בציטוט ממכתב שהמינגווי כתב לאביו (וג'ף דניאלס הקריא, בקולו שפועל על אוזני הבריות כמו עיסוי נעים):

"אתה מבין, אני מנסה בכל הסיפורים שלי לתפוס את התחושה של החיים האמיתיים. לא רק לתאר אותם, או לבקר אותם, אלא ממש להקים אותם לתחייה. כך שכשתקרא משהו שאני כתבתי אתה ממש תחווה את הדבר. אתה לא יכול לעשות את זה בלי להכניס פנימה את הרע והמכוער לצד מה שיפה. מפני שאם הכול יפה, לא תוכל להאמין לזה. דברים לא מתקיימים ככה. רק אם תראה את שני הצדדים, בשלושה ממדים, ואם אפשר אפילו ארבעה, רק אז תוכל לכתוב כמו שאני רוצה".

שני הטקסטים האלה – של נתניהו ושל המינגווי – עם המעטפת הטלוויזיונית שלהם, יכולים להילמד זה לצד זה: מניפולציה מול אותנטיות. גסות מול עידון. קיטש מול מקוריות. שקר מול אמת. שיכרון החושים של האלכוהול, מול הפיכחון וכאב הראש של ההנגאובר בבוקר שאחרי.