השנה היא 1981. אני בן 8, חולה בבית, לא הולך לבית הספר. אבא ואמא מטפלים בי וגם מוציאים את כל התקליטים מהארון ואני יכול לבחור מה שאני רוצה. אני שומע שוב ושוב ושוב את חוה אלברשטיין עם "העולם הוא ליצן עצוב" מתוך המחזמר לילדים "מה קרה בארץ מי", או "את כל פלאי הקיץ" מתוך "חוה ועודד בארץ הקסמים" (אלבום ילדים משנת 1973 עם עודד תאומי) וגם את "שבע" מהתקליט האהוב, ותוהה לעצמי תוך כדי שאני מפזם "רק רקיקים עם צימוקים הגישה לי לארוחה", מה זה רקיקים?

בתחילת שנות ה-90 מתגלה לאבא סרטן. אני דואג ומתמסר לעצב עם "געגועים" (מתוך האלבום "הצורך במילה הצורך בשתיקה"). כל פחדיי מנוקזים לשורה: "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל". מתקשה לא לפרוץ בבכי בשורה "וכשהשניים מסתלקים שרים אל השמיים".

דצמבר 1992, אני בנח"ל בשל"ת (שירות ללא תשלום), מתנדב עם חבריי לגרעין הנח"ל בבית ספר ביוקנעם עלית. אנחנו מספרים להם שיום זכויות האדם הבינלאומי מתקרב. אנחנו משכנעים את הנהלת בית הספר שנקשט אותו בעצמנו ולי ברור כבר שנמלא את בית הספר עם ציטוטים מתוך "אתה פלא" של חוה אלברשטיין.

"יודע אתה מה שהינך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד".

תמיד זה היה כך: חוה אלברשטיין ויצירה דומיננטית בחיי. היא לפעמים תחנת התרבות ולפעמים הקטר.

מ"חד גדיא" שמסייע לעיצוב תפיסתי הפוליטית, דרך "החיטה צומחת שוב" שדרכו צללתי למוזיקה עברית ישנה, דרך" The Man I love" אלבום החידושים של חוה לשירים באנגלית ששמעה עם אחיה ברדיו הקטן והחליטה להקליט.

אני מתאבל על רבין ומפגין נגד מחליפו עם האלבום "תכף אשוב", צולל לעולמם של העובדים הזרים עם "מוצאי חג", ולומד ממנה שיעור בעיבוד אובדן ב"ברוך הבא", אלבום שנכתב אחרי מות בן זוגה נדב לויתן.

וזה רק קצה הקרחון. מתווספים אליו נדבכים על נדבכים: קורס מזורז באידיש ושיעורים אינסופיים בעצות חיים מולחנות, כמו ב"אמא מתייפחת" או "אמא של נכדתי". ודרך השירים של חוה אני נוסע מתמיד בפס הקול של ישראל.

אני פונה בצומת שבו נפגשים: "משירי ארץ אהבתי", "סולווג", יחד עם שיר סיום, נוסע בנתיב ישר כל הזמן ומגיע לתחנות תרבות נוספות, הפעם של התוודעות לנפלאות המילה הכתובה ויוצריה: דליה רביקוביץ, נעמי שמר, רחל שפירא, חנוך לוין ועוד.

ומטרת כל ההקדמה הזו היא להגיד שאלבום חדש של חוה אלברשטיין עבורי מעל הכל אירוע מוזיקלי אישי. ובקשר הזה ביני לבין חוה (תרשו לי בשלב הזה לקרוא לה כבר "חוה")  קשה להיות אובייקטיבי.

ומטרת כל ההקדמה הזו היא להגיד שאלבום חדש של חוה אלברשטיין הוא עבורי מעל הכל אירוע מוזיקלי אישי. ובקשר הזה ביני לבין חוה (תרשו לי בשלב הזה לקרוא לה כבר "חוה")  קשה להיות אובייקטיבי

ואחרי שניקיתי את הקשר העמוק הזה, אפשר להגיד ולהסכים שמה שמייחד את חוה אלברשטיין הוא היכולת המרשימה לבדוק גבולות ועדיין להשאיר חותם "אלברשטיינאי" שעובר כחוט השני בכל האלבומים שלה. כי גם אם הקליטה שירים או אלבומים כאלה או אחרים שלא הותירו חותם או רושם עז על עולם המוזיקה הישראלית, הם תמיד יעמדו בשלושה תווי תקן: אותנטיות, רלוונטיות והיעדר גרם של פתטיות. וככל שאתה אמן מבוגר יותר, תו התקן האחרון הוא הקשה מכולם.

"יהיה לי ערב אחר
ויהיה לי בוקר אחר
ובין שניהם יהיה לי
לילה שלא יזכר"

כך נפתח האלבום החדש של חוה, עם השיר "ערב אחר", שנכתב על ידי עמירה הגני כאילו לימים אלה (למרות שיצא לפני שלוש שנים), ובו מעין תפילה קטנה שאולי נקום לבוקר אחר בעוד הלילה שמאחורינו נשכח.

קטע הפתיחה בשיר מאוד מזכיר את חוה של "צמח בר" עם הווקליזה הנקייה בלי נגינה. בכלל, חוה מרפררת לעצמה לא מעט במהלך הקריירה, וזה מתרחש גם באלבום "ערב אחר", שהוא מפגש של כמה חוות: חווה המבצעת שירים של אחרים (לחן ומילים של אחרים) ממש כמו ב"אל המים" למילותיה של אפרת מישורי:

"את המים לא המצאתי
אל המים נסחפתי
אל המים נקלעתי
אבל הסירה כולה שלי
אבל הסירה כולה שלי"

בשיר הזה אלון עדר לוקח את אפרת מישורי והופך את הטקסט שלה, בלחן מתואם מאוד, לשיר ניצחון על הכישלונות שהחיים מספקים פה שם.

לפני שנצלול  עוד קצת לאלבום: עוד הערה למען הסדר הטוב. הרשומה הזו לא מתיימרת להיות טור ביקורת מוזיקלי, כי אין בידיי יומרה או כלים מקצועיים כדי להיות מבקר מוזיקה. חווה, כמו כל אמן המשפיע על מאזיניו הקבועים, היא מעין בת ברית לחיי בשעות השמחה, העצב וההרהורים. לכן לא תהיה פה רשימה של כל השירים באלבום עם ניתוח. אבל בהחלט אשאיר סימנים.

גם אם הקליטה שירים או אלבומים כאלה או אחרים שלא הותירו חותם או רושם עז על עולם המוזיקה הישראלית, הם תמיד יעמדו בשלושה תווי תקן: אותנטיות, רלוונטיות והיעדר גרם של פתטיות

עוד שיר שתפס את תשומת ליבי הוא "אהבה היא לא". זה שיר חוה טיפוסי: עוד חוליה בשירי העצה הטובה שכתבה במרוצת השנים:

"אל תכיני לו מנה ראשונה כי בסוף הוא ירצה גם קינוח".

"אהבה היא לא עסקת חבילה, אתה לא צריך לאהוב את אביה, אתה צריך לאהוב רק אותה".

שירי העצה של חוה תמיד נראים לי כפיצוי על השורה:

"אף אחד לא לומד מאף אחד, אנשים מלמדים את עצמם" (מתוך השיר "קרקס" באלבום: "הצורך במילה, הצורך בשתיקה, 1987).

חוה מנסה בכל זאת ללמד משהו. מי שיקשיב יקשיב ומי שלא, ילמד כבר בעצמו.

"אנשים אומרים התקפת לב
אנשים אומרים שטיפת מוח
אנשים אומרים עונת מעבר
ואני אומרת אהבה

לא זוכרת דבר, לא זוכרת כלום
מי אני, מי הייתי
לא זוכרת דבר, לא זוכרת כלום
מניין באתי, לאן רציתי"

"אנשים אומרים" הוא השיר המפתיע של האלבום. 30 שנה שחוה לא נשמעה ככה: מילים ולחן של חוה, עיבוד של ערן ויץ. נגיעות עדכניות של מוזיקה אלקטרונית שעדיין משמרת את המסלול של אלברשטיין ומזכירה קצת את "חד גדיא", עם טקסט שמרפרר בעיני ל"רמז" מאותו אלבום ("לונדון", 1989).

"בין הקירות" שכתבה עמירה הגני, מתאר בצורה מדויקת את המציאות הסוגרת של ימי הקורונה.  הטקסט החשוף עם הליווי בחצוצרה של אבישי כהן מוצאים מחוה כהרגלה את המוצר הכי טוב שהיא יודעת להוציא: אותנטיות.

ולסיום: "הייתה לה ארובה לבנה" של חנוך לוין, (מתוך" אין מקום לשניים על עמוד חשמל"), דואט מפתיע עם אבי קושניר. על זקן וזקנה שרואים אוניה לבנה ומתכננים לצאת למסע.

"היום יהיה יום יפה", אומר הזקן לזקנה,
"היום יהיה יום יפה, בשמים אין אף עננה".
"כן, היום יהיה יום יפה", עונה הזקנה לזקן,
"בשמים אין אף עננה, יהיה יום יפה, אמנם כן".

"הים מתנוצץ כמו ראי", אומר הזקן לזקנה,
"הים מתנוצץ כמו ראי, באופק רואים אוניה".
"כן, הים מתנוצץ כמו ראי", עונה הזקנה לזקן,
"באופק רואים אוניה, הים מתנוצץ, אמנם כן".

חוה היא כאמור בית, והביצוע והטקסט לוקחים אותי מיד להורים המבוגרים שלי. בהאזנה ראשונה אני מרגיש את הלב שלי מתקמט כמו נייר צלופן. עבורי זה לא עוד זקן וזקנה אלא אבא ואמא (79 ,90) שלי. הלב שלי גם מפליג לאיים רחוקים: אל הפער אצלם, כמו אצל מבוגרים רבים, בין התכנון אל המעשה. אבל אחרי כמה האזנות אני מגיע בעזרת חוה אל חוף מבטחים: למרות ההחמצות היה להם באמת יום יפה.

חוה היא כאמור בית, והביצוע והטקסט לוקחים אותי מיד להורים המבוגרים שלי. בהאזנה ראשונה אני מרגיש את הלב שלי מתקמט כמו נייר צלופן. הלב שלי גם מפליג לאיים רחוקים

אחרי הכל: יש מבחינתי שיר של חוה לכל משבר, לכל סיטואציה. כבר לא ברור אם זה היקף היצירה או עומק החיבור של היצירה שלה לחיי. חוה אלברשטיין היא לא סתם זמרת, היא מסע. והאלבום "ערב אחר", הוא עוד אבן דרך ממנו. ממני.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.