מה שעורר את סבב הלחימה החדש בין ישראל לחמאס הוא מסגד אל-אקצא, ומה שיחזיר את היציבות הוא גם מסגד אל-אקצא, ומילת הקסם היא הסטטוס קוו.

הכתובת בכניסה להר הבית (צילום: פנחס ענברי)

הסדרי הסטטוס קוו נקבעו בין ישראל לבין הווקף המוסלמי אחרי מלחמת ששת הימים. על פיהם, רחבת המסגדים שייכת במלואה לאיסלאם, והכותל והרחבה שמולו שייכת במלואה ליהדות. ישראל אחראית על הבטחון ברחבת המסגדים, וישראלים יכולים לעלות על הר הבית כתיירים ולא לצרכי דת.

במימדים היסטוריים – זה הישג עצום לישראל וליהדות. הסטטוס קוו עד אז היה שאסור ליהודים לעלות על הר הבית בכלל. הכותל המערבי והרחבה שמולו שייכים לווקף ורק פירמאן מיוחד של הסולטן העות'מאני מתיר ליהודים להתפלל בכותל בלי שום זכות של בעלות.

אבל ההישג המיוחד של הסטטוס קוו של שנת 1967 הוא, שמוסד מוסלמי מרכזי כמו הווקף מכיר בחובה של כוח בטחוני ישראלי/יהודי להגן על מסגדים, ועוד מסגדים כל כך מרכזיים לאיסלאם כמו המסגדים על הר הבית.

ההישג המיוחד של הסטטוס קוו משנת 1967 הוא, שמוסד מוסלמי מרכזי כמו הווקף מכיר בחובה של כוח בטחוני ישראלי/יהודי להגן על מסגדים, ועוד מסגדים כל כך מרכזיים לאיסלאם כמו המסגדים על הר הבית

אחרי הסכמי אוסלו נחתמו הסכמי השלום בין ישראל לירדן, וההסכמים בין ישראל לווקף עלו על הכתב כהסכמי שלום מחייבים בין שתי מדינות. ישראל הכירה במעמדה המיוחד של ירדן בהר הבית בהסכמי הקבע עם הפלסטינים אם וכאשר ייחתמו.

להסכמי הסטטוס קוו בין ישראל לירדן והווקף קמו הרבה אוייבים. האוייב הראשון היה אירגון פתח של ערפאת. הם ניסו לקעקע את ההסכמים, אבל בסוף קיבלו את בכורת ירדן, ולא בלי מאבק ביניהם.

אוייב יותר חמור היה תנועת האחים המוסלמים – טורקיה, התנועה האיסלאמית של ראיד סלאח והמופתי של ירושלים עכרימה סברי, עושי דברו של ארדואן, שראה עצמו החליף המייצג את האחים המוסלמים.

לצערנו, לא כל הישראלים הפנימו את החשיבות האסטרטגית של הסכמי הסטטוס קוו – לא רק לשמור את היציבות בירושלים, אלא גם על השלום עם ירדן. זה לא מובן מאליו שמי ששומר על הגבול הארוך עם ישראל זה צבא ירדן. בישראל גברו הדרישות להתיר "תפילות" על הר הבית, בתמיכה של גורמים בממשלה. הדרישות, שהיו מלוות בחיפושים אחר אתר לבית כנסת על ההר, ובגורמים שדרשו להקים את בית המקדש במקום המסגדים – התקדמו מאוד בליכוד.

על רקע הופעת קבוצות הולכות וגדלות של יהודים דתיים שעולים על ההר ומנסים להערים על שומרי הווקף והמשטרה כדי להתפלל, ירדן הואשמה שנכשלה בתפקידה כשומרת ירושלים – ולתוך החלל הזה נכנסה חמאס.

זירת המלחמה עם ישראל הייתה עזה – אבל  הקרב היה על ירושלים. כעת חמאס דורשת שיהודים לא יעלו על הר הבית. כלומר לקבוע סטטוס קוו חדש המוציא את ישראל מן המשוואה, וגם את ירדן, ומקדמת את מעמד האחים המוסלמים כבעלי תביעה על ההר.

על רקע הופעת קבוצות הולכות וגדלות של יהודים דתיים שעולים על ההר ומנסים להערים על שומרי הווקף והמשטרה כדי להתפלל, ירדן הואשמה שנכשלה בתפקידה כשומרת ירושלים – ולתוך החלל הזה נכנסה חמאס

ישראל חייבת לדחות על הסף את הדרישות האלה, והיא לא לבד. גם ירדן, אשף וסעודיה לא ירשו לחמאס בשם האחים המוסלמים להכניס רגל להר הבית.

כך או אחרת – אין מנוס כעת לרענן את עקרונות הסטטוס קוו. ניסוח מחדש של הסטטוס קוו עם ירדן ועם מדינות ערביות נוספות כמו סעודיה הם העוגן להחזרת היציבות.

בית המקדש יכול לחכות לבוא המשיח, במהרה בימינו, אמן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.