אם הייתי פוגש את לפיד, שעליו מוטלת הרכבת הממשלה החדשה, והייתי צריך להגיד לו מה הצעד הראשון שהוא חייב לעשות כראש הממשלה, הייתי אומר לו: שקט.

לא שקט בטחוני ולא שקט מביקורת אלא פשוט שקט מכל ההמולה של מכונות הינדוס התודעה והכזב שפעלו פה בשנים האחרונות. שקט מכל השקרים, שככל שהם קשים יותר הם נאמרים בצעקות רמות. שקט מכל המפלצות שהרימו את ראשן בשנים האחרונות: הגזענות, השחיתות, המניפולציות, הפייק ניוז.

אם הייתי פוגש את לפיד, שעליו מוטלת הרכבת הממשלה, והייתי צריך להגיד לו מה הצעד הראשון שעליו לעשות כרה"מ, הייתי אומר: שקט. לא שקט בטחוני ולא שקט מביקורת אלא שקט מהמולת הינדוס התודעה והכזב

שקט אינו רפש. בינואר האחרון הושבע ביידן לנשיא ארה"ב ועשה מהלך דומה כשהחליף את המכונה הרעשנית של הציוצים והעובדות האלטרנטיבות הקרויה גם נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ – בשקט. כבר ארבעה חודשים שאין ציוצים הזויים בחמש בבוקר שעון ישראל, אין יותר עולמות מקבילים של אמת, אין הצגה של עולם המדע כעולם שבא לחתור תחת קיומנו ולא להציל אותנו. שקט.

ישראל חייבת שקט, כי הוא התנאי הראשון כדי להתחיל לעבוד ולתקן את כל מה שנהרס פה. בבקשת השקט הזו מקופלים כבר שאר הדברים:

• זה יהיה שקט של עשייה, כי הממשלה עובדת עבור האזרחים שלה ובתמורה הם סומכים עליה ויכולים לבקר אותה בלי להיחשב בוגדים.
• זה יהיה שקט של יכולת להבדיל בין עיקר לתפל, בין מה שצריך לטפל בו לבין מה שאינו משיקולים ענייניים.
• זה יהיה שקט שיכיל את התחלת התיקון של ההפרדה בין הרשויות: ראש הראשות המבצעת לא ירעים תותחים שמטרותיהם לחסל את הרשות השופטת, יו"ר הרשות המחוקקת יפסיק לרדוף את נשיאת הרשות השופטת ומתוך כך נשיאת הרשות השופטת תוכל אולי להשיב את עצמאותה של הרשות השופטת.
• זה גם יהיה שקט שבו תחדל ההרעשה הארטילרית של התועמלנים והשופרות.

בניגוד למה שאנחנו מדמיינים, זה לא יקרה בבת אחת.

בהתחלה ידממו אלה שמשלמים להם כדי להעריץ את מי שכבר לא ישב בראש ממשלת ישראל, אחר כך יטרטרו עד שיפסיקו המשפיענים, אלה שנהנו עד כה מאורות זרקורים רק בגלל הדימוי שהם "יודעי דבר מה" וקרובים לצלחת, אבל גם הם יודעים שהם תמכו בראש הממשלה שרצה תמיכה שתהיה תלויה בדבר מה והסתכל עליהם כחפץ.

שקט אינו רפש. בינואר האחרון הושבע ביידן לנשיא ארה"ב ועשה מהלך דומה כשהחליף את מכונת הציוצים והעובדות האלטרנטיביות והרעשנית הקרויה גם נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ – בשקט

אבל הכי קשה יהיה לנו להשקיט את הקול הפנימי של הרעש שהאיש יצר בתוכנו, בראש שלנו. כי הפנמנו את הנדסת התודעה המסולפת כל כך הרבה זמן: את העובדות השגויות, את היכולת לייצר סימטריה לכל דבר שהצד השני עשה או לא עשה כדי להימלט מאחריות, ואולי אפילו יהיה לנו קשה להיפרד מהיכולת להבדיל בין טוב אישי לעומת טוב ציבורי, כי המושגים האלה התערבבו ברעש של מערבל בטון בשנים האחרונות.

"אני מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת ולקיים את החלטות הכנסת. בשקט".

זה מה שצריך ראש הממשלה לפיד להבטיח לאזרחי ישראל לתקופה הקרובה, שקט הוא תחילת שקיעת האבק, ותחילת היציאה לדרך חדשה של בחירה.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.

מלחמה היא תמיד משחק ציני של מספרים, או יותר נכון טרגדיה שבדרך כלל מסוכמת באופן כמותי. אבל בוודאי שיש משמעות למספרים, ובשל חשיבותם, בדרך כלל יש לצדדים במלחמה אינטרס להסתירם או לסלפם.

דוגמה מובהקת לכך היא המלחמה באוקראינה, בה שני הצדדים מסתירים את מספר האבדות שלהם לצד ניפוח של נתוני האבדות של האויב. אולם בישראל תמיד הייתה אמונה שאנחנו אמינים יותר ושקופים יותר, ולראיה, שמות הרוגינו מפורסמים ביום נפילתם.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.

בספרו "אלטנוילנד" תיאר בנימין זאב הרצל מערכת בחירות דמיונית שעתידה להתקיים ב"חברה החדשה", כלומר במדינת ישראל העתידית.

בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית נזכר ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון".

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.

התגובות לסיפור שלי לפני שבוע, "מפגשים מהסוג הטיפשי", הזכירו לי דברים שכתבתי פעם ועוסקים בחיפוש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ לנוכח הטמטום האנושי הרווח בקרב החיים על פני הכדור.

*  *  *

"איה סופיה" הוא מסגד גדול, עתיק וחשוב בלב העיר איסטנבול. הוא הוקם במאה השלישית לספירה ככנסיה על ידי הקיסר קונסטנטין, הקיסר שקיבל עליו את הנצרות והשליט אותה על האימפריה הרומית. היא נהרסה ונבנתה שוב על ידי תאודוסיוס במאה הרביעית לספירה, נהרסה שוב ונבנתה בצורתה הנוכחית המרשימה במאה השישית לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס. במאה ה-15 נכבשה העיר, שנקראה אז קונסטנטינופול, על ידי העותומנים המוסלמים בראשות הסולטן מחמט השני – והכנסייה הוסבה למסגד.