מה שאמור יום ירושלים ללמד אותנו זה, שאיחוד הבירה לא יתקיים על פי מספר הדגלים שמתנופפים בגאון בסמטאות העיר העתיקה, אלא אם ערביי ירושלים ירצו את איחוד העיר.

למרבה הפרדוקס, עד כה דווקא הערבים רוצים את האיחוד הזה, בעוד היהודים עושים פעולות, שעלולות לחזור ולחלק את הבירה.

מה שאמור יום ירושלים ללמד אותנו זה, שאיחוד הבירה לא יתקיים על פי מספר הדגלים שמתנופפים בגאון בסמטאות העיר העתיקה, אלא אם ערביי ירושלים ירצו את איחוד העיר

מוזר שדווקא החוגים הדתיים לא מבינים את חשיבות הרצון של התושבים הערבים לחיות בסביבה תרבותית וחברתית המתאימה להם. אם יהודי חילוני יעבור לגור בשכונה חרדית, הוא עד מהרה ילמד שהוא לא רצוי וייאלץ לעזוב. גם החילונים חוששים מאוד לקבל שכנים חרדים.

מדוע מי שלא מוכן לקבל שכנים החורגים מטעמו התרבותי והדתי – כופה את עצמו על אחרים? מדוע לחיות דווקא בתוך שכונה ערבית? המודל הזה של שכנות כפויה נכשלה בחברון. האם רוצים להפוך את ירושלים לחברון? היהודים כנראה כן, הערבים לא.

הערבים הם שליש מהעיר. ברגע שהערבים לא ירצו את איחוד העיר – האיחוד לא יתקיים ולא משנה מה יהיה גודל הדגל וכמה דגלים יתנופפו.

מילת המפתח להבין את סודה של ירושלים הוא הסטטוס קוו. ירושלים שמרנית. היא לא אוהבת שינויים דרסטיים, ועל הר הבית יש סטטוס קוו שהוא תפנית היסטורית במעמדה של ישראל ושל היהדות. הסטטוס קוו קובע שרחבת המסגדים היא מוסלמית והכותל המערבי הוא יהודי.

ליהודים מותר לעלות על הר הבית, אבל לכבד את אופיו המוסלמי. ליהודים אין מעמד דתי, אלא רק אזרחי. הם מבקרים ותיירים. ערבים שיורדים ברחבת הכותל חייבים לכבד את אופיה היהודי, לחבוש כיפה ולהתנהג בהתאם. זה ויתור של הווקף, כי עד לסטטוס קוו הזה הכותל וסביבותיו היו שייכים לווקף.

ישראל היא האחראית על הביטחון על הר הבית, כולל המסגדים, ויש בזה תקדים היסטורי בכך שהמוסלמים מכירים בזכות היהודים להיות הכח השומר על הסדר במקום קדוש לאיסלאם. יש לשים לב כי גם אחרי שהמשטרה חדרה למסגד אל אקצא כדי לעשות סדר, הווקף לא התלונן.

הסטטוס קוו הוא אינטרס ישראלי עליון, המעוגן גם בהסכם השלום עם ירדן.
מוזר שדווקא גורמים ישראליים רוצים לקעקע את הסטטוס קוו הזה.

המפתח להבנת סוד ירושלים הוא הסטטוס קוו. ירושלים שמרנית ולא אוהבת שינויים דרסטיים. הסטטוס קוו על הר הבית הוא תפנית היסטורית במעמד ישראל והיהדות ואינטרס ישראלי עליון. מוזר שדוקא גורמים ישראלים רוצים לקעקעו

לא רק שיש לשמור על הסטטוס קוו על הר הבית, אלא שיש להרחיב אותו לירושלים בכלל. אפשר לבנות שכונות ליהודים ושכונות לערבים בלי שאף אחד יכנס לחצר של חברו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.