סובבתי ביום הצום האחרון של רמדאן במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מן הרושם, כי בעוד שבערים המעורבות בישראל הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. זה מפתיע, כי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא הסיסמה של המהומות בישראל.

סובבתי ביום צום רמדאן האחרון במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מהרושם, כי בעוד שבערים המעורבות הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. הרי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא סיסמת המהומות

מן השיחות עם המזרח ירושלמים אפשר להבין מה קרה בירושלים, ומן הזווית הזאת מה קורה בישראל.

יש למזרח ירושלמים טענות קשות נגד ישראל, אבל הם רוצים לטפל בבעיות האלה בעצמם ולא רוצים התערבות מן החוץ. לא של הרשות הפלסטינית (מבחינתם אבו מאזן הוא "מרגל", וכך הם קראו לאנשי פתח כאשר הם ביקשו לרכב על הגל), לא של ערביי ישראל (הם סילקו את אחמד טיבי וסירבו לקבל את מנסור עבאס כאשר ביקש לבוא לשיח' ג'ראח), ולא של חמאס. יש אהדה לחמאס, אבל לא למעורבות פעילה של חמאס במזרח העיר. חמאס כתנועה לא קיימת במזרח ירושלים, והמפלגה האסלאמית המאורגנת והחזקה, חיזב א-תחריר, נעלמה מן האירועים.

מי עשה את הבלגנים על הר הבית? לדברי המזרח ירושלמים היו אלה ערביי ישראל, חלק מן העימות בין התנועה האסלאמית הדרומית והצפונית. מי שסילק באמת את ראיד סלאח מהר הבית זה הווקף המוסלמי. ישראל עצרה אותו, אבל הווקף מנע את כל אירועי ההזדהות אתו.

זה לא אומר שהכל סבבה. רחוק מזה. יכולה להגיע נקודת זמן שגם מזרח ירושלים תצטרף למהומות, ואז נאבד את אחדות העיר, אם לא את העיר עצמה.

המזרח ירושלמים רוצים את אחדות העיר, אבל במעמד של שיוויון עם היהודים. הדברים אמורים בעיקר ביחס מפלה לדבריהם ביכולת שלהם להשיג אישורי בנייה, ואפילו אישורים לפתוח בתי קפה וחנויות בשטחים הגובלים בשכונות היהודיות או בתוכן. לעומת זאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים מאפשר ליהודים לחדור לשכונות הערביות כמו בשיח' ג'ראח. התחושה היא שליהודים מקלים ולערבים מקשים.

יכול להיות שאין ממש בתחושות האלה, אבל זאת ההרגשה הרווחת במזרח העיר, ויש לשים אליה לב.

מנקודת המבט הזאת אפשר לקבל פרספקטיבה על הנעשה בישראל. מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל, וערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב לא רק בכלכלה אלא גם בשלטון. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לבה של ישראל לצרכי הערבים כמו תשומת הלב שהיא מעניקה לצרכי היהודים.

מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל. ערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב גם בשלטון ולא רק בכלכלה. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לב ישראל לצרכי הערבים

אני הייתי מוסיף לכך עוד תובנה. יש לשים לב כי מי שחולל את המהומות בישראל היו לוד והבדואים בנגב. מה שמשותף להם זה שאלו אזורים בשליטת אירגוני פשע. מה שעומד ברעיון השתלבות ערביי ישראל במוסדות השלטון הוא הרצון להילחם בכנופיות הפשע. אין להוציא מכלל אפשרות שכנופיות הפשע רוצות לחבל בממשלת השינוי כדי לסכל מאמץ מרוכז לחסל אותם. אליהם הצטרפו גורמים פן ערביים בצפון שרוצים לסכל את השתלבות ערביי ישראל בשלטון מסיבות אידאולוגיות.

וגם סתם חמומי מח לא חסר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

השינויים המשמעותיים הפוקדים את אזורנו לא פסחו על סודאן. למדינה אשר במשך שנים הפגינה עוינות כלפי ישראל ואף הגדירה אותה "אויבת", אין סיבה כיום לא להכיר בישראל ולהפוך לבת בריתה. גם לישראל יש אינטרס בחיזוק היחסים עם סודאן.

השינויים המשמעותיים הפוקדים את אזורנו לא פסחו על סודאן. למדינה אשר במשך שנים הפגינה עוינות כלפי ישראל ואף הגדירה אותה "אויבת", אין סיבה כיום לא להכיר בישראל ולהפוך לבת בריתה

למצער, השבוע פורסם כי בסודאן מאוכזבים מתהליך הנורמליזציה עם ישראל. הם מסתכלים בקנאה על היחסים המתחזקים בחסות אמריקאית בין ישראל, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, ומתלוננים על מיעוט ההישגים בקידום שיתופי פעולה עם ישראל ועל עיכוב ההשקעות האמריקאיות שהובטחו.

כברת הדרך הארוכה אותה עברו יכולה להבהיר מדוע. במרוצת השנים עברה סודאן תמורות פוליטיות ואידיאולוגיות: ממורשת המהדי שעיצבה את זהותה והמנדט הבריטי שגיבש את המבנה הפוליטי שלה, היא נעה ודגלה בעמדות פאן-ערביות. אימוץ האידיאולוגיה הפאן-ערבית בהנהגת עבד אל נאצר (שקראה בין השאר לחיסול ישראל) הציבה את סודאן כאויבת. ועידת ח'רטום לאחר מלחמת ששת הימים, שנודעה כ"ועידת שלשת הלאווים" ("לא להכרה, לא למו"מ ולא שלום") – הייתה ועידת הליגה הערבית שסימלה את מהות היחס הערבי לישראל, דאז. לאחר מכן אימצה מצע של הקצנה אסלאמית, עד להפיכתה למדינת טרור (כאשר היא שיתפה פעולה עם חמאס וחזבאללה בפעולותיהם נגד ישראל). לאחרונה, ניכרת מגמה סודאנית לשיבה מדרך הטרור, הקיצוניות והאיבה אל עבר שיתופי פעולה בינלאומיים.

שינוי ביחסים בין ישראל וסודאן הוא בר-השגה. כשם שנוצר הקשר בשלהי שנות הששים עם דרום סודאן, אשר הניב יחסים מיוחדים בין שתי המדינות לאחר עצמאות דרום סודאן ב-2011 – כך ניתן לבסס קשר הוגן ומועיל עם סודאן, משהוסרו המכשולים  שעמדו בדרך לכך.

בשונה מהעבר, לשתי המדינות יש אינטרסים ביצירת הקשר ההדדי. האינטרס הישראלי המרכזי הוא ביסוס גישה ישראלית לאזור הגיאו-אסטרטגי של הים האדום ובנייתו של פרוזדור למזרח אפריקה. בנוסף, יחסים עם סודאן יאפשרו לישראל את קיצור זמן הטיסה לאפריקה ולאמריקה הלטינית, כמו גם את פתיחת האפשרות למשקיעים ומומחים ישראליים לעבוד בסודאן.

שינוי ביחסים בין ישראל וסודאן הוא בר-השגה, כשם שנוצר הקשר בשלהי שנות הששים עם דרום סודאן. בשונה מהעבר, לשתי המדינות יש אינטרסים ביצירת הקשר ההדדי

האינטרס הסודאני המרכזי הוא שיפור המצב הכלכלי החמור במדינה, וההכרה בישראל היא אחד הצעדים המרכזיים למימושו. בסודאן מכירים בכך שישראל היא מסדרון הכרחי בדרך לוושינגטון, וכי לישראל עצמה יש נכסים להם זקוקה סודאן. לישראל יכולות בתחומי החקלאות, האנרגיה הסולרית והמים שהינם קריטיים לסודאן, והיא יכולה לסייע בתחום הביטחון ולמאמצי הפיוס הפנימיים בין הקבוצות השונות במדינה.

היכרות טובה של ישראל מצד סודאנים ששהו ושוהים בארץ ויכולים לשמש שגרירי רצון טוב שיקרבו בין המדינות יכולה להוות גורם מגשר ומסייע לקידום היחסים.

מעת שההנהגה הסודאנית ("המועצה הזמנית") קיבלה את ההחלטה לנרמל יחסים עם ישראל, לאחר שהוצאה מרשימת המדינות התומכות בטרור בשלהי ממשל טראמפ, הצטרפה ל"הסכמי אברהם" וביטלה את החרם שהשיתה על ישראל ב-1958, אין סיבה לא לקדם את היחסים בין שתי המדינות לרמה הטובה ביותר, לתועלתן ההדדית.

יותר מכך, התפתחות זו תתרום בצורה חיובית גם לתהליכים אחרים באזור. יכולה להיות לה השפעה מיטיבה על הגזרה הפלסטינית-ישראלית, כמו גם על קידום היציבות בקרן אפריקה. בנוסף, צופן חימום היחסים גם את חיזוקו של הקשר בין מדינות הקואליציה הערבית-סונית למחנה המערבי, כאשר ישראל משמשת במידת מה כמתווכת, ובניית נדבך משמעותי לציר המדינות הפועל נגד טרור.

מעת שההנהגה הסודאנית קיבלה את ההחלטה לנרמל יחסים עם ישראל, לאחר שהוצאה מרשימת המדינות התומכות בטרור, הצטרפה ל"הסכמי אברהם" וביטלה את החרם על ישראל, אין סיבה לא לקדם את היחסים

לסודאן ולישראל נקרתה הזדמנות נדירה שנוצרה מנסיבות מיוחדות שנתהוו בשנים האחרונות לרקום יחסים טובים ביניהן. חבל שהתחושה בצד הסודאני היא של פספוס. ישראל יכולה כבר היום לפעול כדי לממש את הפוטנציאל הטמון ביחסים – למשל, להגיש סיוע ולקדם שיתופי פעולה בתחומי החקלאות, המים, והאנרגיה הסולארית. בדרך זו ניתן להתגבר על משקעי העבר ולא להחמיץ הזדמנות זו.

ד"ר חיים קורן כיהן כשגריר ישראל למצרים וכשגריר הראשון של ישראל בדרום סודאן. חבר בצוות חשיבה במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. הוא מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

יש לי חבר ותיק מהמגזר החרדי, שהכרתי דרך עבודתי בגשר. לא זוכר איך, אבל התחלנו לדבר על הנושא של להטב"ים במגזר החרדי. ואז הוא התוודה בפניי שיש לו אח הומו וחרדי עדיין, אבל איש לא יודע על נטייתו המינית חוץ ממנו ומאח נוסף. החבר שלי חי במתח מתמיד וחשש שהאח ההומו ישים קץ לחייו.

יש לי חבר ותיק מהמגזר החרדי, שהכרתי דרך עבודתי בגשר, שהתוודה בפניי כי יש לו אח הומו וחרדי, שאיש כמעט לא יודע על נטייתו המינית. החבר שלי חי במתח מתמיד וחשש שהאח ההומו ישים קץ לחייו

מאז 2016 והתחלת הקמפיין הפומבי והמיוחצן של הרבנים החרד"לים נגד הקהילה הגאה, התחלתי לבדוק לעצמי את העמדות האישיות שלי בנושא. האם הדעה שלי היא ערכית דתית, או מבוססת על דעות קדומות ורתיעה שלי מאנשים עם נטיות חד-מיניות ללא קשר לתורה או להלכה? הגעתי לכמה מסקנות בעניין, וזה הביא, אולי באיחור קל, להצטרפות למצעד הגאווה והסובלנות שהתקיים לפני שבוע בירושלים.

בלעדי: שנה וחצי לאחר ״נאום הסוטים״, ראש מכינת בני דוד שבעלי, הרב יגאל לוינשטיין, עם ״נאום האיידס״ – קורא להדביר את ההומוסקסואליות בדומה ל-HIV. לאחר שחזר מחופשה כפויה, הוא תוקף בחודש האחרון שוב ושוב את הקהילה הגאה בשיעורים שמעביר לתלמידיו. התיעוד מיד במהדורה.

— עמרי מניב omri maniv (@omrimaniv) February 15, 2018

יש דימוי בציבור שחברי הקהילה הגאה הם אנשים חזקים ומקובלים וכבר נגמר מאבקם לשיווין. ויכול להיות שיש מגזרים שבהם באמת אין סטיגמה על עצם היותך אדם עם נטייה מינית שונה מהרגיל. יש אפילו מי שמרגיש במידה רבה של צדק, שכל פעם משנים ומחמירים את התקינות הפוליטית בעניין, וזה מגיע לקיצוניות בנושא זכויות רבות וחדשות (לבקרים).

אבל חשוב מאד לומר שיש מגזרים גדולים, ובמיוחד בקהילות השמרניות והדתיות, בהם יחידים בתוך הקהילה לא מרגישים בנוח לתווך בין הזהות המינית והשייכות הקהילתית והדתית. יש בני נוער רבים במוסדות החינוך, בבתי הנכסת ובמשפחות שעדיין לא יודעים איך למצוא את הדרך לשלב בין דברים שקשה לשלבם.

הרי כל אדם דתי, בבסיס, לא בא להתיר את מה שהתורה אוסרת. לכן קיום חיים דתיים של שמירת מצוות יחד עם הבנה שהנטייה המינית מביאה לידי עבירה מבחינת התורה מייצרת מתח מתמיד. זה מצד אחד, אבל גם אין להלבין פנים ולסכן נפשות מצד שני, ולכן הצטרפתי למצעד, שבעיניי זו משמעותו.

כל אדם דתי, בבסיס, לא בא להתיר את מה שהתורה אוסרת. לכן קיום חיים דתיים של שמירת מצוות יחד עם הבנה שהנטייה המינית מביאה לידי עבירה מבחינת התורה מייצרת מתח מתמיד

יש עדויות רבות של חברי הקהילה שמעידים על פנטזיה שלא להיות הומו. על פי עדותם, החיים היו אולי קלים יותר במציאות כזאת, שהיו רוצים לעשות הכל כדי לקיים חיים שכוללים הקמת משפחה, גבר עם אשה וכמובן ילדים.

אבל כל מי שחקר ולו מעט בנושא מבין, שזה לא עניין שניתן לשנות על יד כוח הרצון, ולא משנה כמה עז הרצון. וכן הידיעה אצל חברי הקהילה ששייכים לציבור הדתי היא שהם נידונים לחיים של מתח נפשי תמידי, לפחות עד הרגע שיוצאים מן הארון ומוצאים אוזן קשבת אצל המשפחה או אולי הרב. כל זאת במידה שזה לא מטיף לטיפול המרה, או דחיפה להתחתן למרות הידיעה שזה מסכן אותו ואת אשתו לשעתיד. על נושא כאוב זה ערכתי שיחות רבות עם אנשי חינוך ומטפלים בשנים האחרונות.

הקהילה הדתית ואולי חלקים מסוימים של הקהילה החרדית משנות את התפיסה החברתית (ולא הדתית) כלפי חברי הקהילה הגאה. מנסים למצוא דרכים להכיל כל אדם באשר הוא אדם, ובלי קשר לנטייתו המינית. ולא מתוך מקום של להתיר מה שהתורה אוסרת, אלא מתוך הבנת נפש האדם, ומההבנה שאין אנשים הבוחרים להיות להט"ב אלא זה טבעם, ולכן התמודדות עם המורכבות הזאת מהווה מציאות מתמדת למי שרוצה להישאר בתוך הקהילה הדתית.

דוגמה בולטת הוא המסמך שהוציא לאור הרב הראשי של בריטניה. הוא, יחד עם ארגון של הקהילה הדתית הלהט"בית בבריטניה, חיבר מסמך עם הנחיות חינוכיות ומקצועיות למוסדות חינוך היהודיים דתיים בממלכה, בנושא יחס לתלמידים בני ובנות הקהילה הגאה. עד כמה שאני מכיר זה מסמך אורתודוקסי ראשון מסוגו. וכמובן גם הרב הראשי מציין בפתח המסמך, שהוא אינו בא להתיר מה שהתורה אוסרת, אלא להכיר במציאות המורכבת של בני נוער בתוך הקהילה הדתית עם התמודדויות מורכבות בנושא הזהות המינית שלהם.

כל מי שחקר ולו מעט בנושא מבין, שזה לא עניין שניתן לשנות על יד כוח הרצון, ולא משנה כמה עז הרצון. וכן הידיעה אצל חברי הקהילה ששייכים לציבור הדתי היא שהם נידונים לחיים של מתח נפשי תמידי

לדעתי שינוי התפיסה הזה, שהוא הדרגתי ונעשה בעדינות, כי בכל זאת גם החלקים הליברלים יותר של המגזר הדתי נשארים שמרניים באופן יחסי לחברה החילונית, הוא מה שהביא להתפרצות הזעם הקדוש והטהור של חלק מרבני הקו ובראשם הרב צבי טאו. הם רואים תהליך שמתרקם בתוך הציבור הדתי – נסיון להעמיק ולהתמודד עם פרדוקס האתגר של קהילה להטב"ית שהיא גם דתית, ומבין שזה נוגד מבחינתם באופן בוטה את כל מה שהוא רואה כקודש.

מאבק רבני הקו, ובהמשך הדרך הקמת מפלגת נעם בהנהגת הרב טאו, שמאבק בלהט"בים הוא דגל מרכזי במשנתה, מביא דתיים כמוני לצאת מאיזור הנוחות ולעשות מעשה.

אותי זה דחף להזדהות עם בני הקהילה הגאה ולומר שאם, או למרות, הקושי הדתי, מקומם בקהילה הדתית. אסור לדחוף אותם לטיפולי המרה מסוכנים, אסור לדחוף אותם להתחתן עם בן או בת המין האחר, כאשר ברור שהתוצאה יכולה להיות הרת אסון לשני הצדדים, אסור להשפיל חברי הקהילה בגלל היותם בעלי נטיות חד-מיניות ולכן החלטתי להביע את ההזדהות דרך השתתפות במצעד. ודווקא המצעד הירושלמי, שהוא מאופק יותר, צנוע יותר וכנראה כולל הרבה יותר דתיים, גם חברי הקהילה וגם אלה שבאו לתמוך.

לדעתי שינוי התפיסה ההדרגתי במגזר הדתי הוא שהביא להתפרצות הזעם הקדוש של חלק מרבני הקו ובראשם הרב צבי טאו. וזה מה שמביא דתיים כמוני לצאת מאיזור הנוחות ולהזדהות עם בני הקהילה הגאה

היה לי ולאישתי רגע מיוחד כשראינו זוג מבוגר, היא בכיסוי ראש מלא והוא עם כיפה גדולה. לכל אחד פלקט צבועני – על שלה "גם אני רוצה להיות סבתא גאה", ושלו "גם אני רוצה להיות סבא גאה".

אני יודע שקשה לרבים מחבריי הדתיים והחרדים להבין את עמדתי בעניין, ועם זה, חשוב היה לי להבהיר שהשתתפות במצעד אינו נועד להתריס בפני איש, ובטח לא להתריס נגד התורה וההלכה. כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

דניאל גולדמן ואשתו במצעד הגאווה בירושלים (צילום: באדיבות המצולמים)

דניאל גולדמן הוא שותף מייסד של גולדרוק קפיטל, ויו"ר לשעבר של גשר והתנועה העולמית של בני עקיבא. הוא פעיל ויזם חברתי וגר יחד עם משפחתו בבית שמש.