ביום שישי האחרון נסעתי דרומה לקיבוץ בארי, כדי לאסוף רישיון נהיגה. מזה כמעט שנה שאיני מחזיק ברישיון, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל אינה יודעת איך להגיע אלי. פשוטו כמשמעו.

ביום שישי האחרון נסעתי דרומה לקיבוץ בארי, כדי לאסוף רישיון נהיגה. מזה כמעט שנה שאיני מחזיק ברישיון, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל אינה יודעת איך להגיע אלי. פשוטו כמשמעו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מתישהו בחודשי הקיץ שעבר, הגעתי סוף סוף לרגע מיוחל בחיי – חידוש הרישיון. לאחר תשלום אגרת חידוש רישיון, אגרת רענון הנהיגה, אגרת הנפקת רישיון, ואגרת האגרות (אני מתנצל, משחקי מילים זה כיף), חיכיתי שיגיע לביתי השליח הגואל ממשרד התחבורה. אלא שזה לא הגיע. המתנתי והמתנתי, עד שלבסוף פניתי אל משרד התחבורה כדי להבין את המאורע: מדוע אני ממתין כרחל לדודה, והלה ממאן להגיע?

ובכן, בשיחת טלפון שנדמתה כמערכון של הגשש החיוור, גיליתי את ההסבר הפנטסטי למאורע: בכניסה לבניין בו אני גר ישנה דלת כניסה עם קודן. מאחורי הדלת, בתוך הבניין, נמצאות תיבות הדואר. הדוור הקבוע של הבניין מחזיק בקוד, אך השליח שמשרד התחבורה שולח – אינו. אין איך להעביר לשליח של משרד התחבורה את הקוד; אין אפשרות להעביר לו מספר טלפון; אין אפשרות לתאם איתו הגעה; לסיכומו של דבר, אם שליח הגיע אל הבניין, ובלתי ניתן להניח את הרישיון בתוך תיבת הדואר מסיבה כלשהי, אין שום דבר שיכול לקרות מלבד זה שהשליח יחזור אל קיבוץ בארי בו מודפסים הרישיונות, והרישיון ייגרס.

הטלפנית הציעה שננסה לשלוח שוב. ניסינו. לאחר המתנה של מספר חודשים, הבנתי כבר שאם הרישיון לא יגיע לתל אביב, אין ברירה והתל-אביבי ייאלץ להגיע אל הרישיון. אך כעת, מחסום חדש עומד בפתח: הרישיון לא מצפה לי וממתין בקיבוץ בארי. הוא נגרס. כמובן, יכולתי להמשיך ולהמתין שידפיסו שוב, ינסו שוב לשלוח, לא יצליחו, ישיבו את הרישיון לבארי ולקוות להספיק לתפוס את חלון הזמן בין השבת הרישיון לגריסתו – אך בחרתי לוותר על האבסורד. שילמתי אגרה על כפל רישיון (אירוני לאור העובדה שהרישיון המקורי מעולם לא הגיע אלי), את התשלום לדפוס על הדפסת הרישיון (זאת בנוסף לתשלום שכבר שילמתי במקור עבור הדפסת הרישיון), ונסעתי לבארי.

ראוי לציין, הדרך אל הקיבוץ הפסטורלי היא יפהפיה ועגומה. בצידי הדרך עוד רואים מרבדים ארוכים של שחור, שאריות תוצאותיהם של בלוני התבערה של החמאס. חלק מאלה אפילו נמצאים בכניסה אל היישוב. אך גם בתוך השחור האינסופי והחורבן, ניתן לראות יתרון – וגם אנו ראינו שתילים שמתחילים לטפס למעלה מתוך מרבד האפר.

בתוך הבניין שלי נמצאות תיבות הדואר. הדוור של הבניין מחזיק בקוד, אך השליח של משרד התחבורה – אינו. אין איך להעביר לו את הקוד; אין אפשרות להעביר לו מספר טלפון; אין אפשרות לתאם איתו הגעה

בסיום משמים למסע, הגענו לבסוף אל הקיבוץ. בית דפוס הוא אדיר בגודלו, ושוכן בבניין שבקלות היינו רואים בשדרות רוטשילד (או לכל הפחות באיזה קמפוס אקדמי בגוש דן). גודל הבניין גורם לתמיהה – האם הבניין נבנה כך כדי להיות ממוגן מן הירי? ואם כן, מדוע המקום שנראה כמיועד להסתתרות, פתוח דווקא בצד הפונה לרצועה?

בתום המתנה של כמה דקות בבארי, והמתנה לחסדי שמיים במשך למעלה מחצי שנה, הגיע לבסוף הרגע המיוחל – ההתאחדות עם רישיון הנהיגה. לאחר זמן כה רב לבד, זה כמעט מוזר לראותו שוב – כחול, מעט חיוור, כמו מלגלג על האיש שהעז לנסוע מגבעתיים עד בארי בשביל תעודה. אבל הנה, הוא כאן, וכמו הבירוקרטיה במשרד הרישוי – כנראה שהוא לא יילך בקרוב.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.