בתחילת כהונתו, הנשיא ריבלין מיסגר את מורכבות החברה ישראלית כמאבק או התמודדות בין ארבעה חלקים או שבטים שונים. מה שלימים הפך למותג "נאום השבטים".

יש מי שראה בזה דרך פרגמטית ליצור אמנה חברתית מחודשת, לעבור מהגמוניה של שבט אחד – לעיצוב מחדש של סדרי הכוחות החברתיים במדינת ישראל, ובעיקר דרך לשלב את החרדים והערבים באתוס של מדינה יהודית ודמוקרטית.

מנגד יש מי שראה בזה חדלות פרעון מבחינה ציונית ערכית, קיפול דגל מדינת הלאום מול שתי אוכלוסיות עם יחסים אמביוולנטיים (במקרה הטוב) עם המדינה. טוענים שהנשיא ריבלין, במודע או שלא במודע, הכניס והעצים רוחות של פוסט-ציונות בבית הכי ממלכתי שיש.

בתחילת כהונתו, הנשיא ריבלין מיסגר את מורכבות החברה ישראלית כמאבק או התמודדות בין ארבעה חלקים או שבטים שונים. מה שלימים קיבל את המותג "נאום השבטים"

כך או כך דחוף מתמיד ליצור בסיס משותף למדינה, אבל לא על בסיס ועד בית משותף אלא ערכים הבסיסיים. ניתן וחייבים לעשות את זה, בלי להתפשר על חזון המדינה היהודית מצד אחד, ומאפייני השבטים מצד שני. זה לא הזמן לוותר על המשימה, אלא דווקא הזמן לדחוף קדימה. לא אוסף שבטים, אלא שבט של שבטים.

במהלך השנה האחרונה, לכאורה התפוצץ נאום השבטים בפרצוף של כולנו. הקורונה גילתה את המדינה שבתוך המדינה של המגזר החרדי. אל מול איום בריאותי, ללא אידאולוגיה חילונית או חרדית, החרדים סירבו לקבל על עצמם את חוקי המדינה. ועכשיו בעקבות התפרצות של אינתיפאדה פנים ישראלית, על ידי צעירים ערבים אלימים, ירדה לטמיון הציפיה לדו-קיום. בעתות משבר מסיכות נופלות, ולאחר שנת קורונה – ללא המסיכות מתגלה פתאום האמת העירומה.

כמובן שיש לחלק את החזיתות. אין דין המשבר עם המגזר החרדי כדין משבר עם המגזר הערבי, כמו שאין להשוות את מצבו של המגזר הערבי עם המגזר החרדי. אבל אני רוצה להציע מחשבה שדווקא מאחדת לכאורה את כל השבטים שעליהם הנשיא דיבר.

יכול להיות שבמקום להתחיל עם נאום השבטים, הנשיא היה צריך להתחיל עם נאום הפנטזיות. לכל אחד מהשבטים (או לפחות לחלק ממשפיעי כל שבט) פנטזיה אחרת. סוג של חזון אחרית הימים, או אולי ארמגדון חברתי – שנועד להתנגש בהכרח עם שלוש הפנטזיות האחרות.

יש מי שפינטז שהחרדים יעלמו, או ישתלבו במדינה – לא רק כלכלית אלא גם תרבותית. יש מי שמפנטז על פלסטין על כל שטחי ארץ ישראל ללא יהודים. יש מי שמפנטז על מדינת הלכה וחזרה לימי מלכות דוד. יש מי שמפנטז שאפשר ואולי אף צריך למנוע זכויות בסיסיות למי שלא נאמן למדינה, או לגרום לכך שיעזבו. יש מי שמפנטז על מדינת ישראל השולטת על מליוני ערבים מהירדן אל הים. יש מי שמפנטז אפילו על מלחמות גוג ומגוג כדי להאיץ במשיח, ומנגד יש מי שמפנטז על מדינת כל אזרחיה ללא דת ולאום.

במהלך השנה האחרונה התפוצץ נאום השבטים בפרצוף של כולנו. הקורונה גילתה את המדינה שבתוך המדינה של המגזר החרדי. ועכשיו, בעקבות התפרצות אינתיפאדה פנים ישראלית ירדה לטמיון הציפיה לדו-קיום

פנטזיות הם פרי דמיון של שני סוגי אנשים – ילדותיים או חולניים. או אולי בצורה יותר מעודנת, לכל אחד ואחת מאיתנו יש פנטזיות אישיות או לאומיות (לרוב אישיות) אבל אנחנו מבינים שהם בדיוק זה – דבר שאינו חלק מהעולם הריאלי, אלא סוג של אוטופיה שלא ניתנת למימוש, לא רק מסיבות פרקטיות אלא גם סיבות מוסריות.

אני קורא בימים ובחודשים האחרונים רבים וטובים העוסקים במלאכת הקודש של חיבורים ונסיונות למצוא את הטוב המשותף שיש בחברה הישראלית – היהודית והערבית, והפנים יהודית – בין חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. אני רואה שם לא מעט דיכאון, ייאוש, ואף סוג של התפכחות מתפיסות של חיים משותפים אפשריים, כי בעצם לא היה לנו חזון אלא הזייה.

אנחנו רגילים להזיות בהסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. יש מי שחושב שתהליך אוסלו היתה הזייה מסוכנת, יש מי שחושב שמהלך ההתנתקות או הגירוש היתה הזייה שהביאה עלינו את שלטון החמאס בעזה, ומהצד השני יש מי שמאמין ששליטה על עם אחר ביהודה ושומרון היא הזייה מסוכנת ושורש כל רע, ועוד ועוד.

החכם דוד מנחם שעשה ועושה כל כך הרבה למען גישור בתוך החברה היהודית ובינינו לבין החברה הערבית, הכריז שהוא פורש מכל התארגנות של שלום לעת עתה. בפוסט בעקבות האלימות הערבית ותקיפות החמאס כתב "כל הפעולות המפגשים והשיחות הם פעולות קוסמטיות שמכסות על הרוע עד הסבב הבא".

בפוסט אחר ענבר גיטי כתבה:

"אסור לחזור על מה שהיה. שיח של 'דו קיום' הוא שיח מסתיר. הניסיון לעסוק ב-80% שאנחנו לכאורה מסכימים עליו הוא הטעייה. הוא דרך לרמות את כל העוסקים במלאכה".

גיטי התייחסה לשנים רבות של השקעה בחיבור בין כל שבטי החברה הישראלית. היום בארגון "תיקון", ב"פנימה" עם שי פירון, וגם לפני כן, בפעילות המדהימה של ארגון "אחרי".

https://www.facebook.com/inbargity/posts/10158803275821328

לא גיטי ולא מנחם הן פנטזיונרים. הם אנשים רציניים שלא מסתפקים בדיבור או כתיבה ברשתות חברתיות אלא להיפך – בעשייה, והרבה. כמוהם יש עוד רבים אפילו אלפים העסוקים בחיבורים בחברה הישראלית, כמו כמובן אנשי גשר המדהימים שהיתה לי את הזכות לשרת כיושב ראש. גם השבוע דברנו על מקומו של גשר ויכולתו לתרום בתוך המשבר הנוכחי. וזה מול תחושה של איבוד שיווי משקל שאני חווה גם בעצמי.

אני קורא לאחרונה רבים העוסקים במלאכת הקודש של חיבורים ונסיונות למצוא את הטוב המשותף בחברה הישראלית, ורואה שם לא מעט דיכאון, ייאוש, ואף התפכחות מתפיסות של חיים משותפים אפשריים

מדינת ישראל קמה מתוך חוסר וודאות גדול. בן גוריון דחף להכרזת העצמאות בזמן שלא היה ברור שיזכה לצלוח את מלחמת השחרור. אבל הבין שגם כאשר זה לא הזמן המתאים, זה הזמן הכי מתאים. וכך היו מנהיגים שונים מאז ועד היום. מנהיגות גדולה נבחנת מול קשיים פיזיים, פוליטיים, בינלאומיים או אף קיומיים.

אני, דניאל גולדמן, יהודי, ציוני וישראלי, ממשיך להאמין בחזון חזרה לציון של העם היהודי. ממשיך להאמין שערכי הציונות והיהדות שהדריכו אותי עד כאן עדיין רלוונטים להמשך הבנייה של מדינה יהודית ריבונית על בסיס חזון הנביאים. אני עדיין מאמין במגילת העצמאות ומה שזה מנחה אותנו ומאמין שאנחנו בניו של אברהם אבינו, שעליו כתוב "ונברכו בך כל גויי הארץ".

לא שמנו לב מספיק ל-20% המפריד בינינו. לא העמקנו במחלוקת. בגלל אלף ואחד סיבות לא הצלחנו להגיע לשאלות הנוקבות באמת על איך תיראה מדינת ישראל במאה הבאה שלה והזנחנו על הדרך חביות נפץ מסוכנות.

אירועי השנה האחרונה, וביתר שאת בשבועות האחרונים, הם צבע אדום הכי בוהק לחברה הישראלית, היהודית והערבית, הדתית והחילונית, הימנית והשמאלנית. בעצם הנחנו בצד את החלקים הכי מהותיים בדיון. אין לנו מנוס אלא להגיע להסכמה בסיסית על בסיס קונספצית המדינה, שתכלול את כולם, כולל הערבים, בלי לוותר על היות ישראל, מדינת היהודים.

אחרי זה באמת פחות משנה על מה לא נסכים. קיבלנו מכות לא פשוטות שיקח זמן להשתקם מהן, אבל זה לא משנה את חובתנו לחתור למטרה.

אני, דניאל גולדמן, יהודי, ציוני וישראלי, ממשיך להאמין בחזון החזרה לציון של העם היהודי, ובכך שערכי הציונות והיהדות שהדריכו אותי עדיין רלוונטים להמשך הבנייה של מדינה יהודית ריבונית על בסיס חזון הנביאים

נצטרך מאמצים עיליים של אנשים ערכיים ומעשיים בכל אחד מהשבטים כדי לשקם ולבנות. ולמה? כי אין לאף אחד מאיתנו ארץ אחרת.

דניאל גולדמן הוא שותף מייסד של גולדרוק קפיטל, ויו"ר לשעבר של גשר והתנועה העולמית של בני עקיבא. הוא פעיל ויזם חברתי וגר יחד עם משפחתו בבית שמש.